המירוץ אחר מידע בלעדי בעידן של הצפת מידע מאלץ עיתונאים לטפח יחסי תן-קח מורכבים עם אנשי יחסי-הציבור של מושאי הסיקור שלהם. לעתים קרובות, ליחסים הללו יש השפעה ניכרת על אופי וטיב המוצר העיתונאי המוגש לקהל צרכני המידע. אנשי יחסי-ציבור והסברה שלקחו חלק בכנס "העין בעל-פה" שהתקיים השבוע (24.12.13) במכון הישראלי לדמוקרטיה על-ידי פרויקט רפורמות במדיה של המכון, ובשיתוף עם תנועת הצלחה, התנדבו לחלוק עם הנוכחים כמה כללי אצבע ותובנות על האופן שבו הם משתמשים בבלעדיות כדי לשרת את לקוחותיהם.
כל משתתפי הדיון הסכימו כי יש להבדיל בין דוברים של גופים ממשלתיים לבין דוברים המייצגים גופים פרטיים. דובר של גוף ממשלתי, הוסכם, אינו רשאי להתנות מסירה של מידע רשמי – דו"חות פומביים והודעות לעיתונות למשל – בסיקור לא-ביקורתי מצד מקבלי המידע. ואולם, מה דינו של מידע שהדובר מעוניין למסור באופן בלעדי לכלי תקשורת מסוים? והאם התנאים שהעיתונאים נדרשים להחיל על עצמם כדי לקבל מידע בלעדי שווים את המאמץ?
יהודה יפרח, עורך המוסף "צדק" של העיתון "מקור ראשון", רואה באופן שבו דוברים בגופים שלטוניים מחלקים מידע בלעדי בעיה חמורה הפוגעת באופן ישיר באיכות הסיקור. "לכל משרד ממשלתי יש 'דוברים חיצוניים', עיתונאים, שתמיד נוח להם ליישר קו עם המערכת", אמר יפרח. "הם לא יחשפו שחיתויות ולא יפרסמו תחקירים. לדוברים תמיד יהיה נורא נוח לתת להם תדרוכים ומידע אוף-רקורד. הדלתות פתוחות בפניהם – הם יכולים לראיין את מי שהם רוצים, הם יכולים לקבל תדריכים באחת-עשרה בלילה, חצי שעה לפני סגירת העיתון. שאר העיתונאים יצטרכו לגשש באפלה ולחפש הדלפות – אבל הם אלה שבאמת עושים את העבודה".
ניצן חן, ראש לשכת העיתונות הממשלתית, סיפר כי הסוגיה עלתה בדיונים על גיבוש קוד אתי לדוברים בשירות הציבורי, וכי נעשה ניסיון לקבוע כללים שיאפשרו שימוש הוגן של דוברים בכלי הבלעדיות. "לא יכול להיות שכתב ביקורתי לא יקבל ביפר או מידע בסיסי על מסיבת עיתונאים, או מידע שהיה אמור להיות שקוף לכולם", אמר חן. "אבל אם מוסף 'צדק' של 'מקור ראשון' באופן קונסיסטנטי יורד לחיי, עיין-ערך אדר כהן, ובאופן עקבי בכל יום שישי אני פותח את העיתון בדחילו ורחימו – אני לא חייב לתת לו ראיון. ראיון זה אקסטרה, זה דבר-מה נוסף. דבר-מה נוסף אני נותן למי שבהגדרתו יותר ידידותי בשבילי – זה לגיטימי לחלוטין, זה לא ספסור ופנקסנות. אם אני בא לראיון, זכותי לבחור בפלוני ולא באלמוני".
אין שאלות שאסור לשאול
ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר, ראש פרויקט רפורמות במדיה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומנחת הדיון, ביקשה להביע הסתייגות מהעמדה שהביע חן. על-פי שוורץ-אלטשולר, ראיון של איש ציבור, או כל מידע שאדם מסוג זה מחזיק בידיו, הוא נכס ציבורי; כפי שמשאביה החומריים של המדינה מוחזקים בידי הממשלה כדי שזו תשתמש בהם לטובת הציבור, כך יש להתייחס גם למידע האצור אצל נבחרי ומשרתי ציבור. "מידע ציבורי צריך להיות פתוח משום שהוא נכס של הציבור, והוא מוחזק בנאמנות עבור הציבור", אמרה.
מלבד הסוגיה העקרונית שעליה הצביעה שוורץ-אלטשולר, לשימוש שעושים גופים שלטוניים בכלי הבלעדיות יש גם פן מעשי, המשפיע לא רק על עצם הפרסום – אלא גם על טיבו. "קחו את הראיונות שנעשו עם ראש הממשלה בראש-השנה האחרון ותשוו ביניהם – לדעתי, חוץ מסטייה של שאלה אחת לכאן או לכאן, תוכן השאלות וסדר השאלות היו זהים", אמר עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של תנועת הצלחה.
"לא צריכים להיות הסדרים שאומרים שיש שאלות שלא שואלים – יכול להיות שיש שאלות שלא עונים עליהן. אם יש שאלה ששואלים את ראש ממשלה או פקיד, והוא בוחר לא לענות – יש לזה ערך עיתונאי", הוסיף מן, הסבור כי ייתכן שהגיעה העת לטפל בבלעדיות, וגם בכלי האמברגו, בכלים משפטיים. "אולי כדאי לנסות לטפל בבעיה הזאת בכלים משפטיים תחרותיים ולתת איזשהו שוט מול מי שמעורב בפרקטיקות העקומות האלה – שהוא יידע שכמו שיש הסדר כובל בשופרסל, יכול להיות הסדר כובל בעיתונות", אמר.
כנס "העין בעל-פה" בנושא אמברגו ובלעדיות, 24.12.13. מימין למעלה נגד כיוון השעון: אלעד מן, חנוך מרמרי, ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר, פרופ' מרדכי קרמניצר, סימה ואקנין-גיל, רותם שטרקמן, רונן צור, אייל טל, רבקה דבש ומשה כהן (צילום: "העין השביעית")
בין משתתפי הכנס היה גם מי שסבר כי ניתן לאזן בין הגישה השוללת הפצה של מידע בלעדי על-ידי גוף שלטוני לבין הגישה הרואה בכך כלי עבודה לגיטימי. דובר משרד המשפטים, עו"ד משה כהן, מאמין כי דובר של גוף שלטוני יכול לייצר "שוויוניות לאורך זמן" בין כלי התקשורת. פרופ' מרדכי קרמניצר, סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, סבור מנגד כי קשה עד בלתי אפשרי ליצור שוויון מסוג זה.
"התיאור שתיאר יהודה יפרח נראה לי קרוב למציאות, והוא קרוב מבחינת התפיסה הערכית שלי לשימוש הנפוץ בבלעדיות", אמר קרמניצר. "הרושם שלי הוא שמה שמקובל זה לא ניסיון לעמוד בסטנדרטים של עובדי ציבור, של הגינות ושל שוויוניות, אלא שבלעדיות בעיקר משמשת מטרות של תן-וקח. לא במובן הספציפי, אלא במין 'שלח לחמך על פני המים' – הדובר מטפח עיתונאי חצר שיעשו את העבודה הלקקנית, והם מקבלים ואחרים לא מקבלים, רק כדי ליצור תמריץ: לקק וקבל. הפיתוי להשתמש בדבר הזה כדי להבטיח כיסוי נוח, לא כיסוי הוגן, הוא פיתוי עצום, והשאלה היא איך בולמים את הדבר הזה".
התחקיר הגדול של רונן צור
מה שבמגזר הציבורי מצטייר לכל הפחות כשנוי במחלוקת, במגזר הפרטי הוא תנאי מוצהר, כך אומרים אלה המציבים אותו. "אנחנו נמצאים בעולם של אוטוסטרדת מידע שאי-אפשר לעצור אותה – ובעולם כזה, כעיתונאי, הניצחון שלך הוא בסיפור הבלעדי שאתה מביא. אם לא הבאת את הסיפור הבלעדי – נכשלת", אמר אייל טל, עיתונאי לשעבר וכיום סמנכ"ל במשרד יחסי-הציבור פאר-לוין.
"המסחר במידע – זה דבר שכולם ללא יוצא מן הכלל עושים", הוסיף טל. "הבעיה במידע היא אחת: אתה שולט במידע כל עוד הוא אצלך. בשנייה שבה העברת את המידע הזה לגורם שאיננו בתוך המעגל הפנימי של האנשים שמולם אתה עובד, מכאן המידע כבר לא בשליטתך, והתוצאה הסופית יכולה להיות במקרים מסוימים גם לרעתך. אנחנו לא חייבים להעביר את המידע לכל כלי התקשורת, ולכן, כאשר אנחנו מעבירים את המידע, לפעמים נעדיף שהוא יגיע לכלי תקשורת ולכתבים שאנחנו יודעים שיש סיכוי טוב שיעשו במידע הזה שימוש טוב כמו שאנחנו רוצים".
רונן צור, יחצן ויועץ אסטרטגי המתמחה בין היתר במסעות השחרה, מחזיק בעמדה דומה. "הנושא של הבלעדיות דורש אמון בין שני הצדדים, הוא דורש אמון של איש יחסי-הציבור מהמערכת ודורש אמון של המערכת מול איש יחסי-הציבור. אם אני נותן מידע בלעדי – מה לעשות, זה חלק מהחיים – אני מצפה שכללים שנקבעו לגבי הסיקור יכובדו על-ידי כלי התקשורת", אמר.
לטענת צור, בקרוב יתפרסם באחד העיתונים "תחקיר" שחומריו נמסרו לכלי התקשורת מידי משרד יחסי-הציבור שבראשו הוא עומד. "אני עושה עכשיו איזשהו תחקיר מאוד גדול עם כלי תקשורת מסוים, זה תחקיר שיכה גלים בחודש הבא, ואני מביא את המידע. אני לא כותב את התחקיר, העיתונאי יכתוב, העורך ייתן את הכותרת, אין לי שום מעורבות בזה בשום שלב – אבל יש לי מעורבות בלקבוע גבולות מסוימים שחשובים לי", אמר, וציין כי בעבר נתקל בעורכים שלא קיבלו את התנאי.
"נגיד שהעיתון מתהפך עלי, וכאשר העניין מגיע לדפוס פתאום אני מגלה שכל הכללים נשברו. אז מה אני אעשה בפעם הבאה? אני אלך למקום שדפק אותי? אני לא אעשה את זה", אמר עוד צור, וביקש להדגיש: "לא מדובר בעסקאות אפלות, אלה בסך-הכל הסדרי אמון בין צדדים באותו מקצוע, הם קובעים גבולות, הכל באמת הכי מסודר, הכי נקי – מי שרוצה לשחק לפי כללי המשחק, משחק, ומי שלא – לא".
