עיתון "הארץ" גולל בשבוע שעבר את החשדות שעולים בחקירת המשטרה נגד הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, כשהחמורים שבהם, דיווח העיתון, עוסקים במסירת מידע מסווג לעיתונאים. העיתון אף ציטט מקורות שטענו כי החשדות נגד אשכנזי "חמורים לאין שיעור" מאלה שהיו נגד ענת קם.
הייתי צריך לקרוא את הטקסט פעמיים כדי להאמין: נושא הדגל של חופש הביטוי והמידע, העיתון שלא היסס לעקוף הוראות צנזורה כדי לחשוף פרשות שהוסתרו, שמתגאה בשבירת כללי "אוף דה-רקורד" מתדרוכים כדי להציג לקוראיו את העובדות, שעמד מאחורי עיתונאי שקיבל מחיילת אלפי מסמכים מסווגים שגנבה, הוא העיתון שמתקומם נגד מסירת מידע מסווג לעיתונאים?!
מהדיווח של "הארץ" עולים כמה היבטים שצריכים להטריד כל מי שעיתונות חופשית יקרה לו. הראשון הוא עצם כניסתה של המשטרה לשטח שעד היום היא נמנעה בתבונה מלפסוע בו: המרחב שבין מתדרך בכיר לעיתונאי. בידי המשטרה הקלטות של אלפי שיחות שנערכו בלשכת הרמטכ"ל, ובהן גם שיחות עם עיתונאים. לפי "הארץ", העיתונאים שהיו שותפים לשיחות האלה אף נקראו לתת עדות.
אם המשטרה תנסה לקבוע שמסירת מידע מסווג לעיתונאי היא עבירה פלילית, תישמט הקרקע תחת רגליהם של כל העיתונאים המסקרים את המערכת הבטחונית והמדינית. לא בכדי נמנעה עד היום המדינה, למעט בפרשת בלאו-קם (שלה נסיבות חריגות), מלאכוף על עיתונאים את סעיף 113 לחוק העונשין, האוסר על מסירה וקבלה של ידיעה סודית.
"חשד: לשכת אשכנזי הדליפה מידע מסווג", הפרסום ב"הארץ", 28.5.14
אני מסקר את מערכת הביטחון בישראל קרוב לשלושה עשורים. מדי יום אני משדל עשרות נושאי תפקידים למסור לי מידע שמוגדר סודי – ולא פעם גם מצליח. בחישוב גס, יום עבודה ממוצע שלי, כמו של כל כתב צבאי, מייצר עשרות שנות מאסר לפי סעיף 113 לחוק העונשין.
אכן, חלק ניכר מהחומר שאני אוסף אסור בפרסום: מבצעיים חשאיים, מבצעים צבאיים שטרם יצאו אל הפועל, תוכניות אופרטיביות של הצבא, אמצעי לחימה חדשים ועוד. המידע הזה נאסף כדי שהניתוחים והפרשנויות שלי יהיו מעוגנים בבסיס ידע רחב יותר וכדי שאם ייחשפו הדברים האסורים בפרסום – אדע לדווח עליהם.
חלק מהמידע נמסר בתדרוכים רשמיים, הנערכים באישור דובר צה"ל, מתוך הכרה בצורך להעשיר את הכתבים המסקרים את הצבא בידע. חלקו מושג באמצעות מקורות לא רשמיים שיודעים, כמוני, שהם מסתכנים בעצם מסירתו לי.
בצבא, כידוע, גם מכתב של מש"קית ת"ש למפקד הפלוגה נושא בראשו הגדרת סיווג סודיות, ובוודאי שגם פרטים מחקירת מותם של פלסטינים בביתוניה. אם כל מוסר מידע כזה ייחשב לפושע, אפשר יהיה לוותר על תפקיד הכתב הצבאי במערכות התקשורת.
חלק מהסיכון שלוקחים העיתונאים, והרבה יותר מזה – מקורותיהם, הוא הידיעה שמסירת מידע שלא באישור עלולה להביא לסופה של קריירה צבאית או בטחונית מוצלחת. הצבא לעולם יילחם במדליפים מתוכו ואנו, העיתונאים, לעולם נעודד אותם.
אבל כאשר עיתון מגדיר את הרמטכ"ל כ"מדליף" – הדברים מגיעים לאבסורד. יושב האיש שמופקד על בטחון מדינת ישראל ובוחר לחלוק מידע עם עיתונאים; מילא שאנשי להב 433 (שיודעים בעצמם משהו על הדלפות) סבורים כי הם יודעים טוב ממנו מה פוגע בבטחון המדינה – מתברר שגם "הארץ" נחרד לשמוע שרמטכ"ל חולק פרטים מבצעיים עם עיתונאים.
מובן לחלוטין שראש ממשלה או שר ביטחון יזעמו על רמטכ"ל שמנסה באמצעות העיתונות לסכל תוכניות שלהם לתקוף באיראן, כשהוא סבור שמדובר במהלך מסוכן ולא מועיל. אבל התפקיד שלנו, העיתונאים, הוא להימצא במוקד המתח הזה ולעורר את הדיון הציבורי. לא לסכור את פיו של הרמטכ"ל הבא שיחשוש שההנהגה המדינית מובילה אותנו לאסון.
מי שמוחא היום כפיים למשטרה שחוקרת בנחישות את המידע שמסר הרמטכ"ל לשעבר לעיתונאים, מוטב שיפשפש ברשימותיו לוודא שגם הוא לא קיבל פעם מידע מסווג. אותו סעיף בחוק, כדאי לזכור, קובע עונש לא קל גם למי שקיבל את ההדלפה.
