עיקרי הפסיקה

בג"צ מס' 806/88

1. universal city studios inc
2. .united international pictures ltd
3. גולן גלובוס קנון ישראל (1983) בע"מ

נגד

1. המועצה לביקורת סרטים ומחזות
2. שר הפנים
3. יהושע יוסטמן

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[28.3.89, 15.6.89]
לפני הנשיא מ' שמגר והשופטים א' ברק, ש' לוין, א' גולדברג, י' מלץ

העתירה נסבה על החלטתה של המשיבה 1 לאסור על הקרנתו בישראל של הסרט "הפיתוי האחרון של ישו", המוקרן ברחבי העולם. לדעת המשיבה 1יש בסרט, הנוגע ביסוד היסודות של הנצרות, כדי לפגוע קשה ברגשותיו הדתיים ובאמונתו של הציבור הנוצרי בישראל. עוד סברו המשיבים, כי הקרנת הסרט עלולה לגרם נזק למדינת ישראל.

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:
א. (1) התשתית המונחת ביסוד הבדיקה של החלטת המשיבה 1 היא הכלל הגדול של חופש הביטוי, ממנו צומחת, בין היתר, חירות היצירה האמנותית בתחום הספרותי ובתחום החזותי לצורותיו. פשוט, ברור ומקובל הוא, כי אדם רשאי להביע ברבים את רעיונותיו ומחשבותיו, ובתוך אלה את פרשנויותיו לאירועים שבעבר, בהווה או בעתיד, מבלי שיגבילוהו בכך. זהו המאפיין המרכזי לחירות המחשבה האנושית וליכולתו של אדם להגיע לידי ביטוי עצמי (27ג-ד).
(2) חופש הביטוי הוא מערכי היסוד של משפט הארץ, והוא מהווה "זכות עילאית". יש המעניקים לו "מעמד-על משפטי", אך גם אלה שאינם סבורים כך רואים בו את "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה (33א).
(3) על-מנת שתהיה משמעות לעיקרון של חופש הביטוי, יש לנקוט דרך של ריסון ממשי בעת קביעת הסדרים כלשהם, הכובלים או מסייגים זכות זו. משמע, למען מטרה זו יש להעניק מעמד מוגן מיוחד, השומר על קיומה של החירות כדי שלא תצטרך לסגת מפני כל אינטרס נוגד (27ה-ו).
(4) החירות האמורה אינה יכולה להיות בלתי מסויגת בגבולותיה, שכן חירותו של האחד אינה צריכה לפגוע בחירויותיו ובזכויותיו של האחר, ואל לה לפגוע בסדר הציבורי (28ב).

[...]

ד. (1) אין להתיר הגבלתו של חופש הביטוי בשל כל פגיעה שאינה חמורה מאוד. רק פגיעה קיצונית, גסה ועמוקה עשויה להצדיק את הגבלתו של חופש הביטוי (30ה).
(2) בעניין מידת ההסתברות להתרחשותה של פגיעה, אשר יכולה להביא להגבלת חופש הביטוי בשל טעם שבסדר הציבורי, אומץ הכלל, אשר לפיו, אם יש ודאות קרובה, כי שימוש בזכות פלונית יפגע במקרה קונקרטי בביטחון הציבור או בסדר הציבורי, יכולה רשות סטטוטורית שהוסמכה לכך להגביל את ההפעלה המעשית של הזכות (30ה-ו).
(3) המבחן לקיומה של ואות קרובה הוא מבחן אובייקטיבי, ובית המשפט בוחן, אם המבחן שימש את הרשות הסטטוטורית לא רק כקו מנחה עיוני, אלא גם כאמת מידה מעשית, שיושמה, הלכה למעשה, בצורה נאותה ונכונה, במקרה הקונקרטי העולה לפני בית המשפט במסגרת הביקורת השיפוטית (31ג-ד).

ה. (1) בנסיבות דנן, כדי לפסול את הסרט נושא העתירה יש להשתכנע, כי ביטוייהם הספרותיים והאמנותיים הסובייקטיביים של הסופר ושל הבמאי הם כה מפליגים בפוגענותם הקיצונית באמונה הנוצרית, עד שיש למנוע הבעתם ברבים. בעניין זה, אין די בכך שהסרט עלול לעורר התנגדות ואף סלידה אצל חלק מאלה הבוחרים לצפות בו (31ז- 32א).
(2) בהצגה חופשית של הסרט בארצות נוצריות מובהקות יש כדי לרוקן את טעמי הפסילה מתוכנם ולשמוט כל היגיון מנקיטה של החמרה יתרה בישראל (32ו).
(3) הוודאות הקרובה להתרחשותה של פגיעה חמורה ומפליגה, אשר רק היא יכולה להצדיק פגיעה בחירות הביטוי, לא קמה בנסיבות דנן. אין די ב"נטייה רעה" כדי להצדיק את הגבלתו של חופש הביטוי, והמידה והעוצמה של הפגיעה חייבות להיות ניכרות ( 32ה-ו).

[...]

ז. (אליבא דשופט א' ברק): (1) מעצם מהותו של המשטר כמשטר דמוקרטי מתבקשת הכרה ברמה מסוימת של חשיפה לפגיעה ברגשות בני הציבור. פגיעה קשה, רצינית וחמורה, המצדיקה הגבלה על חופש הביטוי במסגרת צנזורה על סרטים, היא אותה פגיעה העולה על "רמת הסיבולת" בחברה דמוקרטית ( 38א-ב).
(2) "רמת הסיבולת" של החברה להבעתן של דעות חולקות, הנעשות על-
פי החוק, היא גבוהה ביותר. רק במקרים נדירים ויוצאי דופן ניתן יהיה להצביע על פגיעה קשה, רצינית וחמורה של סרט, המעביר מסר חברתי, שאין בו "קהל שבוי" ושאין בו עבירה על החוק. מקרים אלה עשויים להתרחש, אך המסורת של חופש הביטוי והרתיעה מפני איסור מוקדם שמקורו בתוכן הביטוי עצמו מצמצמות מקרים אלה לחריגים יוצאי דופן, המזעזעים את אמות הספים של הסובלנות ההדדית ( 38ה-ו).
(3) במציאות, לפיה מוצגת היצירה ברוב רובן של ארצות העולם, לרבות ארצות העולם הנוצרי שבחלק מהן קיימת צנזורה על סרטים, ברור, כי פגיעתה של יצירה זו אינה כה חמורה, עד שמשטר דמוקרטי, המכיר במסורת של חופש הביטוי והבנוי על סובלנות לדעות נוגדות, צריך למנוע פרסומה מראש ( 39ו-ז).
(4) הפגיעה שיש לקחתה בחשבון היא פגיעתו של זה שאינו צופה בסרט, שכן אין איש חייב לצפות בו, ואין מדובר על "קהל שבוי". בנסיבות אלה, פגיעתו של הסרט אינה עוברת את "סף הכניסה" של פגיעה קשה, רצינית וחמורה ( 39ז- 40א).

[...]

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 30.11.88. העתירה נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.

ד' פרי, ש' שרצר - בשם העותרים;
נ' ארד, מנהל מחלקת בג"צים בפרקליטות המדינה - בשם המשיבים.

לקריאת פסק הדין המלא