מתוך פסק הדין
בתי המשפט
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו א 001320/97
בפני: כב' השופטת ברון צפורה תאריך: 18/05/2008
וינשטוק בלה
ע"י ב"כ עוה"ד קלדרון ואח'
מרח' החילזון 12 בית הקריסטל
רמת-גן 52522 בעניין:
תובעת
נ ג ד
1 . הוצאת עיתון הארץ בע"מ
2 . עורך הארץ: חנוך מרמרי
3 . שיטרית אורי
4 . שדה אורי
5 . שפירא ראובן
6. ידיעות אחרונות בע"מ
7. עורך ידיעות אחרונות -שליו אילון
8 . קרייטמן מודי
9. אייכנר איתמר
10. מאירי אורן
ע"י ב"כ עו"ד ליבליך ו/או מוזר ואח'
מרח' הנמל 40 תל-אביב
11 . הוצאת מודיעין בע"מ
12 . ארז יעקב
13 . קמיר אלי
14 . לוי יוסי
15 . גלנטי יעקב
ע"י ב"כ ברץ, גילת בר-נתן ושות'
מרכז עזריאלי 1, מגדל עגול, קומה 18
16 . גלובס פבלישר עיתונות 3891 בע"מ
17 . גולן חגי
18 . נתן רועי
ע"י ב"כ עוה"ד יורם מושקט ואח'
מרח' יהודה הלוי 85, תל-אביב
(19-21 – נמחקו)
22 . עיתון ירושלים, ידיעות תקשורת בע"מ
23 . עורך עיתון ירושלים: זיגדון משה
24 . סגל אבי
ע"י ב"כ עוה"ד ליבליך ו/או מוזר
מרח' הנמל 40, תל-אביב ת.ד. 300, 61002
25 . זגהר אורי
ע"י ב"כ עוה"ד ורסצוג ואח'
מרח' אבן גבירול 68 תל-אביב 64952
26 . רשות השידור, הטלויזיה הישראלית, ערוץ 1
27 . עורך החדשות בטלויזיה – רפיק חלבי
28 . נהרי אורן
ע"י ב"כ עוה"ד אורית פודמסקי ואח'
מרח' הנרייטה סולד 1, תל-אביב
29. חברת החדשות הישראלית בע"מ
30. שלום קיטל, עורך חדשות הערוץ השני
31 שרית מיכאלי
ע"י ב"כ עוה"ד ישגב נקדימון ואח'
משדרות ההשכלה 5, תל-אביב 67890
נתבעים
פסק דין
בפני תביעתה של בלה וינשטוק (להלן: "התובעת" לתשלום פיצויים בגין פרסום לשון הרע, לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק").
התובעת הנה עורכת דין במקצועה, אשר שירתה תקופה ארוכה במשטרת ישראל, בין היתר כראש מפלג חקירות פנים וכחברת בית הדין המשמעתי של המשטרה. התובעת פרשה לגמלאות מן המשטרה בשנת 1994, בדרגת ניצב משנה.
עניינה של התביעה בסדרת כתבות וידיעות שפרסמו הנתבעים בחודשים מאי-יוני 1997, במסגרתן סוקרה פרשת מעצרה ושחרורה של התובעת ממעצר בלונדון.
רקע עובדתי - העובדות שאינן שנויות במחלוקת
בחודש אפריל 1997 שהתה התובעת בלונדון, שם נטלה חלק במשא ומתן עם איש עסקים אנגלי, סר רוקו פורטה (להלן: "פורטה"), בעניין אפשרות השקעה.
בעקבות תלונה שהגיש סר פורטה למשטרת לונדון, נעצרה התובעת ביום 23.4.97 בלונדון, ביחד עם שותפה לעסקים אלכס רוגצ'בסקי, בחשד לקשירת קשר להונאת אזרח בריטי, הוא סר פורטה. במסמך ה-Arrest/Charge Sheet מטעם משטרת ה"סיטי" של לונדון, נכתב כי עילת מעצרה היא קשירת קשר, יחד עם רוגצ'בסקי ואחרים שזהותם אינה ידועה, להונות את סר פורטה בסכום של 100 מיליון דולר, בתקופה שבין 2.6.96-23.4.97.
ביום 25.4.97 התקיים דיון בעניינה של התובעת ב- Magistrates' Courtבלונדון (להלן: "בית המשפט בלונדון" או "בית המשפט"), בו הוחלט על הארכת מעצרה של התובעת בשבעה ימים, לצורך המשך החקירה.
ביום 2.5.97 התקיים דיון נוסף בעניינה של התובעת בבית המשפט בלונדון, ובו החליט בית המשפט, בהסכמת התביעה, על שחרורה של התובעת בערובה, עם הפקדת ערבות בגובה 100,000 ליש"ט.
ביום 6.5.97, לאחר שהופקדה בבית המשפט הערבות הנדרשת, שוחררה התובעת בתנאים מגבילים. בסך הכול ישבה התובעת במעצר במשך 13 ימים.
ביום 28.5.97 התקיים דיון נוסף בבית המשפט בלונדון, בעניין שינוי תנאי הערבות של התובעת, בו לא נכחה התובעת עצמה.
דיון נוסף התקיים בבית המשפט באנגליה ביום 30.5.97. אף בדיון זה נדחתה בקשתה של התובעת לשינוי תנאי שחרורה.
ביום 17.6.97 הופסקו הליכי החקירה נגד התובעת על ידי שלטונות החקירה הבריטיים. לאחר סגירת התיק, הושבו לתובעת מלוא הוצאותיה המשפטיות על ידי רשויות התביעה באנגליה.
פרשת המעצר והשחרור האמורה זכתה לסיקור נרחב על ידי מרבית כלי התקשורת המרכזיים בישראל.
בכתב תביעתה, תבעה התובעת מספר גופי תקשורת שונים, בגין פרסומן של מספר ידיעות וכתבות:
הנתבע 1, עיתון "הארץ", נתבע בגין שלוש כתבות, מהימים 1.5.97, 2.5.97 ו-4.5.97.
הנתבע 6, עיתון "ידיעות אחרונות", נתבע בגין חמש כתבות, מהימים 2.5.97, 4.5.97, 29.5.97, 1.6.97 ו-19.6.97.
הנתבע 11, עיתון "מעריב", נתבע בגין חמש כתבות, מהימים 2.5.97, 4.5.97, 5.5.97, 7.5.97 ו-1.6.97.
הנתבע 16, עיתון "גלובס", נתבע בגין שלוש כתבות, מהימים 2.5.97, 5.5.97 ו-6.5.97.
הנתבע 22, עיתון "ירושלים", נתבע בגין כתבה שפרסם ביום 9.5.97. כמו כן נתבע בעניינה של כתבה זו הנתבע 25, דר' אורי זגהר, בעלה לשעבר של התובעת.
הנתבעת 26, רשות השידור, נתבעה בגין שתי כתבות אשר שודרו במסגרת שידורי הערוץ הראשון, בימים 1.5.97 ו-2.5.97.
הנתבעת 29, הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, נתבעה בגין ארבע כתבות אשר שודרו במסגרת שידורי הערוץ השני, בימים 1.5.97, 2.5.97, 4.5.97 ו-6.5.97.
נוסף על גופי התקשורת האמורים, נתבעו גם עורכיהם וכתבי העיתונות והטלויזיה אשר היו מעורבים בפרסום הידיעות הנדונות.
כמו כן, בכתב התביעה הופיע כנתבע עיתון Jerusalem Post, אולם בהמשך נמחק מן התביעה.
התובעת פירטה בכתבי טענותיה בדיוק רב מה-הם אותם חלקים מפרסומי הנתבעים המהווים, לשיטתה, לשון הרע. משכך, ייבחן קיומה של עילת לשון הרע ביחס לחלקים אלו בלבד.
[...]
דיון בטענותיה הפרטניות של התובעת ביחס לפרסומים
א. הטענות כנגד נתבעים 5-1 – עיתון "הארץ"
1. הידיעה מיום 1.5.97
ידיעה ראשונה בעניינה של התובעת התפרסמה בעיתון הארץ, ביום 1.5.97, תחת הכותרת "נצ"מ בדימוס בלה וינשטוק עצורה בלונדון בחשד להונאת בנקים".
[...]
בפיסקה הראשונה לידיעה זו נכתב כי התובעת נעצרה בלונדון "בחשד להונאת בנקים ולקוחות". ביחס לנוסח זה טענה התובעת שזהו פרסום שקרי המהווה לשון הרע, מאחר וזהו אינו החשד בגינו נעצרה, שכן החשד היחיד שיוחס לה במהלך מעצרה ובדיונים שהתקיימו בעניינה היה קשירת קשר להונאתו של סר פורטה, בלבד.
[...]
מלבד הגנת אמת הפרסום, טענו הנתבעים לחלותן של שתי הגנות נוספות בהקשר זה: פרסום מותר על פי סעיף 13(3) לחוק, והגנת תום לב על פי סעיף 15(2) לחוק.
[...]
אולם, נראה כי גם הגנת סעיף 13(11) אינה יכולה לעמוד לנתבעים בענייננו.
הנתבעים טענו כי המידע עליו הסתמכו בפרסום האמור הגיע ממשטרת ישראל, בעקבות מכתב האינטרפול, ומשגרירות ישראל בלונדון. הנתבעים טענו כי גופים אלו מהווים את 'ידם הארוכה' של הרשות המבצעת ושל משרד החוץ, בהתאמה, ולפיכך חוסים דבריהם תחת הגנת "פרסום מותר" על פי סעיף 13. איני מקבלת טענה זו. המערערים לא הראו כי הפרסום נעשה על פי הוראה ישירה מאת הממשלה או חבר ממשלה בתוקף תפקידו, כדרישת סעיף 13(3). הרחבתה של הוראה זו כך שתכלול בה הגנה אוטומטית על כל התבטאות מצד כל נושא משרה ציבורית, מהווה פרשנות מרחיקת לכת אשר אינה עולה בקנה אחד עם האיזון המצוי בבסיס סעיף זה, בין ההגנה על שמו הטוב של אדם לבין האינטרס הציבורי שבפרסום דברי הממשלה ושריה. הרחבה כזו עשויה להביא למצב בו עיתונאי יזכה בחסינות עבור פרסום כל ציטוט מפיו של פקיד ממשלתי כלשהו, ובכך ישוחרר למעשה מכל חובה עיתונאית של בדיקה עצמאית, וידוא העובדות עם נשוא הפרסום וכיוצא באלה. בעוד שמתן ההגנה לממשלה ולשריה עצמם עשוי להימצא מוצדק לאור מעמדם, תפקידם והיקף חשיפתם לתקשורת, נראה כי אין הצדקה להרחבת הגנה זו לכלל עובדי הציבור.
[...]
לאור האמור, הפרסום לפיו התובעת נעצרה "בחשד להונאת בנקים ולקוחות" הנו פרסום לשון הרע, אשר אינו זכאי להגנות הקבועות בחוק.
[...]
ג. הטענות כנגד נתבעים 15-11 – עיתון "מעריב"
[...]
3. כתבתו של יוסי לוי מיום 4.5.97
[...]
התבטאות אחרונה בכתבה זו בגינה תבעה התובעת מצויה בפיסקה השלישית מסוף הכתבה, בה תוארה תלונה שהגישה התובעת בעבר נגד קרוב משפחתה, באלו המילים: "היתה תלונה שהיא עצמה הגישה, כתובעת במחוז ירושלים, נגד אחד מקרובי משפחתה, שלא נמצא בה ממש".
התובעת טענה שמדובר בפרסום כוזב, שכן לא הגישה מעולם תלונה נגד קרוב משפחתה, לא כל שכן במהלך כהונתה כתובעת במחוז ירושלים.
הנתבעים טענו כי אמירה זו אינה מהווה פרסום לשון הרע, שכן היא מופיעה בסופה של כתבה ארוכה ומפרגנת ברובה, כך שהקורא הסביר אינו מקבל את הרושם הנטען על ידי הנתבעת, לפיו היא מתוארת כאדם נקמן ותוקפני. הנתבעים טענו כי האמור נכתב בתום לב, בהסתמך על מקור מהימן, וכי אף אם לא תוכח אמיתותה של אמירה זו, הרי שהיא מהווה פרט לוואי שאינו גורם לפגיעה בתובעת.
איני סבורה כי ניתן לומר שאמירה זו אינה מהווה פרסום לשון הרע. אמיתותה של אמירה זו לא הוכחה; כך שלא ניתן לומר כי היא חוסה תחת הגנת אמת הפרסום.
ביחס לפרסום זה העיד בתצהירו הנתבע 14, הכתב יוסי לוי, כי הפרסום נכתב על סמך מידע שנתקבל ממקור מהימן, אותו לא היה בידי הכתב לחשוף עקב חסיון עיתונאי.
בחקירתו, לא ידע הכתב להצביע על כל פרטים שהם ביחס לתלונה זו.
בכך אין די לשם הוכחת אמיתותו של הדיווח. אמנם, לצורך ביצוע התפקיד העיתונאי ישנה חשיבות להגנה על מקורות המידע של העיתונאי, אולם הנטל להוכיח את אמיתות הדיווח מוטל על כתפי הנתבעים, ואם בוחרים הם שלא לחשוף את מקורותיהם, עליהם להוכיח את אמינות הפרסום בדרך אחרת (ראו ת"א (ירושלים) 1224/99 כדורי נ' זמן הבירה בע"מ, תק-מח 2001(4) 298, בעמ' 300; וכן ע"א 3199/93 הנזכר לעיל, בעמ' 876). הוכחה שכזו לא ניתנה בענייננו; מובן כי בדבריו הכלליים של הכתב לוי אין די לעניין זה.
כמו כן, איני סבורה שלנוכח אופיה של אמירה זו כטענה עובדתית מוצקה, לא ניתן לראותה כפרט לוואי שפגיעתו מועטה. אמנם, דיווח זה אכן מופיע בסופה של כתבה אשר בחלקה הגדול מציגה דיווח אוהד ומעריך ביחס לעברה של התובעת ופעילותה בשירות הציבורי. אולם, אף בכך אין כדי להצדיק הצגת עובדה בעלת אופי פוגעני, כגון האשמה בהגשת תלונת שווא, כאשר זו מוצגת בדרך של עובדה מוכחת. על אף שמשקלה היחסי של אמירה זו ביחס להיקף הכתבה הנו קטן יחסית, הרי שלא ניתן להתייחס בביטול לפגיעה הגלומה בה, ולאופן בו יש בה כדי להשפיע על דעתו של קורא לחשוב כי התובעת השתמשה לרעה בכוחה בעודה נושאת תפקיד ציבורי.
מכאן, שביטוי זה מהווה פרסום לשון הרע, אשר הגנת סעיף 14 לחוק אינה עומדת בעניינו.
[...]
ה. הטענות בעניין הכתבה שהתפרסמה בעיתון "ירושלים" ביום 9.5.97
1. אחריותם של הנתבעים 22-24 – עיתון "ירושלים" ואנשיו
בעיתון זה פורסמה ביום 9.5.97 כתבה בת 3 עמודים אודות התובעת, תחת הכותרת "הצד האפל של הסרגל", אשר מעליה הופיעה כותרת משנה בנוסח: "חודש ימים בלבד היה דר' א"ז נשוי לבלה וינשטוק. השבוע סיפר לעיתון ירושלים איך התעללה בו • מיוחד".
כותרת משנה נוספת, מתחת לכותרת הראשית, הופיעה בנוסח לפיו "נזכר בעלה הראשון כיצד 13 שנה לאחר שנפרדו, היא השתמשה במעמדה הבכיר כדי להתעלל בו • לטענתו, לא הפסיקה למרר את חייו והמליצה להעמיד אותו לדין • השופטת קבעה במכתב לשר המשטרה, שוינשטוק השתמשה בכוח שהיה לה שלא כדין כדי לסגור עניינים אישיים".
כמו כן, הופיעה על שער העיתון הפניה לכתבה, תחת הכותרת "הצד האפל של בלה וינשטוק".
אופיה של כתבה זו שונה מן הכתבות האחרות הנדונות בתובענה זו, שכן אין היא עוסקת ישירות בפרשיית המעצר בלונדון, אלא בפרשה מעברה של הרחוק של התובעת. מסיבה זו, אין הקביעה הכללית בדבר העניין הציבורי בפרשת מעצרה של התובעת, רלוונטית לכתבה זו.
הכתבה האמורה תיארה פרשה שהתרחשה כ-13 שנים לפני פרשת מעצרה של התובעת, ולפיה ניצלה התובעת את מעמדה כראש המחלקה לחקירות פנים (מח"פ) לצורך נקמה אישית בבעלה לשעבר, לו היתה נשואה תקופה קצרה.
על פי המתואר בכתבה, בהסתמך על תיאוריו של הנתבע 25, בעלה לשעבר של התובעת, אשר כונה בכתבה "דר' ז", במסגרת חקירת מח"ש כנגד שני חוקרים פרטיים יוצאי המשטרה, נתפס אצלם תיק של הלקוח זגהר, אשר פנה אליהם לביצוע חקירה והאזנת סתר כנגד אשתו השניה. בעקבות זאת פתחה התובעת במסכת חקירות והשפלות כנגד זגהר והחוקרים הפרטיים, עד להגשת כתב אישום נגדם; אולם כתב האישום נמחק לבסוף.
להלן ציטוט הקטעים בכתבה אליהם התייחסה התובעת בתביעתה כפרסומים המהווים לשון הרע, מהיותם כוזבים ופוגעניים:
"לטענתו (של זגהר – צ.ב), ניצלה וינשטוק את כוחה ואת דרגתה כדי לנקום ולהתעלל בו. מסכת ההתעללות של וינשטוק בדר' ז', בעת ששימשה כראש מח"פ, בהחלט מקוממת. מדובר בשימוש במעמדה לשם מה שעלול להתפרש כנקמה אישית, שעד היום הבעל לשעבר לא מבין את הסיבות לה.
...בגירסתו תומכים הן בכירים במשטרה והן מעורבים נוספים. מתברר של'סרגל' היה גם צד אפל... חיי הנישואים שלהם, שמהם רצה דר' ז', לדבריו, להימלט עוד לפני שהתקיים טקס החתונה, ארכו חודש ימים בלבד".
ביחס לתפיסת תיקי החוקרים על ידי המשטרה, נכתב כי "שליחיה של וינשטוק הגיעו בלא צו בית משפט והחרימו תיקים שמצאו כאן".
עוד נכתב בכתבה "להלן סיפורו המלא של דר' ז', כרוניקה של התעללות ידועה מראש: "...היא היתה מתיידדת עם אנשים במשטרה ובכל מיני מקומות, וכשהיא היתה נכנסת להם לתוך הנשמה וידעת עליהם הרבה מאוד פרטים, היא היתה פשוט דופקת אותם. חברים הכי טובים היו הופכים שונאים שלה. זה הסגנון שמלווה אותה כל הזמן. אנשים תמיד נדהמו ממנה על דברים שהיא עשתה".
...מאז שלקחה וינשטוק את התיק לידיה היא החלה לשחק בחוקרים ובדר' ז' עצמו כמריונטות. דר' ז': "פה היא התחילה להתעסק עם הכוח שלה, 'היא תראה לכולם', היא תתעסק עם דבר שלא שייך לחקירות פנים של המשטרה, לא שייך לכלום, אלא שייך לחשבון אישי. פתאום משהו הניע את הגלגלים המקולקים שבראש שלה שהיא תנקום".
ביחס להתנהלותה של התובעת מול החוקרים הפרטיים, נכתב כי "אז היא אמרה לו (לחוקר הפרטי – צ.ב), ואת זה הוא הקליט: 'מה, יפול לי תיק כזה ואני לא אתנקם קצת?' אז הוא שאל אותה: 'מה יש לך לנקום?' והיא ענתה לו: 'אני חייבת'. ואז היא מיררה לנו את החיים. פה התחילה מסכת זדונית ממדרגה ראשונה. זה היה לקחת את הכוח שלה בתור ראש מח"פ ולהקפיץ אנשים משלוותם כאשר היא לא שייכת לזה. ועושה את זה באצטלה של תפסה מישהו שעשה הקלטות, זה אני כביכול. שלושתנו הואשמנו, היא החליטה שהיא תחקור אותי והיא קראה לכל השבעה... כולנו בצורה משפילה כאילו אנחנו איזה עבריינים, בצורה הכי מגעילה שיכולה להיות".
ביחס לחקירתו במטה הארצי, צוטט זגהר כאומר "היא רק באה ליהנות, כי זאת היתה המטרה של כל הסיפור... היא היתה כל כך להוטה לפוצץ את כולנו, בלי שום סיבה. היתה לה הנאה מזה. מה שהיא עשתה לנו היתה התעללות לשמה. לקחת פרטים סופר-אינטימיים, להוציא לעיתונות כל מיני נתונים רפואיים של המשפחה שלנו, כל מיני פרטים שהיו בתמלילים, בכל זה היא שיחקה חופשי, לקרוע אנשים...".
לגבי סיום הפרשה ביחס לזגהר, נכתב כי "אז הם מחקו לי את כתב האישום מלכתחילה ואת כל הרישום הפלילי שהיא תפרה לי".
בפיסקה האחרונה לכתבה, לאחר תיאור סיום הפרשה, נאמר "ואילו וינשטוק עצמה, שהטילה רבב שלא לצורך בבעלה לשעבר וניסתה להכתים גם אחרים, נחשדת עתה בעבירות מרמה בבית המשפט האנגלי".
[...]
ביחס לכתבת "הצד האפל" טענה התובעת כי האמור בכתבה, הן ביחס להתנהגותה בחייה האישיים והן ביחס לתפקודה כראש מפלג חקירות פנים במשטרה, אינו אמת ונועד להשפילה ולהטיל דופי ביושרה, במיוחד לאור עיתוי הפרסום – במועד שחרורה בערובה בלונדון.
התובעת טענה כי הנתבע 24, העיתונאי אבי סגל, כלל לא ניסה ליצור עמה קשר על מנת לאמת עמה את הנטען בכתבה, והסתפק בשיחה עם בתה בת ה-23, אשר היתה ילדה צעירה במועד התרחשות האירועים נשוא הכתבה.
לטענת התובעת, כתבה זו מציגה לקורא תמונה שקרית ומסולפת. התובעת הצביעה על שורה של אי דיוקים עובדתיים שנתקיימו לטענתה בכתבה, באופן שיש בו כדי לשלול ממנה את הגנת אמת הפרסום.
ביחס לנישואי התובעת לנתבע 25, המציאה התובעת תעודות לפיהן נישואי השניים לא ארכו חודש ימים ככתוב, אלא קרוב לשנתיים ימים.
ביחס לחקירת החוקרים הפרטיים חביב שוויקי וגבי מושיץ על ידי מח"פ, טענה התובעת כי חקירתם בוצעה על ידי מח"פ בשל היותם שוטרים לשעבר, בהתאם להוראת ראש אגף חקירות דאז, ולאחר שבקשתה להעברת חקירה לגורם אחר לא נענתה. כך שהניסוח לפיו "לקחה לידיה" את התיק הנו מסלף ומטעה.
התובעת טענה כי לא חשה בנוח לחקור אישית את זגהר מהיותו בעלה לשעבר, לפיכך הועברה חקירתו לידי רפ"ק אלחייני. יתר החקירה הוסיפה להיות מנוהלת על ידי מח"פ, וזאת לאחר שהדבר הובא לידיעתו של פרקליט מחוז ירושלים דאז, ואושר על ידו.
ביחס לחיפוש השני במשרדי החוקרים, טענה התובעת כי חיפוש זה בוצע לאחר קבלת צו חיפוש מבית המשפט, בעילה של חשד לניהול משרד חקירות ללא רשיון ועריכת האזנות סתר שלא כדין; כך שהאמור לפיו שליחי התובעת החרימו תיקים בלא צו בימ"ש הנו שקרי.
[...]
הנתבעים 22-24 טענו כי העובדות המפורטות בכתבה, ולכל הפחות העובדות המהוות את "ליבת" הסיפור, הן נכונות ומדויקות, ולפיכך עומדת להם הגנת סעיף 14 לחוק.
[...]
לאחר בחינת הכתבה האמורה והחומרים עליהם נסמכה, הגעתי למסקנה כי ההגנות המוזכרות לעיל אינן קמות לנתבעים 22-24.
[...]
בפרסום הנדון כאן, עיקר הביקורת המועלה כנגד התובעת היא בעניין השימוש הנטען לרעה שעשתה בכוח שברשותה, בכך שבחרה לנהל חקירה מורכבת כנגד בעלה בגין מעשים בגינם לא נוהגת המשטרה לקיים חקירות באופן רגיל; בכך שניהלה את החקירה במסגרת היחידה לחקירות פנים בה שירתה, על אף שהחשודים כלל לא היו שוטרים אותה עת; ובכך שהיתה מעורבת בחקירה ובהמלצות ההעמדה לדין בעקבותיה למרות קשרי העבר שלה עם הנחקר, הנתבע 25 – וכל זאת מתוך יצר נקמנות ורצון לפגוע בבעלה לשעבר.
עובדות אלו, שהנן העובדות העיקריות שהוכחת אמיתותן נדרשה כאן, לא הוכחו בפני.
ביחס לשאלה האם אכן לקחה התובעת על עצמה ועל מחלקתה את הטיפול בתיק, ממניעים אישיים – לא נסתרה טענת התובעת, לפיה ההחלטה להותיר את הטיפול בתיק בידי התובעת ומחלקתה נעשתה על ידי ממוניה. בפרוטוקול עדות התובעת במסגרת ההליך הפלילי שהתקיים כנגד החוקרים הפרטיים (ת.פ 1599/85 מ"י נ' חביב שויקי וגבריאל מושיץ), שצורף כמוצג על ידי הנתבעים, נשאלה התובעת "האם לא מצאת לנכון להתרחק מפרשה זו לאור יחסיך עם זגהר בעבר", והשיבה: "אמרתי לממונים עלי שמר זגהר היה פעם בעלי. ואמרו לי שאמשיך בחקירה, אלא שלא אחקור את מר זגהר אישית. הייתי גם אצל פרקליט המחוז שאמר שעמדה זאת מקובלת גם עליו" (עמ' 138-139 לפרוטוקול).
בחקירתו, הודה הכתב סגל כי קרא את עדותה של התובעת בבית משפט השלום (עמ' 1847 לפרוטוקול הדיון מיום 8.6.06), אולם בהמשך השיב שבחר שלא לצטט עדות זו בכתבתו משיקולים של אופי הכתבה:
"ש: למה את זה לא ציטטת בכתבה?
ת: מפני שכל הכתבה שלי זה ביקורת, זה שהורו לי, את לא אישה כזו שהצטיירה כמי שאומרים לה והיא עושה מה שאומרים לה אם היא חושבת שזה לא צודק".
(עמ' 1853 לפרוטוקול).
עדותה האמורה של התובעת לא נסתרה באופן אחר, למשל על ידי הבאת ממוניה לחקירה. עדות זו של התובעת אף מתיישבת עם פרסום קודם, משנת 1985, בעיתון מקבוצתו של העיתון בו נתפרסמה כתבה זו.
אף הטענה לפיה התובעת היא זו שהמליצה על העמדתו של הנתבע 25 לדין, המופיעה בכותרת המשנה של הכתבה, לא הוכחה. בחקירתו, כאשר נשאל הכתב סגל האם מצוי ברשותו מסמך המלצה שכזה מטעם התובעת, השיב כי "אין לי מסמך שבו את המלצת" (עמ' 1858 לפרוטוקול מיום 8.6.06). קיומה של המלצה זו לא הוכח בכל דרך אחרת.
[...]
לאור האמור לעיל, לא קמות לנתבעים ההגנות המנויות בחוק ביחס לכתבה הנדונה, כך שבגין פרסום כתבה זו קמה לנתבעים 22-24 אחריות בפרסום לשון הרע.
[...]
סיכומם של דברים
כמפורט לעיל, בשאלת האחריות, התובענה מתקבלת בחלקה.
הנתבעים 1-5, עיתון "הארץ" ואנשיו, אחראים בלשון הרע בגין פרסום הידיעות מיום 1.5.97 ו-2.5.97, בשל פרסום הביטוי "הונאת בנקים ולקוחות".
הנתבעים 11-15, עיתון "מעריב" ואנשיו, אחראים בלשון הרע בגין פרסום ידיעתו של הכתב יוסי לוי מיום 4.5.97, בשל ההתייחסות להגשת התלונה נגד אחד מקרובי משפחתה של התובעת.
ביחס ליתר הפרסומים מאת הנתבעים הנ"ל, התובענה נדחית.
הנתבעים 22-24, עיתון "ירושלים" ואנשיו, אחראים בלשון הרע בגין פרסום כתבתו של הכתב אבי סגל, מיום 9.5.97.
ביחס ליתר הנתבעים, התובענה נדחית.
מומלץ כי הצדדים ינסו להגיע להסדר נאות מחוץ לכתלי בית המשפט, בעניין הפיצוי בגין אותם פרסומים ביחס אליהם נקבעה אחריות.
אם לא ישכילו הצדדים לעשות כן, נקבע ליום 7.7.08 בשעה 09:00 לצורך קביעת תאריכים לעניין שאלת הפיצוי בגין פרסום לשון הרע, לגבי אותם נתבעים שלגביהם נתקבלה התביעה.
ניתן היום, ט' באייר תשס"ח (14.5.08) בלשכתי, בהעדר הצדדים.