עיקרי ההכרעה

תיק פלילי מס' 5905/91

מדינת ישראל
נגד
1. חברת עתונות מקומית בע"מ
2. אורנה אבני
3. צרור רינו

ט' גלעד, ש' ברמן - בשם התובעת;
מ' מוזר, ש' ליבליך - בשם הנאשמים.

בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו
[27.5.92]
לפני השופט ז' כספי

ביום מסוים פורסמה בעיתון "העיר", שהנאשמת 1 היא המוציאה לאור שלו והנאשם 3 הוא עורכו, כתבה שנכתבה על ידי הנאשמת 2, המספרת על קטינה, אשר נפטרה כתוצאה מבליעת כדורי קולכיצין.

בשל פרסום הכתבה האמורה הואשמו הנאשמים בעבירה של פרסום אסור לגבי קטין לפי סעיף 24(א) לחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960, וסעיף 26 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

את עיקר הגנתם השתיתו הנאשמים על הטענות, כי התביעה לא הוכיחה שהמנוחה נפטרה, כי מדובר בהתאבדות, כי המנוחה היתה קטינה וכי הנערה בה עוסקת הכתבה היא אכן המנוחה. עוד נטען על ידי ההגנה, כי הנאשמת 2, לא פרסמה דבר, שכן אספה חומר ומסרה אותו לנאשם 3שישקול פרסומו, וכן כי לא הוכחה כוונה פלילית של הנאשמים.

בית-משפט השלום פסק:

א. מי שעוסק בעיתונאות יודע היטב, כי לאחר שהכין כתבה ומסר אותה לעורך העיתון עבורו הוא כותב, עשה מצידו את כל הנחוץ כדי להעלות את הכתבה על המסלול הרגיל לקראת פרסומה בעיתון.

ב. (1) חוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965, יצר מצב מוזר, לכאורה, בכך שלא קבע בסעיף 2, בו נמנו הפרטים המחוייבים ברישום לגבי תושב, כגון שמות, תאריך הלידה ומקומה, שם בן הזוג, הילדים וכו', גם חובת רישום הפטירה. התוצאה היא, כי סעיף 3, הקובע מעמד של ראיה לכאורה לנכונות פרטים ברישום, אינו חל על פטירה.

(3) ההיגיון העומד בבסיס העובדה שפטירה וסיבתה אינם מנויים
בסעיף 2(א) לחוק הוא, כי תושב שנפטר לא יהא כלול עוד בין התושבים הרשומים במרשם.

(4) רישום פטירות, על פי חוק המרשם, הוא רישום עצמאי, שאינו חלק מן המרשם עצמו, אם כי הוא נעשה במסגרת משרד הפנים.

(5) פנקס הפטירות מתנהל מכוח החוק, ולפיכך, יש לראות את תעודות הפטירה המוצאות מכוח החוק, כתעודות ציבוריות העומדות במבחני פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971.

(6) תאריך לידתה של המנוחה, המופיע בתעודת הפטירה, בצירוף תאריך פטירתה, מראים כי הצעירה היתה קטינה בעת שנפטרה.

ג. (1) פרסום פרטים מסוימים, מלבד שם הקטין, העשוי לגרום לכך, במקרה של פרסום בעיתון, כי ציבור הקוראים יזהה במי המדובר, די בו כדי להכנס בגדר האיסור שבחוק.

(2) יש לבחון את הכתוב בכתבה ולהיווכח, אם פורסמו דברים העשויים להביא לידי זיהויה של הצעירה ואין הכרח להתמקד בשם בלבד.

(3) במקרה דנן, פורסמו פרטים העשויים להביא לזיהויה:ב תצלום של הצעירה, שם אביה, גילה, מקום פטירתה, מועד הפטירה ושמה, אשר נכתב בכתיב שונה במקצת, אך אין לתת לעובדה זו משקל ממשי.

ד. מלשון החוק עולה, כי אין צורך בגילוי מובהק, כי המדובר בהתאבדות, אלא די להראות כי מה שנכתב עשוי לגלות את עובדת ההתאבדות.

ה. (1) אפילו התחרט המתאבד רגע-קט לפני שהוציא נשמתו, עדיין הוא בגדר מי שנטל את חייו במו-ידיו.

(2) אפילו יש לראות במנוחה כמי שלא התאבדה, לאור החרטה שהביעה לפני מותה, הרי שמדובר כאן, לכל הפחות, על ניסיון להתאבדות.

ו. כאשר קובע המחוקק לגבי מסמך מסוג מסוים, כי הרשום בו מהווה ראיה לכאורה, לנכונותו, או כאשר קובע זאת בית המשפט אגב סיווגה של ראיה כתעודה ציבורית, אין מתעוררת כלל שאלה של אמינות הראיה, אם אין ההגנה מתכבדת ומביאה ראיות מצידה.

ז. (1) האחריות המוטלת בבסיסו של סעיף 24(א) לחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960, היא אחריות קפידה, שאינה זקוקה להוכחת מחשבה פלילית, ואף לא יסוד נפשי של רשלנות.

(2) הערך של הגנה על קטינים עומד בשלב גבוה בסולם הערכים של החברה.

(3) ההגנה בעניינים הנזכרים בסעיף 24(א) הנ"ל היא מוחלטת. משמע, האיסור עומד בתוקפו, אפילו הסכים הקטין או האחראי לו לפרסום.

(4) כאשר מעמידים את הערך של טובת הילד וההגנה על קטינים, הבאה לכדי ביטוי בהוראות סעיף 24(א) הנזכר, מול יתר האינטרסים הלגיטימיים של הפרט או החברה וזכותם לדעת לאשורו את אשר התרחש, עדיף שיקול ההגנה על הקטין, באופן ובמידה הקבועים בסעיף. האופן והמידה כאן אינם מופרזים והמגבלות המוטלות אינן רחבות היקף.

(5) העניין דנא הוא עדין שבעדינים ויש בו משום חדירה אל רשות היחיד, שהגנה עליו ועל זכויותיו, אף היא אינטרס חשוב ורב-ערך בחברה דמוקרטית וחופשית.

(6) תכליתה של האחריות הקפידה היא לדרוש מן הנאשם רמת זהירות גבוהה במיוחד, שכן אם ינקוט את כל האמצעים כדי לקדם כל תקלה אפשרית, ולו גם בדוחק, יהיה בכוחו למנוע את ביצועה. במקרה דנן, לא היה צורך בהרבה אמצעים כדי לבדוק את המצב לאשורו.

ח. כאשר מותחים את האחריות המוטלת, כמעט בכל ההרחבה האפשרית, אי-אפשר לתבוע בעת מיצויה ענישה מפליגה.

מתוך הכרעת הדין

הכתבה והאישום

ביום מסוים פורסמה בעיתון "העיר", שהנאשמת 1 היא המוציאה לאור שלו והנאשם 3 הוא עורכו, כתבה (ת/1א-ב) תחת הכותרת "תסמונת בליתי", שנכתבה על ידי הנאשמת 2.

הכתבה מספרת על נערה בת 16, פלונית שמה, שמתה בבית החולים "וולפסון" כתוצאה מבליעת 120כדורי קולכיצין.

בד בבד עם תיאור עניינה של המנוחה, מתארת הכתבה תופעה של בני נוער, הבולעים כדורים בכמויות, בתוך ביצוע מעשים של התאבדות או ניסיונות להתאבדות. הכותבת מספרת, כי התופעה הזו מכונה בז'רגון הצוות הרפואי, בלגלול כלשהו, בשם תסמונת "בליתי", שכן הצעירים המובאים לבית החולים, מודיעים לצוות בעברית משובשת: "בליתי כדורים". משמע - "בלעתי כדורים". בצד כותרת הכתבה פורסם תצלומה של הצעירה ובתחתיתו נדפסו המילים: "תצלום אחרון. פלונית". חלק ניכר של הכתבה עוסק בפלונית עצמה וראוי להביא כאן את הקטע המרכזי מתוכה, שיש בו משום תמצית הדברים:

גזר דין מוות
מעולם לפני כן לא ניסתה, [פלונית], לשים קץ לחייה.
היא אף לא השאירה הסברים. קצת מאוחר מדי, כשהתחרטה וביקשה שיעזרו לה אמרה שהיא פוחדת למות. לשאלות האם האומללה, "למה?", ענתה רק "היה לי רע". שאר השאלות המלוות תמיד התאבדויות של בני נוער נותרו פתוחות:
האם קדם למעשה ארוע חריג? האם ידעה [פלונית] מהו הסיכון האמיתי בנטילת כמות כזו של כדורים? האם רצתה באמת למות או שחשבה שמדובר בתרגיל מושך תשומת לב? משפחת המנוחה, מתחילה להשלים עם העובדה שאין תשובות.
אבל יש שאלה אחת שמשפחת המנוחה, כן דורשת עליה תשובה: האם נעשה כל מה שניתן היה להעשות כדי להציל את חיי [פלונית] בבית החולים וולפסון שבחולון, שם אושפזה ונפטרה?" לפי הכתוב, מתברר, כי הצעירה בלעה כדורי קולכיצין, תרופה שנהגה לקחת בשל קדחת ים-תיכונית ממנה סבלה, ואשר בכמות שבלעה, כאמור לעיל, כשמונה שעות קודם לכן, היתה קטלנית וללא תקנה. בשל כך, נראה, כי לא נעשה בבית החולים, כך מתארת הכתבה, ניסיון של ממש לטיפול בנערה, לרבות ריקון קיבתה באמצעות שטיפה.

בשל פרסום הכתבה האמורה הואשמו שלושת הנאשמים בעבירה של פרסום אסור לגבי קטין, לפי סעיפים 24(א) לחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך- 1960(להלן: "חוק הנוער") ו- 26 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

וזו לשון סעיף 24(א) הנזכר:

"(א) אלה דינם מאסר שנה אחת:
(1) המפרסם שמו של קטין הנמצא בישראל... או המפרסם כל דבר אחר העשוי להביא לידי זיהויו של קטין, באופן שיש בהם כדי לגלות... כי קטין ניסה להתאבד או התאבד...
(ב) לעניין סעיף זה אין נפקא מינה, אם הקטין או האחראי עליו הסכים לפרסום או לא הסכים".
ראיות התביעה וטענות ההגנה להוכחת האשמה הגישה התביעה, מלבד עותק של הכתבה האמורה, את הודעות הנאשמים 2ו-3 (ת/ 2ו-ת/3) וכן תעודת פטירה (ת/4) הנוגעת לפטירתה של פלונית באותו יום בבית החולים "וולפסון" בחולון, כשסיבת הפטירה הרשומה בה:

"inflicted injury-suicide and self"
ההגנה לא חלקה, למעשה, על זה שנאשמת 2 כתבה את הכתבה וכי זו פורסמה בעיתון "העיר", המוצא לאור בידי הנאשמת 1 ואשר הנאשם 3 הוא עורכו. על יסוד מה שהודו בו הנאשמים בהודעות ת/ 2ו-ת/3, אין מחלוקת גם על האחריות המשתמעת של הנאשמים 1 ו-3 לפרסום הכתבה.
בסיום פרשת התביעה טען בא-כוח הנאשמים, כי מחמת זה שהתביעה לא הוכיחה את אלה, אין עליו להשיב לאשמה:

א. המנוחה עליה מדובר אכן נפטרה.

ב. כי המדובר בהתאבדות.

ג. כי המנוחה אכן היתה קטינה.

ד. הזהות בין מי שהתאבדה, אם התאבדה, לבין הפרסום.

קבעתי, כי על הנאשמים להשיב לאשמה ועשיתי כן מאחר שסברתי, כי יסודות העבירה הוכחו, לכאורה, על ידי התביעה. אלא שבא-כוח הנאשמים החליט שלא להביא ראיות מטעמם.

טענות בא-כוח הצדדים התמקדו, איפוא, גם בסיכומיהם בסוף הדיון, בטענות הנזכרות לעיל, בצירוף שתי טענות נוספות של ההגנה:

א. הנאשמת 2 לא פרסמה דבר, שכן אספה חומר ומסרה אותו לנאשם 3, כדי שישקול פרסומו.

ב. לא הוכחה כוונה פלילית של הנאשמים.

פרסום

אומר מייד, כי אין ממש בטענה על זה שהנאשמת 2 לא פרסמה דבר. על פי הודעתה ת/2, היא כתבה את הכתבה לפי מידע שנמסר לה בראיונות עם הורי הצעירה, מנהל חדר המיון של בית החולים ואנשים נוספים, ולאחר כתיבתה, מסרה את הכתבה למערכת עיתון "העיר".

מי העוסקת, כדבריה, בעיתונאות כשנה לערך, וכותבת לעיתונים שבועיים, כפי שסיפרה הנאשמת 2 בהודעתה, יודעת היטב, כי לאחר שהכינה כתבה ומסרה אותה לעורך העיתון, עבורו היא כותבת, עשתה מצידה את כל הנחוץ כדי להעלות את הכתבה על המסלול הרגיל לקראת פרסומה בעיתון.

[...]

הזיהוי

סעיף 24(א) לחוק הנוער אוסר, כאמור, לא רק על פרסום שמו של קטין, אלא גם על פרסום "כל דבר אחר העשוי להביא לידי זיהויו..." והכל "באופן או בנסיבות שיש בהם כדי לגלות" כי הקטין התאבד.

אם מעיינים היטב בלשון הסעיף, המסקנה הברורה היא, כי טעות לסבור, כדעת בא-כוח הנאשמים, כי פרטי זיהוי הקטין שבפרסום צריך שיהיו זהים לפרטי הקטין שהתאבד.

גם פרסום פרטים מסוימים, מלבד שם הקטין, העשוי לגרום לכך, במקרה של פרסום בעיתון, כי ציבור הקוראים או חלק ממנו, יזהה במי המדובר, די בו כדי להיכנס בגדר האיסור שבחוק.

מובן מאליו, כי לצורך כך צריך להוכיח במשפט גם את דבר קיומו של הקטין, שעשויים לזהותו על פי הפרטים שפורסמו.

כל הטרחה שטרח, איפוא, בא-כוח הנאשמים להראות לי באמצעות הצילומים מספר הטלפונים באזורי חיוג שונים (ס/ 2- ס/4), אודות הצורות השונות של הכתיב בשם משפחתה של המנוחה, אינה במקומה.

צריך לבחון את הכתוב בכתבה (ת/1) ולהיווכח, אם פורסמו דברים העשויים להביא לידי זיהויה של הצעירה ואין הכרח להתמקד בשם בלבד.

כאשר בוחנים כך את הכתוב, המסקנה היא, כי פורסמו פרטים העשויים, ללא ספק, להביא לזיהויה:

א. פורסם תצלום הצעירה, שהנאשמת 2 מודה בהודעתה (ת/2) כי קיבלה אותו מאת הוריה של הצעירה, שהסכימו לפרסמו.
ב. שם אביה של הצעירה, פורסם.
ג. גיל הצעירה בעת פטירתה, כפי שפורסם, 16 שנים, הוא כגיל המשתמע מתעודת הפטירה.
ד. מקום פטירתה כפי שפורסם, בית החולים "וולפסון" בחולון, זהה למקום הנקוב בתעודת הפטירה.
ה. מועד הפטירה בכתבה, זהה ליום הפטירה הנקוב בתעודת הפטירה.
ו. ולבסוף, שם הצעירה המופיע בכתבה, דומה ביותר לשם הכתוב בתעודת הפטירה.

בהקשר זה של השם, אוסיף כאן, כי אפילו היה העניין מתמקד בפרסום השם בלבד, לא הייתי נותן משקל ממשי לכתיב השונה במקצת של שם המשפחה והייתי קובע, כי אכן מדובר על פרסום שמה של הצעירה, למרות השוני, הבלתי-משמעותי, בכתיב.

לא רק זה, אלא שבכתבה הופיעו פרטים נוספים:
א. כי הצעירה סבלה מגיל שלוש מקדחת ים-תיכונית, השכיחה בקרב עדות המזרח.

ב. הצעירה למדה בבית ספר "אורט".

ג. שם מנהלת בית הספר נזכר בכתבה.

כאשר נאשמת 2 מודה (בהודעתה ת/2), כי שוחחה לצורך הכנת כתבתה, עם הוריה של הצעירה וכן עם מנהלת בית הספר בו למדה ומנהל בית החולים "וולפסון", ברור גם מניין קיבלה פרטים אלה.

עם זאת, הפרדתי את הפרטים הנוספים מן הפרטים שהזכרתי קודם לכן, שכן, להבדיל, הפרטים הנוספים לא קיבלו אימות בראיה נוספת, הנחוצה כדי להוכיח, לכאורה, כי אין המדובר בפרטים שהם פרי יצירת הכותבת בלבד.

המסקנה הברורה ממכלול זה, היא, כי התביעה הוכיחה, לכאורה, את קיומה של הצעירה באמצעות תעודת הפטירה. על פי מה שאמרה הנאשמת 2בהודעתה (ת/2), הוכח דבר קיומה גם באורח מוחלט.

אבהיר, כי כל שהזכרתי בעניין המוכח מהודעתה של נאשמת 2, אינו יאה אלא להוכחת אשמתה.

בעניינם של שני הנאשמים האחרים, ישמשו אך הראיות האחרות, שאינן מתבססות על הודעה זו.

דבר קיומה, לכאורה, של הצעירה ופרטי זהותה, הם, כמובן, הבסיס המרכזי, שאליו צריך להשוות את מה שפורסם בכתבה ולבחון האם אלה דברים העשויים להביא לידי זיהויה. התשובה לכך, כפי שכבר אמרתי, חיובית היא.

ההתאבדות

[...]

על התביעה להראות גם, כפי שציינתי, כי הפרסום היה באופן או בנסיבות שיש בהם כדי לגלות כי הצעירה התאבדה. וכאן יש לעיין בכתבה עצמה ולקבוע באורח אובייקטיבי, האם האמור בה יש בו כדי לגלות כך.

וצריך לדוק פורתא: אין הכרח שהאמור בכתבה יגלה כך, אלא שיהא בו כדי לגלות בלבד. במילים אחרות, המחוקק שלא אבה, כך נראה, בכפל לשון על האמור ברישא של הסעיף (בעניין הזיהוי), השתמש בניסוח אחר, כדי להקנות מעמד שווה גם לסיפא (בעניין הגילוי).

משמע, גם כאן אין צורך בגילוי מובהק, במילים מפורשות או בקביעה חד-משמעית, אלא די להראות, כי מה שנכתב עשוי לגלות את עובדת ההתאבדות.

אני שב לקטע שציטטתי בראשית הכרעת הדין מתוך הכתבה.
כבר המשפט הפותח שם, מדבר באופן ברור למדי, על כך כי הצעירה ניסתה לשים קץ לחייה וכך גם בחלקים אחרים של הכתבה.

גם בהמשך, כאשר מעלה הכותבת את השאלות המלוות תמיד התאבדויות של בני נוער, עשוי הקורא לסבור כי גם כאן התרחש מעשה של התאבדות.
התאבדות אינה מטבע הדברים, מעשה של עבירה שהחוק מעניש בגינה את המבצע, שכבר אינו עוד בין החיים. החוק אינו מעניש עתה את המנסה לשים קץ לחייו ונותר בין החיים. ההבדל בין שני אלה הוא לעתים דק ביותר ואינו מותנה תמיד בביצוע גופו.

שאלת נחישותו של המבצע, שמעשהו צלח, עד לרגע שבו נפח את נשמתו ודביקותו במעשה שעשה, היא שאלה המלווה מעשי התאבדות, ככלל, ולאו דווקא מעשים של בני-נוער.

אלא, שחוששני, כי השאלה הזו דינה להישאר תלויה בחלל האוויר ללא מענה ברור, ברוב המקרים. אני, כשלעצמי, הייתי אומר כי אפילו התחרט המתאבד רגע-קט לפני שהוציא נשמתו, עדיין הוא בגדר מי שנטל את חייו במו-ידיו. וכך סבור אני גם במקרה הזה שלפנינו. אפילו ניחמה הצעירה על המעשה שעשתה, הרי, שעל פי הכתוב בכתבה, לא היה בכך כדי להועיל. מקץ אותו פרק זמן מן המעשה של בליעת הכדורים, היא עלתה על המסלול שהוביל אותה אלי-מוות, בלא שיד אנוש, ואפילו רופא הוא, יכלה להסיטה מן המסלול הפאטלי הזה, עליו עלתה בשל המעשה שעשתה היא עצמה.
המסקנה היא, איפוא, כי כל הקורא את הכתבה ואת הפרטים הכלולים בה, יסבור, כי פלונית שמה קץ לחייה.

ואם, בכל זאת, יתרשם הקורא, כי הצעירה ניחמה בשלב מאוחר יותר על מה שעשתה, ואין לראות אותה כמי שהתאבדה, וכך עושים בדין הדתי אלה המבקשים למנוע קבורת חמור, הרי שהמדובר כאן, לכל הפחות, בניסיון להתאבדות, אם אכן חרטה כזו מביאה - ואני איני סבור כך - את המבצע לכלל מנסה לבצע.

ובענייננו, אחת היא מי שהתאבד ומי שניסה להתאבד.

[...]

הכוונה הפלילית

לאחר שבחנתי את נוסח סעיף 24(א) לחוק הנוער ואת תכליתו של החוק כולו, אני סבור, כי האחריות המוטלת בבסיסו של הסעיף הזה היא אחריות קפידה, שאינה צריכה הוכחת מחשבה פלילי, אף לא יסוד נפשי של רשלנות.

הגישה שהובעה לגבי סעיף זה בת"פ (ת"א) 2611/87 [8], אינה מקובלת עליי, שכן נראה לי, כי המטרה החקיקתית של סעיף זה מחייבת את המסקנה הזו:

א. המדובר בהגנה על קטינים מפני פרסומים מזיקים והסעיף מונה בין איסורי הפרסום, פרטים העשויים לחשוף מעורבותו של קטין בעבירות או בשחיתות המידות, פרסום תמונת עירום שלו בהיותו בן תשע שנים או יותר, וכן כי ניסה להתאבד או התאבד.

כל אחד מאלה עלול לפגוע בקטין וללוות אותו במהלך חיים, ככתם על עברו, בין אם היתה לו יד בכך ובין אם לאו. ואם נפטר - הפגיעה תהא בשמו ובמשפחתו ועלולות להיגרם, בנסיבות, גם תוצאות שליליות בקשר עם התנהגותם של קטינים אחרים.

הערך של הגנה על קטינים עומד בשלב גבוה בסולם הערכים של החברה. הרגשות הטבעיים המוצאים ביטוי בהורים המגדלים את ילדיהם, מטפחים אותם ומגוננים עליהם מפני כל פגע ורע, מצאו חיזוק בשורת הוראות חוק, הקיימות בכל חברה, החל מקביעת סף תחתון לאחריות פלילית, וכלה בהוראות מיוחדות בעניין כשרות משפטית ואפוטרופסות.

ובכלל זה גם קביעת "טובת הילד", כערך בפני עצמו, המועדף בעת שנזקקים לו, על פני אינטרסים שונים או רצונות אחרים, לרבות אלה של הורי הילד עצמם, או מי מהם.

העדפה זו מצאה מקום גם בחקיקה הנוגעת לטיפול והשגחה בנוער, עד כדי מתן אפשרות להוציא קטין מרשות משפחתו, אם השמירה על שלומו של הקטין מצריכה זאת.

וגם סעיף 24 בגדר זה. ההגנה בעניינים הנזכרים בו היא מוחלטת. משמע - האיסור עומד בתוקפו, אפילו הסכים הקטין או האחראי לו לפרסום.

ב. חופש הביטוי והחירויות האחרות הקשורות עימו, כמו זכות הציבור לדעת, הוא ערך חשוב בחברה הדמוקרטית.

[...]

ג. המשמעות המיידית של הטלת האחריות הקפידה בענייננו אין בה כדי להפר את האיזון שסעיף 24 בא לשומרו.

[...]

ההגנה החוקית על זכרה של פלונית מפני הסטיגמה של "מתאבדת" או "מי שניסתה להתאבד" ומניעת השפעה שלילית מן המעשה הזה שלה על קטינים אחרים, לא היתה צריכה אלא למנוע את הנאשמים מלפרסם פרטים שהיו עשויים לזהותה.

הדרך הזו לא היתה כרוכה באי-פרסום הכתבה, אלא בהשמטת פרטים לא רבים, לרבות התצלום, הנחשבים זניחים, לעומת יתר חלקיה המבליטים את החשיבות הציבורית של התופעה.

לא רק זה, אלא שהדבר לא מנע איזכור המקרה עצמו, בהשמטות הראויות.

ד. הטלת האחריות הקפידה צריכה להיעשות על ידי המחוקק במשורה ופחות, ככל האפשר, שהרי דעתו של האדם הרגיל אינה סובלת חיובו בדברים, שעל פניהם, אין לו בהם שליטה.

[...]

חוששני, בהקשר זה, כי הנאשמים היו ערים למה שהתרחש, נתנו ביטוי מלא להתרחשויות, אלא שנעלמה מהם, כנראה, ההוראה החוקית האוסרת.
מובן הוא, כי אי-ידיעה מסוג זה, אין בו כדי להועיל, אפילו בעבירות שבצידן יסוד נפשי של מחשבה פלילית.

ה. כאשר מותחים את האחריות המוטלת, כמעט בכל ההרחבה האפשרית, אי-אפשר לתבוע בעת מיצוייה ענישה מפליגה.

[...]

ו. ולבסוף, צריך להזכיר את ההוראה המשלימה שקבע המחוקק בסעיף 24(ב) לחוק המרשם, הקובעת, כי גם הסכמה של הקטין או של האחראי עליו, לפרסום, אין בה כדי להועיל. קביעה קשיחה כזו של המחוקק מצביעה, ללא ספק, על רצונו לאסור

על הפרסום, אפילו במחיר של אי-מתן תוקף לזכותו של הפרט עצמו, או לאחראים לו, להסכים לפרסום אודותיו.

אבסולוטיות זו של האיסור שאפילו הסכמה אינה מועילה כנגדו, צריך לראותה, במסגרת התכלית החקיקתית, כסימן מסימניה של האבסולוטיות של האחריות.

לא יהא זה מיותר להוסיף, כי בפועל, יסודות הלך הנפש של הנאשמים מצביעים, בבירור, על יסודות מחשבה פלילית של ממש, ולכל הפחות, של רשלנות. בכל מקרה, איפוא, היו קיימים היסודות הנפשיים הנדרשים להוכחת ביצוע העבירה על ידי הנאשמים, אפילו יהיו מי שלא יסברו כמוני בעניין האחריות הקפידה.

בהקשר זה צריך להוסיף, כי מה שאמר בא-כוח הנאשמים, בסעיף 5 לסיכומיו בכל הנוגע לנאשם 3, מצביע בבירור על יסוד נפשי של רשלנות מצידו, שכן כל שצריך היה לעשות, לאחר שידע "שישנה הכתבה האמורה", או כי הועברה "לידיעתי ואני אישרתי את פרסומה", הוא לבדוק את תוכנה ולהיווכח, כי פרסומה במתכונת כפי שפורסמה, אסור הוא. זה בהנחה, כי לא בדק את התוכן. ואם בדק את התוכן ואישר הפרסום, קיימת ללא ספק, מחשבה פלילית של ממש.

לעניין אחריותה לפרסום של הנאשמת 1, חברה בע"מ המוציאה לאור של העיתון, לא היתה מחלוקת.

על פי כל האמור לעיל, אני מרשיע את שלושת הנאשמים בעבירה שיוחסה להם.

ניתנה היום, 27.5.92, במעמד הצדדים.

לקריאת הכרעת הדין המלאה