גם מי שמאוד התאמץ לא היה יכול שלא להבחין בקמפיין עובדי רשות השידור נגד סגירתה הקרבה של הרשות וגל הפיטורים הצפוי. כלומר, מי שהוא צופה של הערוץ הראשון. תוך שימוש באלמנטים ויזואליים המזכירים קמפיינים אחרים מהזמן האחרון, התייצבו עובדים שונים מאחורי המצלמה והשלט של השידור הציבורי והתריסו נגד צעדי החקיקה שמקדם השר ארדן. גם לינדה בר, דוברת רשות השידור, מי שאמורה להשמיע בשמה מסרים רשמיים, התייצבה כעובדת החרדה לגורלה והרעימה בשתיקתה אל מול המצלמה.

היו ברשות מי שאהבו פחות את הקמפיין הזה. למשל העיתונאית קרן נויבך, שצייצה בשבוע שעבר בחשבון הטוויטר שלה: "השימוש במשאב הציבורי, זמן האוויר, לצורך מחאה, ובעיקר השימוש בפוליטיקאים לא ראוי ולא אתי. עיתונאים חייבים להתנגד לו". גם בחשבון הפייסבוק שלה כתבה דברים דומים, ובהרחבה.

לפי הדיווח של נתי טוקר ב"דה-מרקר", הקמפיין יימשך בהוראת מנהלי קול-ישראל ויכלול שידור תשדירי פרסום עצמיים בקריאה שלא לסגור את הרשות. בתשדירים יופיעו, בין השאר, ראשי ערים בפנייה ביקורתית לשר התקשורת גלעד ארדן, שיזם את הקמת הוועדה שהמליצה לסגור את הרשות ולפתוח חדשה תחתיה.

הקמפיין הזה, שכאמור, זכה לשיתוף פעולה של רבים ברשות השידור, לרבות מנהלים בכירים בה, מטריד לא רק בהיבטים אתיים והתנהגותיים, אלא גם במישור החוקי, ואף יש לומר – בפליליות האפשרית הטמונה בו ובהשתתפות בו.

קל להסביר את המשמעות של שימוש במשאבי ציבור על-ידי עובדי מדינה ומשרתיה. תארו לכם עובד שלוקח לביתו ציוד משרדי ממקום עבודתו הממשלתי או משתמש במשאבים העומדים לרשותו במקום עבודה זה לצרכיו הפרטיים. דמיינו לכם את כותרות העיתונים במקרה שבו עובדי הביטוח-הלאומי היו עושים שימוש בכספי הקצבאות כדי לקנות מוצרי מכולת לביתם. אין צורך להפליג בדמיון כדי לעשות את ההיקשים הנדרשים.

זמן השידור הוא משאב ציבורי שאמור להיות מטופל, מנוהל ומנוצל בהתאם לקריטריונים מקצועיים ולטובת הגוף האוחז בו והציבור. לזמן שידור זה יש גם משמעות כספית, היות שהרשות מוכרת אותו גם למפרסמים ונותני חסויות, כך שאפשר לתמחר ביתר קלות את סך דקות השידור שנגרעו או נוצלו על-ידי העובדים ולהגיע לסכום נזק כספי שגרמו לכאורה לרשות ולכל הפחות לאובדן פוטנציאל הכנסה או לשווי שימוש הוגן.

שורה של עבירות פליליות הקבועות בחוק העונשין יכולות בהחלט להתאים לתיאור השימוש המודע הזה במסך ובמיקרופון לצרכים פרטיים, שהרי גם שימור מקום העבודה הוא צורך פרטי ואישי. אותם עובדים, בהעדר המשאב הציבורי שעשו בו שימוש, היו צריכים להוציא כספים רבים על קמפיין ציבורי דומה שישודר בערוצים אחרים. טובת ההנאה שזכו לה ביוזמתם היא בעלת ערך כספי לא מבוטל.

מנכ"ל רשות השידור יוני בן-מנחם, נובמבר 2011 (צילום: קובי גדעון)

כדי להיות ספציפיים יותר נציין כאן את שורת העבירות שיכולות להיות רלבנטיות ביחס לקמפיין האמור, מן הקל אל הכבד. חוק העונשין קובע בסעיף 425 את עבירת המרמה והפרת האמונים בתאגיד: מנהל בתאגיד "אשר נהג אגב מילוי תפקידו במרמה או בהפרת אמונים הפוגעת בתאגיד", דינו מאסר שלוש שנים. אם אכן הורו מנהלים ברשות להפקיע זמן שידור לטובת קמפיין ההתנגדות לסגירה – יש חשש שעברו על הוראות סעיף זה. יותר מכך, יש כאן חשש לא מבוטל שבמעשיהם עברו העובדים והמנהלים, יוזמי הקמפיין ומשתתפיו, את עבירת הגניבה כהגדרתה בחוק.

סעיף 383 לחוק העונשין קובע כי גנב הוא מי ש"נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע", או "בהיותו מחזיק כדין דבר הניתן להיגנב, בפיקדון או בבעלות חלקית, הוא שולח יד בו במרמה לשימושו שלו או של אחר שאינו בעל הדבר". הסעיף קובע עוד כי אין זה משנה אם "הנוטל או השולח יד הוא חבר דירקטוריון או נושא משרה בתאגיד שהדבר שייך לו, ובלבד ששאר הנסיבות מצטרפות כדי גניבה". דבר הניתן להיגנב מוגדר בחוק כ"דבר בעל ערך שהוא נכסו של אדם".

עונשו של הגנב בנסיבות רגילות הוא עד שלוש שנות מאסר, אך המחוקק קבע בהמשך אותו חלק בחוק העונשין עבירות גניבה בנסיבות ספציפיות שעונשן חמור יותר. גניבה בידי עובד ציבור "הגונב דבר שהוא נכס המדינה או דבר שהגיע לידיו מכוח עבודתו, וערכו עולה על אלף שקלים חדשים", דינו מאסר עשר שנים (סעיף 390). גניבה בידי עובד סתם תחייב את מבצעה בעד שבע שנות מאסר (סעיף 391), וכך גם גניבה בידי  מנהל (סעיף 392) או מורשה (סעיף 393).

על כל אלה יש להוסיף את ההיבטים המשמעתיים של התנהגות זו, שכן היא בהחלט יכולה להיתפס כעבירת משמעת לעניין סעיף 17 לחוק שירות המדינה (משמעת) תשכ"ג-1963. שם נקבע כי עובד מדינה אשם בעבירת משמעת אם "לא קיים את המוטל עליו כעובד המדינה על-פי נוהג, חוק או תקנה, או הוראה כללית או מיוחדת שניתנו לו כדין, או התרשל בקיום המוטל עליו כאמור או התנהג התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד המדינה", או "התנהג התנהגות העלולה לפגוע בתדמיתו או בשמו הטוב של שירות המדינה", או הורשע בעבירה שיש עימה קלון (וכאלה עבירות אפשריות, כך ראינו, יש לא מעט).

אין בדברים שאמרתי כאן כדי לגרוע מכאבם וממצוקתם האותנטית של עובדים ברשות השידור. לא פעם כתבתי כאן כי הפתרון של פיטורים המוניים אינו טוב מסיבות רבות. דומה כי גם מקבלי ההחלטות השכילו להבין זאת, וברור כיום כי רבים מעובדי רשות השידור, מאות מהם, יועסקו במשדר הציבורי החדש.

באותה מידה אין לעבור לסדר היום על השימוש הבוטה ומפר החוק של אותם עובדים ומנהליהם במשאבי ציבור. דרושה כאן התערבות נחושה של היועץ המשפטי לממשלה כדי לסמן בבירור את גבולות האסור והמותר ולנקוט צעדי אכיפה כלפי יוזמי המהלך והבכירים שנתנו לו יד, בהתאם לצורך. ראוי גם לשאול מדוע לא נעצר מהלך זה על-ידי הייעוץ המשפטי הפנימי ברשות השידור. גם בכך יש יותר מטעם לפגם.

הדיקטטור הגדול

באחרונה התפרסמה ב"כלכליסט" ידיעה של אופיר דור וענת רואה ולפיה הכונס הרשמי שיופקד בהתאם להצעת חוק השידור הציבורי החדש על פירוקה של רשות השידור החל בחיפוש אחר משרדי עורכי-דין שיוכלו להיות מופקדים מטעמו על תהליך זה. עוד פורסם בעיתון, על-ידי ענת רואה וזוהר שחר לוי, כי לשכת עורכי-הדין פנתה בדרישה לקיים מכרז על זהות אותו מפרק נבחר. אכן, ראוי כי הליך מינוי המפרק בפועל יהיה שוויוני וענייני.

עם זאת, יש לזכור כי בישראל אין משרדים רבים המסוגלים להתמודד עם פירוק תאגיד מורכב וגדול כמו רשות השידור, בין אם בהיבט של ריבוי העובדים בו ובין אם בהיבטים הנוגעים למימוש נכסיו השונים והתחייבויותיו מול ספקים, או ריכוז מאמצי הגבייה מהחייבים השונים שאמורים לשלם לו כספים (חייבי אגרה, אך גם משתמשי זכויות יוצרים ואחרים).

לכן, בדיקה מקדימה של הכנ"ר (כונס נכנסים רשמי) של פוטנציאל המשרדים הקיים בהקשר זה ובחינה מקדימה של ניגודי עניינים אפשריים ויכולת טכנית לקחת על עצמם את הפירוק היא עניין שיש לברך עליו, בהתחשב בצורך ברצף בין הגופים המשדרים, בהעברת נכסים ועובדים ביניהם ובלוחות הזמנים הנוגעים לקידום הליכי החקיקה.

עו"ד יהודה רווה (צילום: מרסלו בישניה)

אחד השמות המעניינים שעלו במסגרת ההימורים על זהות מפרקה של רשות השידור הוא משרדו של יהודה רווה. השם הזה מעניין משתי סיבות. הראשונה היא העובדה שרווה נחשב למקורבו של ראש הממשלה והוא מצוי כבר בענייני נכסיה של רשות השידור משום שנתן לה ייעוץ לא פעם בנוגע לנכסי נדל"ן ולמימושם.

הסיבה השנייה היא היותו של חגי אולמן, מי שמונה על-ידי בית-המשפט להיות המשקיף בהליך ההסדר המתוקשר בפרשת אי.די.בי, אחד השותפים הבכירים במשרד זה. אולמן הוא שם מעניין בהקשר הנוכחי מסיבה נוספת, שמיד אפרט.

הפרק האחרון בהצעת חוק השידור הציבורי עוסק בהפסקת פעילותה של רשות השידור ופירוקה. הפרק הזה נוסף לחוק ממש טרם הגשתו לכנסת לקריאה ראשונה, כאחד מהתיקונים האחרונים טרם הפצתו. למעשה, על-פי נוסח החוק, הכונס הרשמי ממונה להיות מפרק הרשות ומחליף את מנהליה. על-פי סעיף 88 להצעת החוק, מועברות לו כל סמכויות מליאת רשות השידור, הוועד המנהל והמנהל הכללי של הרשות (שהוא גם העורך הראשי). למעשה מדובר מעתה בהצגה של איש אחד.

גורמים עיתונאיים ברשות השידור שעימם שוחחתי הביעו דאגה עמוקה לנוכח הוראות סעיף זה. ריכוז סמכויות גדול כל-כך בידי איש אחד שאינו בעל רקע עיתונאי בהכרח הוא מסוכן ויכול להביא להתערבות בתכנים, בלוח המשדרים, בזהות המשדרים וכדומה, משיקולים שאינם עיתונאיים ואף סותרים אותם. עיון בנוסח החוק שפורסם ואושר בקריאה ראשונה מאושש חשש זה.

בסעיף 82 להצעת החוק מוגדר יום תחילתו של החוק ב-31 במרץ 2015, המועד שבו המשדר הציבורי החדש אמור להתחיל את שידוריו. עם זאת, מינוי המפרק לרשות בהתאם לסעיף 84 ו-87 להצעת החוק הוא יום פרסום החוק ברשומות. כלומר, עלולה להיות תקופה של כמה חודשים (וזאת בלי להביא בחשבון את האפשרות הלא בלתי מתקבלת על הדעת של דחיות בביצוע החוק), שבהם לרשות הישנה יהיה מנהל אחד כל-יכול והשיקולים העיתונאיים יידחקו לקרן זווית.

מצב זה אינו טוב ואינו בריא עיתונאית וחוקית. ראוי, אם כך, להביא לפתרונו כך שאנשי מקצוע עיתונאיים הם שיופקדו על שיקולי העריכה והשיבוץ, כדי לשמור על איכות השידורים ועצמאותם. המפרק אמנם ימשיך מן הסתם לנהל את הרשות תוך שהוא נעזר בעובדים ומנהלים קיימים, אך יש לאפשר למערכות התוכן להמשיך לפעול באווירת חופש מקצועי. אפשר לבצר עניינים אלו בהרחבת הוראות סעיף 88(ד) לחוק המוצע, הקובעות שהמפרק ימנה עורך ראשי מטעמו ובעלי תפקיד נוספים ככל הנדרש. מתן קווים מנחים לפעולת העורך ועצמאותו ומתן האפשרות לפנות לבית-המשפט ככל שעצמאות זו אינה נשמרת – יקטינו את החשש לפגיעה בשידור הקיים.

הבטחתי שנחזור לאולמן. גם אם לא ישונה נוסח החוק, על המפרק לפעול לריסון עצמי וליצירת מחיצות בהשפעה שלו ושל אנשיו על העורך הראשי ושאר העיתונאים ברשות השידור. אולמן הוא עורך-דין מוביל לא רק בתחום כינוס הנכסים, הפירוקים ודיני חדלות הפרעון; הוא גם היה מי שייצג את מרים צחי ו"מקור ראשון" בפסק הדין מ-2012 שהרחיב את גבולותיו של החיסיון העיתונאי. דומה כי מבין המפרקים הפוטנציאליים, דווקא הוא אמור, יכול וצריך להבין את חשיבות החופש העיתונאי ואת מהותה של העבודה העיתונאית.

הפתעה!

ב-19.6.14 שיגרה תנועת אומ"ץ, באמצעות יועצה המשפטי עו"ד אבינועם מגן, מכתב תלונה לדוד רגב, נציב תלונות הציבור של הרשות השנייה. במכתבו הלין מגן על שיחת טלפון קצרצרה (פחות מדקה וחצי) ו"מפתיעה" שערך מנחם טוקר, שדר תחנת הרדיו קול-חי, עם שופט בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, דוד רוזן. רוזן, שגזר באותו בוקר את דינו של אחרון הנאשמים במשפט הולילנד, ראש עיריית ירושלים לשעבר אורי לופוליאנסקי, נתקל בטרוניות שהמטיר עליו טוקר בשידור חי ובלא הכנה. השופט הפנה את השדר כמה פעמים לדוברות בתי-המשפט, ואז ניתק את השיחה.

השופט דוד רוזן לאחר הכרעת הדין במשפט הולילנד, בית-המשפט המחוזי תל-אביב-יפו, 31.3.14 (צילום: עידו ארז)

"לא ירחק היום עד ששופט ייאלץ לחשוש מפני התקפות תקשורתיות מסוג זה, הגובלות בהסתה שאין לדעת מה יהיו השלכותיה", כתב מגן לרגב. "המסר שעלה מהשידור הינו זלזול בהחלטות מערכת המשפט ומתן לגיטימציה לשחיתות ציבורית חמורה, תוך זילות של השופט ושל מערכת המשפט", הוסיף בסעיף שלאחר מכן.

לפני שבועיים עסקתי כאן ביחסיו של רוזן עם התקשורת והחלטתו לתת פומבי למחשבות שונות שהיו לו אגב פסק דינו בפרשת הולילנד. אותן אינטראקציות פומביות עלו לו בשיחת נזיפה מטעמו של נשיא בית-המשפט העליון, שגם הפיץ לשופטים בתפוצה רחבה מסרים השוללים התנהלות כזו. רוזן, ככל הנראה, הפנים את המסר ולא נגרר לשיחה עם טוקר – שיחה שהיתה יכולה להיות מעניינת מאוד, אך מאידך גם חסרת טעם וכרוכה בהשלכות שליליות מאוד.

עיקר העניין הפעם אינו נעוץ בשופט, אלא בחופש שלוקחת לעצמה לעתים התקשורת כשהיא פונה לשופטים ואישי ציבור אחרים בניסיון תוקפני פחות או יותר לחלץ מהם מידע ואמירות. תופעות של מצלמה "מתפרצת" בנוסח התוכניות "בולדוג", "בולדוזר", "אורלי וגיא" ועוד הן כבר עניין נפוץ בעיתונות הנוכחית – לעתים מתוך כורח לקבל תשובות. שיחות טלפון מפתיעות, גם הן הפכו להיות כאן חלק מהנוף הקבוע, גם בהקשרים עיתונאיים למחצה כמו אצל שי ודרור, אך עדיין הן מעוררות גם אי-נוחות מסוימת, במיוחד כשמעבר לקו לא נמצא פוליטיקאי, אלא שופט.

במכתבו לדוד רגב ביקש עו"ד מגן להוריד את הקלטת השיחה מאתר רדיו קול-חי. עד לרגע פרסום טור זה לא הורדה ההקלטה וניתן לשמוע את השיחה הקצרה בין טוקר לרוזן, על כל אי-הנחת שבה. מעבר לאפשרות כי טוקר הפר את כללי הרשות השנייה או כללי אתיקה עיתונאיים, עומדת כאן על הפרק אפשרות לעבירה חמורה הרבה יותר שצריכה להדאיג גם אחרים שעושים שימוש בפרקטיקת השיחות המפתיעות.

חוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982, קובע בסעיף 30 את עבירת ההטרדה באמצעות מתקן בזק. "בזק" הוא כל שידור, העברה או קליטה של סימנים, אותות כתב, צורות חזותיות, קולות או מידע, באמצעות תיל, אלחוט, מערכת אופטית או מערכות אלקטרומגנטיות. "מתקן" הוא התקן או התקן שנועד מעיקרו למטרות בזק. בקיצור – הטלפון, הרדיו, המחשב (דוא"ל וצורות תקשורת אחרות) והטלוויזיה שלכם הם "מתקני בזק".

עבירת ההטרדה באמצעות מתקן בזק קובעת שלוש שנות מאסר למי שעושה שימוש במתקן בזק באופן שיש בו לפגוע, להפחיד, להטריד, ליצור חרדה או להרגיז שלא כדין. פסיקה מתחילת שנות ה-2000 קבעה כי ההטרדה אינה מסתכמת רק בהיבטים טכניים של השימוש, כמו הצפת המוטרד בשיחות או בפקסים או בהודעות דוא"ל או ניתוקים חוזרים ונשנים, אלא גם מתייחסת לתוכנם של המסרים המועברים.

ככל שיש באלו להטריד, לאיים או להרגיז, עלול המבצע להיות מורשע בהתאם לסעיף זה. כדאי אם כן למי שאימץ לו את תחביב השיחה המפתיעה או המצלמה המגויסת או המייל החצוף לחשוב היטב לפני שיבצע את שיחותיו או ישגר את מסריו. הוא יכול למצוא את עצמו מעלה טיעונים באמצעות עורך-דינו אצל חבריו לספסל השיפוט של השופט רוזן.