ביום שלישי תם ונשלם המסע לחקיקתו של חוק תאגיד השידור הציבורי החדש, זה שיבוא במקומה של רשות השידור הוותיקה. מליאת הכנסת אישרה בקריאה שנייה ושלישית את הצעת החוק הממשלתית, שעברה תיקונים ועדכונים שונים, ובסופם דרמה קטנה ואי-ודאות גדולה – כפי שהזכרתי כאן ביום חמישי האחרון.
בסופו של דבר גובשו הסכמות בין נציגי ההסתדרות לבין אנשי משרד התקשורת והאוצר, שחילצו החוצה מן החוק את המגבלה המיותרת על הוצאות השכר בתאגיד וקירבו בין עמדות הצדדים באשר לכמות הנקלטים מקרב עובדי רשות השידור ושאר סוגיות תעסוקתיות, ובכך התאפשר להביא את מהלך החקיקה לידי גמר.
בהצעת החוק תמכו 45 חברי-כנסת, ומנגד נספרו 11 מתנגדים ונמנע אחד. זהו רוב מרשים לחוק טוב בסך-הכל שאכן אפשר היה לשפרו, אך כפי שציין איתן כבל בנאומו במליאה, הוא מקפל בחובו תקווה לשינוי באופן ניהולו של השידור הציבורי שלנו. עיקר המאבק, העמידה על המשמר והמעקב צריכים להיעשות אגב שלבי ההקמה של התאגיד החדש ויישום הוראות החוק. יש הרבה פתחים לטעויות ותקלות שיכולים להביא את המאמץ התכנוני והחקיקתי אל מקומות כושלים ומזיקים.
כעת צריכים להתרכז כל שומרי הסף, הממשלתיים והאחרים, בפקיחת עין ביקורתית על תהליכי יישום אלו ולא להסס להרים דגל אדום או שחור בזמן אמת. החוק החדש העניק מנגוני אכיפה מגוונים נגד העושים במלאכה, ובעיקר יכולת שלא היתה קיימת קודם לכן לתבוע את מנהלי הרשות באופן אישי. מבלי לשאוף להעמיד את אותם כלים במבחן בכל מחיר, יש לזכור כי שימוש מושכל בהם בעת הצורך יכול להביא לתיקון כשלים באופן מוצלח יותר מזה שידענו במקרה של רשות השידור. אנחנו עומדים על קו הזינוק במירוץ ארוך שסופו אי שם בין מרץ לספטמבר 2015, ועל כן כדאי שניקח הרבה אוויר לדרך. נדמה שנהיה זקוקים לו.
חברי-הכנסת עיסאווי פריג' (במרכז) ואיתן כבל (מימין) בדיוני ועדת אלהרר על חוק רשות השידור החדש, יוני 2014 (צילום: פלאש 90)
מה שאולי היה יכול להיחשב כהפתעה אגב דיוני הקריאה השנייה והשלישית הן העמדות שהשמיעו כמה מחברי-הכנסת מעל דוכן המליאה, כך על-פי ההודעה לעיתונות. כך למשל ח"כ עיסאווי פריג' ממרצ, אחד הקולות האופוזיציונים הבולטים במהלך דיוני ועדת אלהרר, שבסופו של דבר החליט לתמוך בחוק, בעיקר על רקע גיבוש ההסכמות עם ההסתדרות. פריג' טרח לציין בדבריו את השליטה המוגזמת שיש לדעתו למשרד האוצר על התאגיד החדש, ואף הכריז על האוצר כ"מנצח האחד" של החוק. אם זהו המצב לדעתו של פריג', מדוע החליט בסופו של דבר לתמוך?
נדמה בעיני כי אחת העמדות הבעייתיות ביותר שהוצגה במהלך הנאומים במליאה, אם לא הבעייתית שבהן, היתה זו של ח"כ שלי יחימוביץ'. יחימוביץ' יצאה נגד החוק בלהט גדול, זאת בעוד עמיתיה למפלגה, כבל ורוזנטל, שהיו מעורבים יותר במהלך הדיונים, החליטו לתמוך בו. לנוכח האופן הרציני בו התנהל תהליך החקיקה של החוק הזה, היה מעט מאוד טעם טוב בדבריה של יחימוביץ' כשכינתה אותו חוק "נואל, רע ומזיק".
יחימוביץ' אף העלתה את הטיעון כי אם אירוע בקנה מידה כזה היה מתרחש בשוק הפרטי, אצל נוחי דנקנר או אצל יצחק תשובה, כהגדרתה, לא היינו עוברים על כך לסדר היום. ראוי להזכיר ליחימוביץ' שלפחות במקרה של דנקנר קרס אל מול עינינו, בעת שהיה בשליטתו, העיתון "מעריב", שהעסיק עובדים רבים בסדרי גודל דומים לכמות המועסקים ברשות השידור. אגב העברת הפעילות לשלמה בן-צבי איבדו את מקום עבודתם חלק ניכר מאותם מועסקים. מלבד רעשים אקראיים מצד חברי-הכנסת בתחילת הקריסה, הרי שלא שמענו מהם קול זעקה נמשך ונחוש נוכח תוצאותיה.
חברי-הכנסת נחמן שי ושלי יחימוביץ' בישיבת סיעת העבודה בכנסת, 29.4.13 (צילום: יונתן זינדל)
יש לציין כי ח"כ נחמן שי, שהשתתף בדיוני הוועדה, החליט בסופו של דבר גם הוא להתנגד לחוק. עיקר הטיעון שהעמידו המתנגדים מהעבודה (מיכאלי, בירן, יחימוביץ' ושי) וממרצ (גילאון והורביץ) נגע לעניין פיטורי העובדים הגורפים וסגירת הרשות הישנה. העמדה הזאת, שהציגה חשש מתקדים מסוכן בשירות הציבורי, של סגירת גופים ממלכתיים במקום הבראתם, התעלמה מכשלונות חוזרים ונשנים להביא להבראה בדרכים אחרות – כמו גם ממתווה הרפורמה האחרונה ברשות (שבוטל בסופו של דבר), שכלל גם הוא פרישה של מאות רבות של עובדים.
נדמה כי הדיון מצדם של המתנגדים התמצה בסיסמאות בלא התייחסות לגופן של הוראות החוק או ליישומו בפועל. הרי בסופו של דבר, על-פי הוראות החוק, גם באמצעות מנגנון המכרזים והפטור ממכרז לעיתונאים יוכלו להיקלט בגוף החדש עובדי רשות השידור במספר העולה על רבע מהמועסקים בתאגיד החדש.
היה מצופה מאותם מבקרים שיתעמקו בהשלכות הרוחב הכוללות של מעשה החקיקה החדש ולא יבחרו להתמקד באופן פבלובי בטיעוני המוצא שלהם, שהועלו עוד טרם הליכי החקיקה, לאחר הגשת מסקנות ועדת לנדס. סוגיית יחסי העבודה היא סוגיה משמעותית ויש לה השלכות רוחב ועתיד, אך היא חלק ממכלול שיקולים הנוגעים לעתיד השידור הציבורי. ראוי היה שהמתנגדים יתנו את הדעת גם עליהם.
שימוש לרעה בכוח הנתון לדיקאן
ביום שני האחרון הזכרתי את הדיון הער בגבולות חופש הביטוי בימי המתיחות הבטחונית העוברים עלינו. ריבוי המקרים של הפסקת התקשרות ופיטורים בשל התבטאויות חריגות של עובדים, מרצים וסטודנטים, ליבו את הדיון הזה, שהפך לייצרי וקולני בזכות עצמו. מעניין במיוחד הוא המקרה שבו, לפי דיווח שהתפרסם ב"הארץ", מרצה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן ספג גינוי בשל הודעת מייל ששלח לסטודנטים בענייני מינהלה, ובמסגרתה שילב מסר מנחם שהתייחס לשני צדי המערכה, הישראלי והפלסטיני.
"הפקולטה למשפטים חרתה על דגלה ערכים של פלורליזם, סובלנות וחופש ביטוי, אולם שילוב עמדות כפי שנכללו בפנייה המנהלית ששלח פרופסור שינמן לסטודנטים בנושא הנוגע לבחינות אינו נכנס למסגרת החופש האקדמי או חופש ביטוי אישי בכל מובן מקובל"
המרצה, פרופ' חנוך שינמן, ציין בהודעה, בצד עדכונים הנוגעים להקלות ולמועדי בחינה, כי הוא מקווה שההודעה מוצאת את הסטודנטים "במקום בטוח, ושאתם, משפחותיכם והקרובים לכם אינכם בין מאות האנשים שנהרגו, האלפים שנפצעו, או עשרות האלפים שבתיהם נהרסו או שנאלצו לעזוב את בתיהם במהלך או כתוצאה ישירה מהעימות האלים ברצועת עזה וסביבתה".
ספק אם במסגרת הודעה מינהלית היה צריך המרצה לשלב מסרים או תובנות המרמזות על גישתו והשקפתו בקשר למצב הבטחוני ולסכסוך. עם זאת, לטעמי מדובר בעניין של סגנון המותר ממילא במסגרת חופש הדעה האקדמי למרצים ולסטודנטים גם יחד. כפי שפורסם לאחרונה בידיעה אחרת ב"הארץ", גם לסטודנטים נתונה זכות בחירה ביחס לזהות המרצים והקורסים שהם בוחרים ללמוד אצלם מתוך מגוון קורסי בחירה העומדים לבחירתם.
מה שברור יותר הוא שבתגובתו הזועמת, שניתנה בעקבות תלונות שהתקבלו בפקולטה, חטא הדיקאן באותו דפוס פעולה שביקש להוקיע. כפי שצוטט ב"הארץ", הדיקאן, פרופ' שחר ליפשיץ, כתב לסטודנטים כי "זועזעתי להיוודע על הדואר האלקטרוני שנשלח אליכם על-ידי פרופסור שינמן. זהו מכתב פוגעני, והחל מן הבוקר אנחנו מוצפים ובצדק בפניות של סטודנטים ובני משפחה, שרבים מהם משתתפים בימים אלה ממש בקרבות בדרום".
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בתום "נאום בר-אילן 2" שנשא באוניברסיטה. 6.10.13 (צילום: ראובן קסטרו)
כאמור, על-פי הידיעה ציין ליפשיץ כי "מכתבו של פרופסור שינמן – הן תוכנו והן סגנונו – מנוגדים לערכי האוניברסיטה והפקולטה למשפטים. הפקולטה למשפטים חרתה על דגלה ערכים של פלורליזם, סובלנות וחופש ביטוי, אולם שילוב עמדות כפי שנכללו בפנייה המנהלית ששלח פרופסור שינמן לסטודנטים בנושא הנוגע לבחינות אינו נכנס למסגרת החופש האקדמי או חופש ביטוי אישי בכל מובן מקובל. מדובר בשימוש לרעה בכוח הנתון למרצה לניצול הבמה שניתנה לו כמורה לתורת המשפט, כדי לשגר מסרים המשקפים את עמדותיו, באופן שפגע כאמור באופן קשה ברגשות הסטודנטים ובני משפחותיהם".
את תשובתו חתם ליפשיץ בהתנצלות כלפי הסטודנטים ובני משפחותיהם, והתחייב כי הנושא יטופל בחומרה הראויה. בתגובת האוניברסיטה הרשמית שנמסרה לעיתון נכללה אף דרישה כלפי המרצה להתנצל. מאוחר יותר עודכנה הידיעה בעקבות ראיון של שינמן לגלי-צה"ל, שם מסר כי מכתבו היה "טקסט חלבי, שבסך הכל מביע דאגה כללית לכל הסטודנטים באשר הם. בחרתי להביע את הדאגה הזו בלי לעשות את האבחנות הרגילות של יהודים וערבים. כתבתי את הדברים בציניות ולא ניסיתי להגניב עמדה פוליטית".
כפי שפורסם בעדכון, הוא הוסיף כי "הצטערתי לקבל את המכתב של דיקאן הפקולטה. אני לא מקבל את הטענה שהדברים שכתבתי הם פוגעניים. אני גם לא מתכוון להתנצל. לא הצלחתי להבין על מה אני אמור להתנצל".
בדברים שכתב לסטודנטים עשה ליפשיץ שימוש בהודעה מינהלית כדי להביע את דעתו על המצב הבטחוני ועל השקפתו שלו בנוגע לעמדותיו של קולגה, ובמלים חריפות ובלתי מתפשרות. נקווה כי הפקולטה תטפל בהודעתו באותה חומרה שבה תטפל בהודעתו של שינמן.
למען הסר ספק, החומרה הזאת לא אמורה להיות חמורה בכלל. דווקא כעת כדאי לשחרר ולהרפות מרגישות היתר בנוגע להתבטאויות פוליטיות, המחדדת עימותים פנימיים. ספק גם אם במוסד אחר, שהרכב מנהליו והסגל שלו מזוהה פחות עם פלג רעיוני מסוים, היינו רואים תגובה נחרצת כזו. דווקא משום כך ראוי שמוסדות כאלה יכפו על עצמם ריסון תגובתי רב יותר, כדי להימנע מעמדת "החשוד המיידי" ביחס לחופש הביטוי של מי שחורג מן השורה, גם אם בהילוך עקום ובטעם קלוקל.
הדואר בא היום?
ביום שני אישרה מליאת הכנסת בקריאה ראשונה הצעת חוק ממשלתית, שאליה צורפו גם הצעות חוק של ח"כ אורי מקלב וח"כ נחמן שי, המתקנת את חוק הדואר כך ששולחי דואר רשום יחויבו לציין את פרטי השולח על גבי דבר הדואר, וכן תחול חובה לציין את פרטי השולח על גבי ההודעה הנמסרת לנמען בקשר לאותו דבר דואר.
שר התקשורת, גלעד ארדן (צילום: פלאש 90)
במסגרת ההודעה לעיתונות שהופצה לאחר אישור הצעת החוק בקריאה ראשונה הובאו גם דברי שר התקשורת, גלעד ארדן, המסבירים את הצורך שיש לטעמו בתיקון המוצע: "הצעת החוק הזו העסיקה אותי עוד ב-2008 בהיותי ח"כ, אז הגשתי הצעת חוק פרטית בנושא ולא הצלחתי לקדם אותה. לפעמים מקבלים דואר שאם היית יודע במה מדובר, לא היית מטריח את עצמך ומבזבז את הזמן והכסף. זה לא מאפשר לאזרח לכלכל את צעדיו. החוק יגרום לאזרחים להימנע מלהגיע לסניפים וכך גם יקצר את התורים. זכותו של האזרח לדעת מראש מי שלח לו את הדואר ולהחליט אם הוא רוצה ללכת לקחת אותו".
בצד התרומה הגלומה בהצעת החוק ובשיפור השירות שהיא מציעה למי שמקבל את הדואר, יש גם השלכות שליליות אפשריות למהלך המוצע. העובדה שהנמען יודע מי שלח אליו את דבר הדואר הרשום יכולה לאפשר לו להתחמק מקבלתו ולהעמיס הוצאות ומשאבי זמן על מי שצריך לגבות ממנו חוב מוצדק או לפנות אליו בעניין רשמי הדורש הסדרה ומצריך תיעוד של המסירה.
כבר כיום קיימת תופעה של חייבים רבים הנמנעים מלקחת דואר רשום מפאת הנסיון להתחמק מחוב או מחובה רשמית. עכשיו יהיה קל יותר לאותם חמקנים לזהות דואר לא רצוי ולהתחמק ממנו. על כן אולי כדאי לשקול, בצד השינוי המוצע, לחשוב על רפורמה נחוצה בכללי חזקת המסירה במקרה של סירוב לאסוף או של הימנעות מאיסוף.
דיווחת – שילמת
סיפור קטן שנתקלתי בו ממחיש באופן טוב את סכנות התביעה מכוח חוק איסור לשון הרע, ומביא איתו גם תובנות בקשר ליכולת שלנו לתמוך באופן מספק בפרסומים שאנחנו מבצעים גם במהלך היומיום וכבדרך אגב.
כל מי שנוסע בדרך מכיר את המדבקות על גבי רכבי חברה, המאיצות בשכניו לדרך של הנהג לדווח כיצד הוא נוהג והאם הוא מבצע עבירות. באופן הזה, סבורים באותן חברות, יצליחו לשפר את התנהגותם של הנהגים מטעמן ברכבי החברה ולחסוך לה קנסות ובעיות מוניטין.
מי שימהר, יתקשר וידווח על התנהגות לא הולמת בכביש, מנהיגה פזיזה עד לא אחראית ואף מסוכנת, יכול לחשוב שהוא עושה שירות לחברה, אך בפועל הוא יכול לחשוף את עצמו לתביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. כך קרה לאחד הנהגים שהשאיר הודעה במענה כזה, והופתע לגלות כי הוא נתבע בגין הדיבה שהוציא כביכול כלפי אותו נהג.
כמובן שרובנו לא טורחים לתעד את מהלך הדברים בזמן אמת או להצטייד בעדים שיזכרו את אופן הנסיעה הפגום, מספר הרכב ושאר הנסיבות. בסיטואציה כזו, יקשה מאוד על אותו נהג לעמוד בדרישות הגנת "אמת דיברתי" הקבועה בסעיף 14 לחוק לשון הרע. בעבר, ומסיבה דומה, דווח שדווקא המשטרה סירבה להדביק מדבקות כאלה על ניידותיה ולאגור תלונות על שוטרים שנהיגתם בעייתית.
יוזמות אחרות של משרד התחבורה, שהורה על הקמת מאגר נהגים סוררים וחייב חברות בעלות צי רכב להדביק מדבקות המעודדות דיווח על נהגים בעייתיים, נתקלות גם הן בביקורת על רקע הוראות חוק הגנת הפרטיות. ביקורת כזו השמיע למשל עו"ד דן חי באתר שלו לפני מספר שנים.
חי התריע מפני מצב שבמסגרתו "ילך ויצטבר במשרד התחבורה מידע על נהגי החברות השונות, שיכלול את התלונות שהגיעו לגביהם, המיקום שבו היו באירוע נשוא התלונה ופרטים שונים נוספים, שאיש לא מתכוון לאמת וספק אם יש דרך לאמתם". זליגת המידע הזה לרשויות אכיפה אחרות ולגורמים פרטיים בעייתית מאוד בעיניו, ומעוררת שאלות קשות של פגיעה בזכות החוקתית לפרטיות.
להתרעות של חי כנראה לא היתה אוזן קשבת מספיק, היות וב-2012 חוקק חוק "נוהל 6", או בשמו הממלכתי "החוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 103), התשע"ב–2012", ביוזמתם של ח"כ זאב בילסקי וח"כ חמד עמאר, שחייב את הדבקת המדבקה הזאת על רכבים של תאגידים, מוסדות ועסקים המחזיקים צי של מעל 40 כלי רכב, והפעלת מוקד לקבלת הודעות על נהגים סוררים.
התערבות לא הוגנת
ביום שני כתבתי כאן על האפשרות של פתיחה בחקירה פלילית נגד שרים שקראו לחרם על עסקים שונים בגלל דעות שונות שהביעו מפעיליהם. האחד היה אביגדור ליברמן, שקרא להחרים בעלי עסקים מהמגזר הערבי שהביעו תמיכה בפעולות החמאס; השני היה יאיר לפיד, שקרא לבטל מינוי לעיתונים שהשמיעו דעות החורגות מגבולות הקונצנזוס, כמו במקרה של גדעון לוי ו"הארץ".
דרור פויר בכנס של ארגון העיתונאים בישראל. ירושלים, 19.2.12 (צילום: מתניה טאוסיג)
בינתיים התפרסמה באתר זה כתבה העוסקת בקריאה שהתפרסמה ב"גלובס" לבצע פעולות דומות של ביטול מינוי ל"הארץ" בשל כתיבתו של לוי. בכתבה אף דווח על מנוי של "גלובס" שביטל את המינוי לעיתון כמחאה על קריאות אלו. אותו מנוי לא היה לבד. אחד הכותבים הבולטים בעיתון, דרור פויר, צייץ בעקבות אותה כתבה עמדה נחרצת נגד קריאה לביטול מינוי לעיתון המתחרה מהסיבות שעליהן הצביעו עמיתיו מתי גולן ויואב קרני. "עיתונאים הקוראים לקוראים לבטל מנוי על עיתון אחר תוקעים סכין בגב של המקצוע, האתיקה והסולידריות. גם אם הם מהעיתון שלי", כתב פויר.
על השיקולים שעליהם הצביעו פויר והקורא דב פלדמן, כפי שצוטט בכתבה, ראוי להוסיף ולהזכיר גם את האפשרות שקריאה לביטול מינויים לעיתון על-ידי מתחרה עסקי שלו יכולה גם להיות, בתנאים מסוימים, עוולה מסחרית מהסוג של התערבות בלתי הוגנת בעסקו של אחר. סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999, שכותרתו "התערבות לא הוגנת", קובע כי "לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר".
פרשנות מרחיבה של הסעיף הזה יכולה להביא למסקנה שקריאה להחרמתו של עוסק על-ידי לקוחותיו בשל אופיו של המוצר שאותו הוא מספק יכולה להיחשב כהתערבות בלתי הוגנת, ולהקים ל"הארץ" עילה לתביעה נגד "גלובס" וכותביו הקוראים לחרם על הנזקים שהסב לו. תביעה זו אינה קלה להוכחה, בייחוד בשל הצורך להוכיח קשר סיבתי ובשל ריבוי המבקרים והקוראים להחרמת "הארץ", אך בכל זאת טמון בה סיכון מסוים בעבור הקוראים לביטול המינוי.
התערבות לא הוגנת (2)
מנכ"ל ערוץ 10, יוסי ורשבסקי (צילום: מרים אלסטר)
מהדיווחים שעסקו בהוראה שלא לזמן לאולפני חדשות 10 את אבי בניהו ופרשנים אחרים שהם בגדר מורשעים, נאשמים וחשודים ניתן היה להבין, גם אם ברמז, כי בקבלת ההחלטה היה מעורב יוסי ורשבסקי, המנכ"ל החדש-ישן של חברת האם, הזכיינית "ישראל 10 שידורי הערוץ החדש". ככל שאכן היה ורשבסקי מעורב בקבלת ההחלטה, הרי שזהו תסמין פסול נוסף להיעדר המחיצות שבין חברת חדשות 10 לבעלת השליטה בה.
החלטות בענייני תוכן צריכות להתקבל באופן בלעדי על-ידי מנכ"ל חברת החדשות, גולן יוכפז, העורך הראשי ובעל הסמכות החוקית הבלעדית לקבלן. הנחיות הניתנות על-ידי מנכ"ל חברת האם (הגם שהוא דירקטור בחברת החדשות) הן בגדר חריגה אסורה מסמכות והתערבות בשיקול הדעת העצמאי של מנכ"ל חברת החדשות.
אחת הדוגמאות הבולטות להתערבות כזו היתה בפרשת אדלסון, שאחד המעורבים המרכזיים בה ובכשליה היה יוסי ורשבסקי. לכן ראוי להקפיד בעניין זה ולבחון האם מתקיימת התערבות נקודתית או מתמשכת כזו גם בעת כהונתו הנוכחית של ורשבסקי. אם אכן כך הדבר, יש להורות באופן מיידי ובלתי מתפשר על הפסקתה.
אלעד מן הוא היועץ המשפטי של תנועת הצלחה, שפרסמה דו"ח ציבורי בפרשת אדלסון, ובו הוצגו גם כשלים הנוגעים לוורשבסקי, ואף עתר בשמה לבג"ץ בעניין זה