בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו
ת"פ 17-02-12935 ישראל נ' שמעוני ואח'
לפני כבוד השופטת לימור מרגולין-יחידי
מדינת ישראל
נגד
1 .איתמר שמעוני
2 .עופר שמעוני
3 .יואל דוידי
4 .משה פונטה
5 .שרון מילר
מתוך הכרעת דין
העבירות בכתב האישום
6. על יסודות עבירת השוחד, ובעיקר על יסוד המתת, כמו גם על סוגי עבירת הפרת האמונים, הקשר בין שתי העבירות, ושאלת הביצוע בצוותא של עבירות אלה המותנות בעושה מיוחד, אעמוד בפרק זה.
לעבירות הלבנת ההון והמס, אדרש מבחינה משפטית באישומים הספציפיים, כשעבירות הלבנת ההון הנטענות ייבחנו במאוחד בפרק נפרד ולא במסגרת האישומים.
עבירת השוחד - הערות משפטיות
7. יסודות העבירה מוכרים, ואל רובם אין צורך במסגרת הכרעת דין זו להתייחס, מעבר להתייחסות תמציתית ביותר.
העבירה של לקיחה ומתן שוחד, עניינה במי שנותן שוחד לעובד ציבור ובעובד ציבור שלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו. מדובר בעבירה התנהגותית, שאינה טעונה הוכחת פעולה מצדו של לוקח השוחד, היינו אינה מחייבת הוכחת תמורה, אלא שמה את הדגש על נתינת המתת בקשר עם תפקידו הציבורי של לוקח השוחד ומתוך ציפיה של נותן השוחד שעובד הציבור יטיב עמו והבנה של עובד הציבור שהמתת לא ניתנה לו אלא בשל תפקידו.
המונח שוחד משמעו מתת מושחתת הניתנת לעובד הציבור, כשאל טובת ההנאה אתייחס בהרחבה בהמשך. המתת יכולה להינתן לעובד הציבור, או לאדם אחר שעובד הציבור חפץ ביקרו. המתת ניתנת בעד פעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור, ובכך בא לידי ביטוי האופי המושחת והפסול שבה.
היסוד של "בעד פעולה הקשורה בתפקידו" מבטא את הקשר הסיבתי בין נתינת המתת לבין הציפיה לפעולה מצד עובד הציבור. הציפיה יכולה להיות למשוא פנים, העדפה והטיית חסד לנותן השוחד באופן כללי או ציפיה לפעולות מסוימות, כשהפעולות יכולות להיות במסגרת התפקיד, לרבות פעולות שמחויב עובד הציבור לבצע. בנוסף, אין בעובדה שלוקח השוחד לא עשה בסופו של דבר את הפעולה כדי למעט מביצוע העבירה ככל שהתקיימו כל יסודותיה.
היסוד הנפשי של העבירה הוא מודעות לטיב המעשה של מתן המתת, לנסיבות ולקשר הסיבתי שבין המתת לבין הציפיה לפעולה, במובן זה שהמתת לא הייתה ניתנת לעובד הציבור אלמלא תפקידו ומעמדו.
בשל הקושי הראייתי בהוכחת העבירה, נקבע כי די בעדות יחידה של לוקח השוחד כדי לבסס אחריות בעניינו של נותן השוחד, ללא דרישה לתוספת ראייתית, למרות השותפות ביניהם. כמו כן הוכרו חזקות ראייתיות שונות שנועדו להקל על הוכחת היסוד הנפשי והקש"ס.
על סוגי טובת ההנאה המבססים מתת
8 . דומה שלא במקרה לא נכללת בחוק העונשין הגדרה של המונח "מתת" או הגדרה של המונח "טובת הנאה", שכן המחוקק היה ער לכך שמציאות החיים הדינמית והמשתנה תייצר התנהלויות שונות, שלאו דווקא נצפו על ידו בשעתו, שיעלו כדי התנהגות מושחתת ונפסדת של עובד ציבור בזיקה לתפקידו הציבורי, ובהתאם לתכלית העבירה, למהותה ולערכים המוגנים שעליהם נועדה לשמור, הוא ביקש לראות באותן התנהלויות ככאלה המבססות עבירה של לקיחת שוחד הראויה לתגובה מחמירה.
בשימוש במונחים כלליים, בעלי רקמה פתוחה ובמונחי סל, ובאופן ניסוחו של הסעיף, באה לידי ביטוי התכלית של הרחבת סוגי המתת ואופני נתינתה ולקיחתה, כדי לכלול את כלל ההתנהגויות, שתכליתן להיטיב עם הלוקח בזיקה לתפקידו, במישרין או בעקיפין.
וכך, בהתאם לתכלית זו, נקבע בסעיף 293 לחוק העונשין שכותרתו "דרכי שוחד", הפותח במילים "אין נפקא מינה בשוחד", בניסוח ייחודי שהוא על דרך השלילה, כי טובת ההנאה שעשויה לבסס מתת אינה חייבת להיות חומרית, היא אינה מוגבלת לכסף או שווה כסף, וכפי שנקבע בהוראת סעיף 293 (1) לחוק העונשין, ופורש בהרחבה בהלכה הפסוקה, המתת עשויה להתבטא גם בשירות ובכל "טובת הנאה אחרת", בין שהיא מוחשית ובין שאינה מוחשית, בין שהיא גשמית ובין שאינה ניתנת למדידה.
בנוסף, נקבע שטובת ההנאה אינה חייבת להינתן לעובד הציבור באופן אישי. בגדר דרכי השוחד, נקבע שהשוחד יכול להינתן לאחר בשביל הלוקח או בשביל האחר, כעולה מלשונו של סעיף 293 (5) סיפא לחוק העונשין, לפיו הנהנה יכול להיות אחר. במעמד של "אחר" הוכרו לדוגמא בני משפחה ומקורבים לעובד הציבור, שהמתת ניתנה להם, כשמבחינה קונספטואלית לא התעורר קושי בשל כך שהם אלה שנהנו מהמתת (ע"פ 6916/06 אטיאס נ' מדינת ישראל, ע"פ 355/88 לוי נ' מדינת ישראל (להלן: "עניין לוי"), עניין אלגריסי, ע"פ 4624/15 אולמרט נ' מדינת ישראל).
המרכיב האובייקטיבי והמרכיב הסובייקטיבי בטובת ההנאה
9 . טובת ההנאה נמדדת בעיקר במדדים אובייקטיביים, אם כי קיים גם מרכיב סובייקטיבי אשר בא לידי ביטוי במידה רבה יותר כשעסקינן בטובת הנאה שאינה גשמית – "טובת הנאה אחרת", וכן מקום שטובת ההנאה ניתנת לא לעובד הציבור עצמו אלא לגורם אחר שהוא חפץ ביקרו.
ככלל, כשטובת ההנאה מתבטאת בכסף או בשווה כסף וניתנת למדידה, והיא ניתנת לעובד הציבור עצמו, טובת ההנאה היא ברורה ומובהקת, וחומרתה של טובת ההנאה היא לאו דווקא בערכה החומרי, אלא הנפסדות שבקבלת כסף או שווה כסף בקשר עם התפקיד הציבורי, היא שעומדת במוקד. בהתאמה, נפסק ששווי המתת אינו מעלה או מוריד, ואף מתנות פעוטות ואפילו שי לחג ותווי קנייה הוכרו כטובות הנאה שיכולות לבסס מתת (ע"פ 4115/08 גלעד נ' מדינת ישראל, ע"פ 647/75 קליין נ' מדינת ישראל). הדגש, אם כן, הוא בעצם קבלת טובת ההנאה והפגיעה שיש בכך באינטרס הציבורי, והשאלה אם מבחינת מקבל המתת לטובת ההנאה היה ערך כספי סובייקטיבי ניכר או לא, היא פחותה בחשיבותה.
כשהמתת ניתנת לכימות ומדידה אך נהנה ממנה גורם אחר, אדם או גוף משפטי, ולא עובד הציבור עצמו באופן אישי, או כשהמתת היא "טובת הנאה אחרת", שאינה מדידה, נכנס לצד המרכיב האובייקטיבי גם מרכיב סובייקטיבי, והוא מידת העניין והאינטרס של מקבל טובת ההנאה בהטבה, התרומה שהיא עשויה לתרום לו, ולו בעקיפין, והחשיבות שהוא מייחס לנושא.
נבחר ציבור – סוגי טובות הנאה
10. מקום בו עסקינן בעובדי ציבור, שהם נבחרי ציבור, אשר זקוקים לאמון ולתמיכה הציבורית המתחדשת והמתמשכת, ורואים לנגד עיניהם את ההתמודדות הבאה על התפקיד הציבורי, הרי שיש בהגברת חשיפתם החיובית לציבור, ושיפור דימויים הציבורי כדי לתרום להעלאת הפופולריות שלהם ולהגברת סיכוייהם לחזור ולהיבחר לתפקיד על ידי הציבור.
שיפור הדימוי הציבורי והעלאת יוקרתו של נבחר הציבור, יכולים להיתרם מהגדלת התקציב והיקפי הפעילות של גופים ציבוריים שנבחר הציבור מזוהה עמם. כך, עבור נבחר ציבור שהוא ראש עיר, מבחינה סובייקטיבית יש בהעמדת תרומות או הטבות אחרות לגופים עירוניים ציבוריים שראש העיר מזוהה איתם, או קרוב אליהם, משום טובת הנאה, שכן יש בתרומות לאותם גופים כדי לתרום גם להעלאת יוקרתו שלו בציבור.
בהקשר זה הוכרו בפסיקה כטובות הנאה אסורות המבססות מתת: תרומה ל"קרן עירונית" (ע"פ 1798/93 עמית נ' מדינת ישראל), תמיכות כספיות והעמדת ערבות לקבוצות ספורט עירוניות (ע"פ 8027/04 אלגריסי נ' מדינת ישראל, ע"פ 10836-10-10 אפל נ' מדינת ישראל), התחייבות לפרסום במקומון שהיה מזוהה עם העירייה והעומד בראשה (עניין עמית), ובהקשרים שאינם עירוניים ואינם קשורים דווקא לנבחר ציבור גם תרומה לעמותה שעובד הציבור מקורב אליה ומזוהה איתה (ע"פ 5669/14 לופליאנסקי נ' מדינת ישראל) ותרומה למחלקה בביה"ח שרופא עובד ציבור מנהל אותה (ע"פ 2567/97 לחמן נ' מדינת ישראל (להלן: "עניין לחמן")).
בכל המקרים הללו טובת ההנאה לא ניתנת במישרין לעובד הציבור, ההנאה מהמתת אינה ישירה ואינה חומרית מבחינתו, אך היא בבירור מיטיבה עמו ומקדמת את האינטרסים שלו במישור הציבורי, כפי שהוא רואה אותם מבחינה סובייקטיבית, ובהם מעמדו הציבורי, הפופולריות שלו וסיכויי בחירתו מחדש.
11 . המימד הסובייקטיבי בא לידי ביטוי גם בהקשרן של טובות הנאה אחרות, שאינן גשמיות ואינן ניתנות לכימות, שתכליתן להיטיב עם נבחר הציבור בנושאים שצויינו לעיל, ובהתאמה יש להן חשיבות ממשית עבור מקבלן.
בגדר טובות הנאה אחרות ניתן למנות רשימה לא סגורה של פעולות, ובהן: ייעוץ והעמדת משאבים שתכליתם לקדם את מעמדו הציבורי של נבחר הציבור, לשפר את דימויו החיובי ולהגדיל את סיכויי בחירתו לכהונה נוספת, יחס"צ, פרסום אוהד וחיובי, השתקת ביקורת ציבורית, צמצום פרסום חיובי על יריבים פוליטיים ופגיעה תקשורתית ביריבים.
בהיות טובות ההנאה הללו לא חומריות וקשות יותר למדידה ולהוכחה, ובהינתן העובדה שהן עשויות להינתן גם בשל השקפת עולם של נותן טובת ההנאה, או תמיכה ציבורית או פוליטית בהתנהלות נבחר הציבור, ולא בהכרח מתוך טעמים אינטרסנטיים מושחתים ומשחיתים, ולאור חומרת העבירה והשלכותיה הקשות על המוכתמים בקלון של לקיחת שוחד, ובהתאם לעקרון החוקיות, מתחייבת זהירות בייחוס טובות הנאה מסוג זה כבסיס לעבירת שוחד.
12 . לפיכך, נדרשת הקפדה על מימוש תכלית החוק ועל האינטרסים הציבוריים שבבסיס האיסור בעבירה, כך שבגדר "טובת הנאה אחרת" מהסוג האמור ייכללו רק טובות הנאה ברורות, גם אם לשון החוק מאפשרת לראות בפעולות נוספות, שמידת חומרתן פחותה, כ"טובת הנאה אחרת".
לצד זאת, אם וככל שמוכחות טובות הנאה ופעולות מן הסוג שפורט לטובת נבחר הציבור, אין, להשקפתי, בעובדה שחלק ניכר מאותן פעולות קשור למעמדו התקשורתי של נבחר הציבור, ואין בכך שמעורבים בסוגיה יחסים עם התקשורת, כדי להוביל למסקנה שאותן פעולות אינן יכולות לבסס "טובת הנאה אחרת" העולה כדי מתת, או שלא ראוי לבחון אפשרות זו.
אוסיף ואציין שאם יטען הטוען שטובות ההנאה הנזכרות, בין אלה הניתנות לגופים ציבוריים הקשורים לעובד הציבור, ובין אלה שאינן מוחשיות, משקפות התנהלות מקובלת, נפוצה, בבחינת נוהג של רבים, עד כי טובת ההנאה היא מותרת או לפחות הובנה על ידי לוקחי השוחד ככזאת, הרי שטענות אלה נדחו פעם אחר פעם על ידי ביהמ"ש שהבהירו: "אל יתפתה עובד הציבור לחשוב, כי מתת שהפכה לשיגרה "נסלחת" היא ומטוהרת מכל סיגיה, נהפוך הוא, העובדה כי המתת הופך נוהג הנפוץ ומקובל, אינו מכשיר את המתת..." (עניין לוי, עניין לחמן, ע"פ 126/76 מדינת ישראל נ' שפר).
להשקפתי, אותה מסקנה ואותה קביעה צריכות לחול וחלות גם לגבי טובות הנאה, שאינן ניתנות ישירות לכיסו של לוקח השוחד, או שאינן מוחשיות ומדידות, אלא נועדו בעיקר לתרום למעמדו הציבורי, גם אם אלה הפכו מקובלות או נהוגות במרחב הציבורי.
טובת הנאה אחרת – מעורבות בכלי התקשורת
13 . כלי התקשורת הם מנשמת אפה של הדמוקרטיה, ולא במקרה התקשורת מכונה "הרשות הרביעית" לצד שלוש הרשויות: המחוקקת, המבצעת והשופטת. דומה שלא ניתן להפריז בחשיבות תפקידה של התקשורת בשמירה על ערכי היסוד של השיטה הדמוקרטית, ובהם חופש הביטוי והבעת הדעה, לרבות, כמובן, הבעת ביקורת, כמו גם תפקידה בחשיפה של עוולות ציבוריות, פגמים בהתנהלות הרשויות הציבוריות והתנהגות שאינה תקינה מבחינה ציבורית.
בשל תפקידה החיוני של התקשורת, ההנחה ש"אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר", וחשיבות מעמדה העצמאי של התקשורת בחברה דמוקרטית חפצת חיים, יש לשמור על החופש של התקשורת ולשאוף שתהא בלתי תלויה, ומונעת משיקולים מקצועיים וענייניים ולא מאינטרסים זרים.
אעיר כי לאור מעמדה וחיוניותה של התקשורת, ומתוך הכרה בחשיבות של המרחב העצמאי והבלתי תלוי שנדרש לתקשורת לביצוע תפקידיה, הכירו ביהמ"ש בחיסיון העיתונאי כחיסיון יחסי יציר פסיקה, ומוענק בביהמ"ש משקל נכבד לעקרון הפומביות המקדם את זכות הציבור לדעת, בין היתר באמצעות כלי התקשורת.
בשל אופייה ומעמדה של התקשורת, נדרשת מחד גיסא, זהירות בייחוס פליליות להתנהגות שהתקשורת מעורבת בה, שכן טיפול בכלים הפליליים בנושאים הקשורים לתקשורת, עלול במקרים הלא מתאימים לגרור פגיעה בערכים שצוינו. מאידך גיסא, דרושה ההכרה שאי התערבות של המשפט הפלילי בהתנהלות שיש בה שימוש לרעה בפלטפורמה של כלי התקשורת, על הכוח הרב שהם אוצרים בחובם, למטרות אישיות שאין ביניהן לבין זכות הציבור לדעת, וביניהן לבין החשיפה לאור השמש דבר וחצי דבר, עלולה לאפשר לאלה שאינם חפצים בתקשורת פתוחה, ביקורתית, וחוקרת לכרסם בכוחה של התקשורת, באמינותה, תקפותה ובהצדקה למעמדה הייחודי במשטר דמוקרטי, ובד בבד לבצע עבירה חמורה של לקיחת שוחד מבלי לתת את הדין על כך.
קיימים, אם כן, אינטרסים שונים, המושכים לכיוונים שונים, ויש לאתר את נקודת האיזון הראויה בהקשרם בכל תיק ותיק.
14 . לשם הכרעה אם מדובר בנסיבות הדורשות החלה של המשפט הפלילי או בהתנהלות שלמשפט הפלילי לא צריכה להיות דריסת רגל בו, ואם עסקינן במעורבות באמצעי תקשורת שמהווה "טובת הנאה אחרת" המבססת מתת אם לאו, יש מקום להתחשב בשיקולים שלהלן, ואין מדובר, כמובן, ברשימה ממצה.
ראשית, יש לבחון אם כלי התקשורת מוחזק בידי גורם שיש לו אינטרסים חיצוניים - כלכליים בכלל ומול נבחר הציבור בפרט. ככל שקיימים אינטרסים עסקיים, וככל שאותם אינטרסים חיצוניים עומדים על הפרק או עתידים לעמוד על הפרק בזמן עתיד נראה לעין, במועד שלנבחר הציבור צפויה להיות השפעה עליהם, והם נדונים בין הצדדים במפורש או במשתמע, ואף במרומז בלבד, אזי האפשרות שההתערבות בפרסומים בכלי התקשורת היא חלק מטובת הנאה מושחתת, היא ממשית יותר, והבחינה צריכה להיות קפדנית יותר.
שנית, יש לבחון אם כלי התקשורת מחזיק באופן עקבי בעמדה ובהשקפת עולם כלשהי, אשר מתיישבת מבחינת האג'נדה שלו עם פרסומים הנוחים לנבחר הציבור, שאז הפרסומים האוהדים אינם קשורים בהכרח לקשר מול נבחר הציבור, או שמא הפרסומים ברוח האמורה נובעים רק מהקשר עם נבחר הציבור ו/או מבטאים שינוי בעמדה, שאז הקשר שלהם לטובת הנאה נפסדת הוא ברור יותר.
בנוסף, אם היוזמה למעורבות נבחר הציבור מגיעה מצד כלי התקשורת, בעקבות הנחייה כללית או ספציפית של בעליו, ואם ניתנת גישה למעורבות למקורביו של נבחר הציבור, בהתאם להנחייה מלמעלה, אזי היבטי טובת ההנאה הפסולה בהתנהלות הם ברורים ומובהקים יותר.
שלישית, מבחינת התוכן, יש לבחון אם ההתערבות בפרסומים היא בהקשרים פרסונליים, בנושאים אישיים, משפחתיים, יחצ"ניים, שהזיקה שלהם לתפקיד הציבורי של נבחר הציבור היא קלושה, אם בכלל, והתערבות בהם, המובילה לפרסום חיובי או חיובי יותר, נדמית כטובת הנאה ברורה. אפשרות אחרת היא שהתערבות נבחר הציבור היא בנושאי תפקידו ותפקודו, ובקשתו היא שתובא לידיעת הציבור פעילותו הציבורית, וזאת, מבלי להתערב באופן הבאת המידע, תוכנו וניסוחו, שאז גם אם אין הצדקה להתנהלות במסגרת יחסי מראיין -מרואיין או כלי תקשורת - מקור, יתכן שיש פחות הצדקה לערב בה את המשפט הפלילי. להשלמת התמונה אעיר, כי דומה שאם ההתערבות היא משני הסוגים, אזי גם פניות שכשלעצמן אינן בהכרח נגועות, צריכות להבחן ביתר קפדנות.
ועוד בעניין תוכן ונושאי ההתערבות, יש לבחון אם ההתערבות מתבטאת בהגברת הפרסומים החיוביים לגבי נבחר הציבור ופעילותו, ו/או התערבות בצנזור ביקורת, ו/או התערבות במניעת פרסומים חיוביים לגבי יריבים ו/או התערבות בפרסומים ביקורתיים לגבי יריבים. מובן שככל שההתערבות היא בנושאים רבים יותר, האפשרות שמדובר בטובת הנאה אסורה היא וודאית יותר.
רביעית, מבחינת השפעה על הצורה והאופן של הפרסום, יש לבחון אם ההתערבות כוללת גם היבטי צורה, כגון התערבות בניסוח הכותרות, עמודי השער, תמונות, ומיקום ידיעות, התערבות שקשה מאד להסביר אותה במסגרת יחסים שגרתיים של כלי תקשורת אל מול נבחר ציבור.
ככל שננקטים יותר אמצעי התערבות, וככל שיותר התערבויות הן פרסונליות, וככל שהתכנים עוסקים בנבחר הציבור וביריביו, וככל שהיוזמה למעורבות נבחר הציבור מגיעה גם מצד נבחר הציבור ומקורביו וגם מצד כלי התקשורת, בעקבות הנחייה של בעליו, אזי האפשרות שמדובר בהתנהלות לגיטימית מול כלי תקשורת היא קלושה.
חמישית, לאור הפרמטרים השונים, והעובדה שאין מדובר בטובת הנאה מספרית ומדידה, על פי רוב יהיה נכון יותר להכריע אם מדובר בהתנהלות פלילית או לא על סמך בחינה מתמשכת על פני פרק של זמן ומספר של פעולות ולא על סמך ארוע נקודתי או קצר במשכו, אלא אם מדובר בארוע נקודתי חריג ובוטה.
ואחרון, כפי שצוין לעיל, מדובר בטובת הנאה שהמרכיב הסובייקטיבי בה הוא בעל משמעות יתרה, ולפיכך, יש לבחון על פני רצף של זמן, ובמנותק מההתנהלות הפלילית הנטענת, באיזו מידה מייחס נבחר הציבור חשיבות לפרסומים על אודותיו בכלי התקשורת באופן כללי. ברי שככל שנושא זה חשוב יותר לנבחר הציבור, כך גם האפשרות שעבורו מדובר ב"טובת הנאה אחרת" המבססת מתת, היא מובהקת יותר.
[...]
רכישת קול אשקלון - העברת מסר לשמעוני
אין מחלוקת שבאפריל 2014 רכש דוידי את המקומון קול אשקלון שהיה בבעלות שמעון בן חיים (להלן: ״קול אשקלון״, ״בן חיים״).
יצוין שמחקירת שמעון בן חיים במשטרה עלה שהעיתון השתמש ברישיון שהוציא סופר, ומיד לאחר הבחירות בן חיים שלח הודעה שסופר הפסיק לפעול כעורך של העיתון (ת/392 שו׳ 70). בן חיים הכחיש את מעמדו המהותי של סופר בעיתון בתקופת הבחירות, אך המסמכים מדברים בעד עצמם.
דוידי עצמו ציין בעדותו שקול אשקלון היה ידוע כ״עיתון הבחירות של איתמר״ (ע׳ 8619).
בהקשר של רכישת קול אשקלון, יש לבחון שלושה היבטים: האחד, עצם ההתעניינות של דוידי ברכישת מקומון, השני, עיתוי הרכישה של מקומון, והשלישי, הבחירה במקומון קול אשקלון.
ביחס לעצם הרצון להיות בעלים של מקומון, בהתחשב בכך שלפי הראיות היה דוידי במו״מ לרכישת המקומונים ״סקופ״ ו״סטאר״ ובחן אפשרות לפתוח מקומון חדש, ולאור ההסברים העסקיים שפירט דוידי בעדותו, ובהם הרצון לפרסם את עסקיו באמצעי תקשורת מסוגים שונים, כמו גם הרצון להציע למפרסמים חבילת פרסום שיש בה אמצעי פרסום שונים, והעובדה שבבעלותו עסק להפצה, אני סבורה שהונחה תשתית ראייתית לביסוס המסקנה שרכישת מקומון עמדה בגדר האינטרסים העסקיים של דוידי.
מבלי למעט ממסקנה זו אני מוצאת לנכון להעיר שרכישה של כלי תקשורת מקומי על ידי יזם נדל״ן שכל עסקיו באשקלון, כשכלי התקשורת עתיד להביע ומביע עמדות לגבי פעילות העירייה והעומד בראשה, בה בעת שהיזם נזקק לעירייה בפעילותו השוטפת, צריכה להבחן בזהירות מירבית. זאת משום שהיא עשויה לנבוע מטעמים עסקיים גרידא, במנותק מהשיקולים הנוגעים לקשרי היזם והעירייה, אך היא גם עלולה לערב בשיקולים העסקיים, שיקולים נוספים הקשורים לאינטרסים היזמיים ואפשרות קידומם באמצעות אמצעי התקשורת. הערה זו עומדת בעינה בין אם דוידי הוא היזם היחיד באשקלון שהוא בעלים של כלי תקשורת, ובין אם כטענת ההגנה, שלא הובאו ראיות לביסוסה, היה יזם נוסף באשקלון, תורג׳מן, שהוא בעלים של מקומון.
לעניין עיתוי הרכישה, דוידי לא הציג שום עובדות שיסבירו מדוע יזם רכישת מקומון דווקא בעת ההיא, כשבהתאם לתיאוריו, המשאים והמתנים בהקשר של רכישת מקומון התפרשו על פני שנים.
כפי שתיאר דוידי היוזמה לרכישת קול אשקלון באה ממנו (ע׳ 8619), כשלא ניתן להתעלם מתיאורו של דוידי שעופר היה החבר שתיווך וקישר בפנייה לבן חיים (ע׳ 8650) ומדברי עופר שהוא קישר בין השניים (ע׳ 7522), כשלנושא ההתקרבות בין עופר לדוידי אדרש בפרק הבא.
השאלות הנוגעות לעיתוי הרכישה משתלבות גם עם השאלות המתעוררות בקשר למקומון שנבחר, ״קול אשקלון״, עיתון הבחירות של שמעוני כפי שהגדירו דוידי, כאמור. דוידי אמנם טען שבחר בקול אשקלון משום שיוסי אחיו הבחין בעלייה בביקוש אליו באותה תקופה, אך לטענה זו אין כל אישוש לא בנתונים ולא בעדות של יוסי דוידי שלא זומן כעד הגנה. דוידי לא הסביר מדוע בחר דווקא בקול אשקלון שלגביו קיבל בזמן אמת חוות דעת שליליות מגורמים מנוסים עמם נועץ (ע׳ 2047, 2170, -2190 2191).
164 . בהעדר הסברים חלופיים לגבי העיתוי והעיתון, המסקנה המתבקשת היא שהעיתוי והמקומון המסוים שנבחר, מלמדים שניהם על רצונו של דוידי להעביר לשמעוני בעת ההיא מסר ברור וגלוי, שיש בו הכרזה על פתיחת דף חדש ביניהם, על התקרבות ועל תמיכה בשמעוני.
תמיכה למסקנה האמורה באה מדברי דוידי בעדותו בנוגע ליחסיו עם שמעוני לאחר שהלה הפך לראש עיר, ולחשיבות שראה בהפגנת תמיכה בשמעוני ראש העיר:
״רציתי שידע שאני סך הכל איתו אני לא, לא נגדו. אני גם חששתי שהוא יחשוב שאני רוצה להריץ אולי את רוני מהצרי...״ (ע׳ 8503)
״אני די רציתי , די רציתי לרצות את איתמר כמו שאמרתי...הוא ראש עיר. אני חבר של עופר. מכבד אותו כאילו רוצה רוצה להיות בסדר איתו...זה משהו שאני בדרך כלל עם כולם, רוצה להיות בסדר. במיוחד עם ראש עיר...״ (ע׳ 8505-8506).
דברי דוידי, אמנם נאמרו ביחס לסיטואציה אחרת ומאוחרת, אך יש בהם כדי לבטא את הלך נפשו ותפישתו באופן כללי.
דוידי גם אישר בעדותו שהוא ידע שמבחינת שמעוני יש חשיבות לנושא של התקשורת ועמדותיה כלפיו (ע׳ 9180).
165. ודוק, איני סבורה שיש צורך להכריע אם כגרסת דוידי בעדותו לאחר בחירת שמעוני הוא התרשם מאד משמעוני ומעשייתו בעיר והפך לתומך שלו (ע׳ 8618-8619), כשרכישת המקומון התרחשה חודשים לא רבים אחרי כניסתו של שמעוני לתפקיד, או שמא כעולה מתגובתו לדברי גלאם לגבי העובדה ששמעוני מתנקם בו: ״אני שם עליו אתה יודע מה״ (נ/219), הבעת התמיכה הייתה כלפי חוץ בלבד, היינו רק במסרים שלו כלפי שמעוני. כך או כך מצביעות הראיות על החשיבות הרבה שייחס דוידי לריצוי של שמעוני.
לא נעלמה מעיניי העובדה שעובר לרכישה ביטא קול אשקלון עמדה אוהדת לשמעוני, כך שהרכישה לכאורה לא הובילה לשום שינוי. ואולם, להשקפתי, מבחינת התועלת עבור שמעוני בפרסומים החיוביים במקומון, לבטח במישור המוניציפלי, לא הרי מקומון הידוע כעיתון הבחירות של שמעוני,
שהוחזק על ידי גורמים מטעם שמעוני ושהכתבות בו בעבר כללו רק ניגוח של וקנין ותמיכה בשמעוני (נ/161), מקומון שלאחר ניצחון שמעוני בבחירות הכתבות בו נדמו כקומוניקטים מטעם או כהודעות דוברות, כהרי מקומון שבעליו הוא גורם עצמאי שאין לו לכאורה קשר לשמעוני, הכתבות בו נחזות כמשקפות עשייה עיתונאית והוא בוחר לפרגן לראש העיר. לפיכך, מבחינת שמעוני היה ערך לא מבוטל לכתבות שהתפרסמו במקומון לאחר חילופי הבעלות בו ורכישתו על ידי דוידי, ללא קשר למעורבותו במקומון.
העברת המסר לשמעוני לצורך ההתקרבות אליו, כללה הן את עצם רכישת המקומון האוהד את שמעוני, מה שמבטא תמיכה בשמעוני, הן את מתן האפשרות לשמעוני ומקורביו להתערב בתכני המקומון, והן את העסקתה של חנה שרביט דודתו של שמעוני (להלן: ״שרביט״).
166. בהקשרה של שרביט, שלא העידה, טען דוידי שירש אותה בעת רכישת המקומון.
מהראיות עולה מעמדה המיוחד של חנה שרביט, כשקרבתה לשמעוני הייתה ידועה לדוידי. יחסיו של דוידי עם שרביט כללו העברת תשלומים במזומן, לא מדווחים, דרך עופר (ת/ 663, ע׳ 7968, -8642 8643, 9618). הזמנת שמעוני להרמת כוסית בערב השנה החדשה במשרדי המקומון אף היא עברה דרך שרביט (ת/617).
בהתאם למחקרי התקשורת שרביט שוחחה עם שמעוני לא מעט (ת/618). בשיחותיה עם שמעוני היא הצהירה על עצמה כמי ששומרת על האינטרסים של שמעוני במקומון באומרה: ״אתה רואה, כפרה, אני שומרת שם על הכל״ (ת/618, שיחה מס׳ 8488), ודיווחה לו על כתבות שצפויות להתפרסם שעלולות לפגוע בו (ת/618, שיחות 8466, 8649).
שרביט לא העידה ודבריה אינם קבילים לתכנם, אך מובן שיש משמעות לעצם אמירתם במקרה זה, ובהקשר של היותה מקור להעברת מידע לשמעוני. בנוסף, יש משמעות לכך ששרביט שוחחה עם דוידי לגבי תכנים במקומון הקשורים לשמעוני, לדוגמא בנושא דו״ח מבקר המדינה שהיה ביקורתי.
אציין שעובדת העסקתה של שרביט לא נעלמה מעיני המבקרים והיו פרסומים בנושא זה (נ/101).
167. לעניין הקו שבו נקט המקומון כלפי שמעוני והעירייה, דוידי בעדותו טען שלא נהג באופן מיוחד עם שמעוני, אלא שבהתאמה לאישיותו שאינה מחפשת את השלילי, ובהתאם לאופיו של המקומון, שלא היה נשכני ונמנע מרכילות ״צהובה״, ובשל פעילותו החיובית של שמעוני בעיר, המשיך המקומון בהנחייתו לשקף את הפעילות החיובית של שמעוני בעיר, כמו גם פעילויות חיוביות אחרות בעיר (ע׳ 9167-9168). תמיכה לטענתו נמצאה בעדות סיגל דואניס (ת/339 שו׳ 50 ואילך ושו׳ 67 ואילך) ובעדות איריס ברעם (ע׳ 2044-2045). עם זאת, הטענה שהמקומון לא ניגח אנשי אופוזיציה נטענה ללא תמיכה, והגם שניתן היה בנקל להציג את המקומונים הרלבנטיים לעיון והתרשמות, הדבר לא נעשה.
לצד הקו הכללי של המקומון, ובמובחן מנושא זה, הובאו ראיות הנוגעות למעורבות של דוידי באופן קונקרטי בהקשר של שמעוני ומקורביו, והנחיות שנתן בנושא זה בקשר למידת הפרגון לשמעוני, ומן העבר השני, ראיות הנוגעות למעורבות של שמעוני ועופר בתכני המקומון, אפילו בכותרות, בכתבות ובתמונות, מעורבות שאינה מאפיינת כלי תקשורת עצמאי, גם אם מדובר במקומון בלבד.
ודוק, במהלך שמיעת הראיות הובהר כי חלק מהמקומונים באשקלון החזיקו בעמדות עקביות של תמיכה או התנגדות לעירייה ולעומד בראשה (ע׳ 3179-3810). בהקשר הזה לא היה המקומון קול אשקלון יוצא דופן, ואני מפנה לתיאור של שרון עטייה ביחס לתמיכה מצד ״סקופ״ בועקנין בשנת 2008 והנחייה שלא לבקרו (ע׳ 2959-2960). עם זאת, בתקופה הרלבנטית, בהתאם לראיות, ניתן היה למצוא ביטוי לעמדות האחרות וביקורת במקומונים האחרים (ע׳ 3810-3183) בעוד שהקו של קול אשקלון היה תמיד בעד ראש העיר (ע׳ 2691).
בנוסף, בהתאם לראיות שהוצגו היה זה המקומון היחיד שבו הייתה מעורבות פעילה של ראש העיר וגורמים מטעמו בעריכת המקומון, שנשאה תוצאות, וקשר דו צדדי בין בעלי המקומון לבין שמעוני ומקורביו.
168. ההגנה העידה את נועם ביטון מ״ידיעות אשקלון״, שתיאר את שמעוני כ״מאוד מעורב ביחס עם התקשורת״, ואף זכר פניה של שמעוני אליו בבוקר יום שישי בנוגע לכתבה שלא היתה לרוחו (ע׳ -8266 8267). ביטון לא זכר פניות מצד שמעוני עובר לפרסום כתבה, וולא זכר מקרה בו בעקבות פניה של שמעוני שינו כתבה מסויימת (8729). ביטון התייחס לפגישה עם שמעוני שאמר לו כי הוא מצפה לסיקור יותר מאוזן ושהעיתון יתן יותר במה לדברים החיוביים שהעירייה עושה (ע׳ 8271). הוא לא תיאר שינוי בהתנהלות המקומון בעקבות מפגש זה.
ביטון סיפר על שיחה בינו לבין עורכת כל מקומוני ״ידיעות תקשות״ לאחר פגישה בינה ובין שמעוני, ותיאר את הנחיית העבודה שלה שלא להרתע מתלקוף את ראש העיר, אבל לשמור על הוגנות. בעקבות כך תיאר: ״אפשר להגיד כדי לא להסתבך, כי אנחנו יודעים שיש כאן בן אדם שהוא יותר רגיש, או משהו בסגנון הזה״, וכן: ״אולי היינו קצת יותר זהירים לפני, לפני פרסום של דבר״ (ע׳ 8269). עם זאת, ביטון הבהיר שהקו המנחה של העיתון היה ונותר לפרסם ביקורת על העירייה (ע׳ 2870).
בטרם סקירה תמציתית של הראיות, אעיר שבכל הנוגע למעורבות נטענת של סופר, מקובלת עלי עמדת ההגנה שלשם הוכחת מעורבותו של האחרון היה צורך בעדותו, ובהקשר זה יש לבחירת המאשימה שלא להעידו השלכות לחובתה. לפיכך, לא אדרש לתכנים הנוגעים לסופר (לרבות בהקשר של העסקת בתו לתקופה קצרה).
169. ההגנה בסיכומים מדגישה שדוידי לא היה מעורב באופן שוטף בתכנים במקומון ולא נכח במערכת המקומון. דומה שדווקא על רקע חוסר מעורבותו, מתחזקת המשמעות של ההנחיות שנתן לכתבים ולעורכת בנושאים שיש להם קשר לשמעוני ולעיריה.
כך, תיארה בהקשר זה סיגל דואניס כי דוידי הנחה אותה שהעיתון לא יהיה צהוב ונשכני כלפי שמעוני (ע׳ 2689). לדבריה, הייתה מעבירה לדוידי כתבות לאישורו (ע׳ 2714-1715).
בנוסף, הקפידה דואניס, לאור הנחיות שקיבלה מדוידי, לוודא ששמעוני באופן אישי זוכה להתייחסות מפרגנת נרחבת, ובהתאם לתכתובת בינה לבין דוידי היא נועצה בדוידי במקרה שהתלבטה אם די באזכור של שמעוני בכותרת המשנה ובתמונה שלו או שצריך מעבר לכך. דוידי עצמו כעולה מהתכתבות בין השניים היה טרוד בשאלה זו ממש ומסר לדואניס שיבדוק את הנושא ויחזור אליה (ע׳ 2721, 2766)
170. איילת טפירו מסרה כי כבר בשיחותיה הראשונות עם דוידי הוא אמר לה כי הוא תומך בעירייה ובראש העיר (ת/ 284 ע׳ 2-3), והתייחסה לסיגל דואניס מנהלת העיתון ולהתערבות מצידה בתכנים שלשיטתה לא מטיבים דיים עם העירייה (ת/284 ע׳ 2), וכן מסרה: ״עיתון תומך איתמר שמעוני... העובדות מדברות בעד עצמן, העיתון לא פועל נגד שמעוני, אלא רק בעדו" (ת/284 ע׳ 3).
כמו כן סיפרה איילת טפירו שדוידי הנחה אותה לערוך כתבות אוהדות על בני משפחת שמעוני (ת/286).
171 . איריס ברעם סיפרה שהתקבלה לעבודתה כעורכת בידיעה שמדובר במקומון שמפרגן לפעילות העירייה והעומד בראשה (ע׳ 2045).
היא ציינה שמתכונת העבודה כללה העברה של כתבות שקשורות לשמעוני ולבכירי העיריה דרך דואניס לדוידי, וקבלת הנחיות ממנו מה להוריד ומה לשנות (ע׳ 2046, 2049, 2053). לדבריה, לא היו בעיות כשהכתבות פרגנו לעיריה ולראש העיר, והשינויים היו רק במקרים שהיו הערות לגבי פעילותם. עוד ציינה כי ידעה שאין טעם להציע לראיין מתנגדים ומבקרים של העיריה (ע׳ 2050).
ברעם גם תיארה הנחייה שקיבלה לראיין את ראש העיר וכתבה אישית ואוהדת שערכה עמו (ע׳ -2054 2055). ברעם תיארה הנחייה שקיבלה לראיין את סופר בעקבות פרסומים שליליים לגבי התנהלותו שפורסמו במקומונים אחרים (ע׳ 2051-2052), 2054). היא ציינה שעטייה העביר לה כתבות מוכנות מטעם העירייה, ותיארה שדוידי הנחה אותה מעת לעת שאלה יופיעו במקום בולט במקומון ובשער (ע' 2050)
172. המדיניות האמורה באה לידי ביטוי גם בהתכתבויות בין דוידי לעובדי המקומון, כשבסמוך לאחר רכישת המקומון, ב - 23.6.14 בחילופי מסרונים בין דוידי לטפירו, התבקשה טפירו על ידי דוידי לחשוב על כתבה מפרגנת לראש העיר (נ/69).
בהמשך, דוידי פיקח באופן אישי על פרסום כתבות שעלולות להזיק לשמעוני או להשחיר את פניו. ב - 8.6.15, לאחר פרסום הכתבה בערוץ 10, הורה דוידי לטפירו להמתין עם פרסום כתבה בנושא ההטרדות המיניות ולחכות לעדכון ממנו בנושא )נ/69). ב - 19.8.15 בהתכתבות של דוידי עם דואניס בנוגע לכתבה בעניינו של איתמר, הורה לה דוידי להמתין לאישורו לפרסם את הכתבה (נ/73).
173. הקשר עם שמעוני לא בוצע רק דרך דוידי או שרביט, ותועדו פניות מטעם עובדי המקומון אל שמעוני ואנשיו, ופניות מטעם שמעוני ואנשיו למקומון, כשעל התקשורת בין הצדדים מפקח מלמעלה דוידי.
כך לדוגמא, ב - 18.3.15 שמעוני העביר לדוידי תמונות לשער המקומון שרצה שיתפרסמו (נ/73).
ב - 29.5.15 פנה שמעוני לדוידי בעניין כמות הקומוניקטים ששולחת העיריה ומתפרסמים במקומון והביע חוסר שביעות רצון, ודוידי בתגובה הבטיח כי הנושא יטופל (נ/172).
ב- 29.5.15 התפרסמה הכתבה על בועת הנדל״ן באשקלון מבלי ששמעוני ידע מראש על פרסומה )נ/63, נ/68). בעקבות זאת, תועדו פניות מטעם שמעוני ועופר לדוידי, לטפירו (ת/287, נ/63) ולברעם (ת/273). יצוין ששמעוני העביר לדוידי את המסרון ששלח לטפירו (נ/172), דוידי העביר את ההודעה לברעם (נ/235, נ/60), ובהמשך התקשר לשמעוני והשיח ביניהם נמשך באותו יום (נ/172).
בנוסף, עופר שלח לדוידי מסרונים , לאחר שיחה עם שמעוני (ת/547), ואף שוחח עמו בטלפון (ת/653, נ/235).
ביום 5.6.15 התפרסמה כתבה מתקנת (נ/69), ואחריה התכתבו שמעוני ודוידי (נ/172).
ב - 7.7.15 קיים שיח על אודות כתבה צפויה על דו״ח מבקר המדינה ומעורבות דוידי לגבי מה שאין לפרסם (ת/618).
להתנהלות על כל מאפייניה יש חשיבות ברורה בכך שהיא מעידה על הפשרת היחסים בין שמעוני לדוידי, יש לה תרומה ביצירת אמון מצד שמעוני כלפי דוידי, וכן קשר אישי וישיר.
כעולה מן המקובץ, רכישת קול אשקלון, התכנים שפורסמו בו, הדלת הפתוחה לשמעוני, הטיפול בפניות שמעוני ועידוד התערבות ופיקוח מצדו, כמו גם היחס החם והאוהד לו זכה, העבירו לשמעוני מסר צלול וברור מטעמו של דוידי.
174. ומה ידע שמעוני על רכישת המקומון?
לדברי שמעוני בחקירה ראה כתבות על כך שדוידי רכש את קול אשקלון (ת/133א ע' 83 שד 17), אמירה ממנה הסתייג בעדותו ושייך אותה רק לאתר האינטרנט. אעיר שנוכח העובדה שעופר היה מעורב בהצעת המקומון לדוידי, וסופר ופונטה לפי הראיות מקורבים לבן חיים (ע׳ 7523, ע׳ 9507), ונוכח עבודתה של דודתו חנה שרביט, שתפשה את עצמה כעיניים והאוזניים של שמעוני במקומון (ע׳ 6876), ספק אם אכן המידע הגיע אל שמעוני רק במועד מאוחר ומקריאת כתבות בלבד.
עוד אציין ששמעוני העיד על עצמו שבאופן כללי וכראש עיר חדש בפרט היה לו מאד חשוב מה אומרת התקשורת, הוא עקב באדיקות אחר הפרסומים במקומונים השונים (ע׳ 5831).
174א. לפיכך, מתבקשת המסקנה ששמעוני היה מודע לרכישת המקומון על ידי דוידי ממועד סמוך לרכישה, ומתחייבת המסקנה שלכל המאוחר היה מודע לנתונים אלה בספטמבר 2014 עם הגעתו להרמת הכוסית לקראת השנה החדשה במקומון, התנהגות המבטאת קרבה למקומון ולעומד בראשו. בנושא האחרון אעיר שמעוני טען שגם הגיע להרמות כוסית של אחרים אך לא הוצג דבר וגם כשהעידו ביטון ועטייה הם לא נשאלו על כך.
כפי שציינתי לעיל, רכישת המקומון אינה נבחנת על ידי בהתאם לקריטריונים שפירטתי בחלק הכללי בפרק המשפטי, נוכח הצהרת המאשימה שאינה חלק מהמתת.
175. כעולה מן המקובץ, רכישת קול אשקלון, מקומון שהיה מזוהה כעיתון הבחירות של שמעוני, והפעלתו באופן שהוא משמש כעיתון להעברת מסרי ראש העיר, באמצעי תקשורת הנחזה כעצמאי, והפיכתו למקומון שלא רק מפרגן לראש העיר, אלא גם משתף את ראש העיר ומקורביו בעריכתו ובתכניו, סללו דרך ברורה לקירוב לבבות בין דוידי לשמעוני, קירוב שיאפשר לדוידי גישה לראש העיר, אוזן קשבת ואף ציפייה למחוייבות מצד שמעוני.
ואכן, כך ממש זכר מהצרי בהתייחסות היחידה שלו בחקירה לקול אשקלון, כשקישר מיוזמתו בין רכישת קול אשקלון והפרגון לשמעוני, לבין ציפייה למחוייבות מצד שמעוני כלפי דוידי בעקבות זאת התשובה של מהצרי ניתנה לאחר שהתבקש להתייחס לדבריו אל דוידי בחילופי המסרונים שנזכרו ״להיפך הם חייבים הרבה״ (נ/219).
לא מצאתי בעובדה שרכישת קול אשקלון היא מאוחרת יותר, כדי להשפיע על כך שבתודעת מהצרי נצרב הקישור בין פרגון לשמעוני לבין ציפייה למחוייבות מצד שמעוני. הקישור היה ספונטני וטבעי וביוזמת העד, שהוא איש סודו של לדוידי, והוא מבטא התייחסות כללית המנותקת מאותו משפט ומאותה התכתבות ועומדת בפני עצמה.
176. ועוד אציין בהקשר זה שדוידי סיפר שמהצרי העיר לו על כך שהפרגון לשמעוני בקול אשקלון הוא מוגזם (ע׳ 8835), ומהצרי העיד שאף שלח לו פוסטים שהתפרסמו בנושא זה (עי 3654, 3658, נ/101),
הגם שדוידי טען שעובדה זו לא זכורה לו.
דומה שגם דוידי בחקירתו הבין את המשמעויות שעלולות מבחינתו לנבוע מהתנהלותו בקשר לקול אשקלון ובחר, כפי שהודה בעדותו, לשקר בחקירה ולהרחיק את עצמו מנושא זה בשל חשש שהוא מפליל את עצמו (ע׳ 8624).
דוידי ציין בעדות שלא רק שהרחיק בחקירות את עצמו מהנושא, אלא גם בחר להרחיק את עופר מהנושא, כששוב החשש היה שהמעורבות של עופר בנוגע לקול אשקלון תחשב בעיני החוקרים כהתנהלות פלילית ואסורה, ממנה ניסה להתרחק ולהרחיק את עצמו.
חששו של דוידי בכל הנוגע לקישורו של עופר מתקשר גם להידוק הקשרים עם עופר בסמוך לבחירת שמעוני, עליו אעמוד בפרק הבא.
[...]
סיכום ביניים
כעולה מן המקובץ, באופן מודע ומתוכנן נקט דוידי במהלכי התקרבות ישירים ועקיפים לשמעוני, כשהעובדה שלמהלכים היו טעמים נוספים עסקיים או חבריים, אינה מפחיתה מתכליתם הברורה להפשיר את היחסים עם ראש העיר וסביבתו, ליצור אינטימיות וערוץ גישה ותקשורת ישירים למקבלי ההחלטות הבכירים בעיריה, ובראשם ראש העיר והמנכ״ל, בין במישרין ובין בהעברת מסרים באמצעות איש התווך עופר, שהיה מחוייב לדוידי הן מחמת החברות, והן מחמת הפרנסה, ולהביא לעקיפה או לדרבון של גורמי הביצוע ואנשי המקצוע בעירייה כדי לקדם את האינטרסים היזמיים והעסקיים של דוידי.
[...]
רכישת אתר האינטרנט אשקלון 10 והשבתתו
304. המרכיב הנוסף במתת, על פי הנטען, הוא רכישה מצד דוידי, שלא מטעמים כלכליים, של אתר האינטרנט ״אשקלון 10״, שביקר בצורה נוקבת את פעילות שמעוני והעירייה, מבעליו רועי רביב ודורון נקשרי (להלן: ״רביב״ ו״נקשרי״), והשבתת האתר, בידיעת שמעוני.
בטרם אפרט את הראיות אציין כי הגם שנסיבות רכישת האתר, כלל האינטרסים של דוידי ברכישתו, הזיקה בין רכישת האתר לבין הרצון להיטיב עם שמעוני באמצעות תקשורת אוהדת ובהשתקת הביקורת כלפיו, כמו גם הראיות הקשורות למידת השיתוף מצד דוידי של עופר ופונטה במהלכי הרכישה, מעוררות כולן שאלות ממשיות, ותומכות בתזה של המאשימה, הגעתי למסקנה שהתשתית הראייתית שהוצגה בפניי מותירה ספק סביר ביחס לשאלה אם הרכישה התעתדה להיות חלק מטובת הנאה אחרת מושחתת.
ודוק, כפי שציינתי בחלק הכללי בפרק המשפטי רכישה של אמצעי תקשורת ביקורתי אם היא נעשית לשם השתקתו, באופן המיטיב עם נבחר הציבור שכלפיו הופנו חיצי הביקורת, כשנבחר הציבור נהנה מהשתקת הביקורת כלפיו, ולרוכש אמצעי התקשורת יש אינטרסים חיצוניים שבהקשרם הוא זקוק לנבחר הציבור, עשויה בהחלט להחשב כטובת הנאה אחרת פסולה המבססת מתת במסגרת יחסי שוחד.
305. מבלי למעט מן האמור, בכל הנוגע לרכישת אתר האינטרנט קיימים שלושה נימוקים עצמאיים ששילובם זה עם זה יוצר את הספק הסביר, ואלה הם:
נדבך אחד נוגע לעובדה שהאתר נרכש כשהוא מושבת מזה כשבועיים, ללא קשר לפעולה או בקשה של דוידי ומתוך שיקולים של מוכרי האתר, והוא לא הושבת על ידי דוידי, כפי שנטען בכתב האישום, ואף לא נעשו בו שום פעולות משום סוג עד להתפוצצות הפרשה.
נדבך שני נוגע לפרק הזמן הקצר שבין רכישת האתר להתפוצצות הפרשה, 35 ימים בלבד, תקופה שהיא קצרה מידי כדי לבחון איך התנהל דוידי וללמוד מכך על כוונותיו ותכליות הרכישה בכלל ובהתחשב בכך שלא נעשתה כל פעולה באתר בפרט, כשאין בנמצא ראיות ישירות מהימנות שניתן להסתמך עליהן.
נדבך שלישי נוגע לעובדה שבאותה תקופת זמן התרחשו גם הליכי הרכישה של האתר על ידי דוידי מול נקשרי ורביב, שהיה להם רקע מהעבר, וגם מגעים בין פונטה לנקשרי לבחינת אפשרות לפשרה במאבק של שמעוני נגד האתר, לאחר שהגיש תביעות דיבה ודרש לדעת מי המדליפים מלשכתו. המאשימה טוענת שלא יכול להיות שבאופן מקרי שני התהליכים התרחשו באותו זמן ללא קשר, אך מנגד אין היא מציגה שום ראיות החורגות מהנחות והשערות, לבטח לא ראיות ממשיות שיש בהן כדי לבסס את הטענה שהיה קישור מבחינת הנאשמים, להבדיל מאשר בתודעתו של רביב, בין רכישת האתר על ידי דוידי לבין חשיפת המדליפים וביטול תביעות הדיבה, והחקירה החסרה בהקשר זה פועלת לטובת ההגנה ומטה את הכף.
306. בטרם אפנה לסקירת הראיות ואבהיר את מסקנותיי, אני מוצאת לנכון לציין כי בנסיבות שבהן במכירת האתר מעורבים רביב, נקשרי ודוידי, והם העדים היחידים, והודעתו של נקשרי שהוגשה חלף עדותו היא מצומצמת מאד, ואינה עוסקת בחלק מהסוגיות המהותיות, ובהן העלאת השקופית והשבתת האתר, מעורבות פונטה, המגעים לביטול תביעות הדיבה ועוד, וכשביהמ״ש מתבקש על ידי המאשימה לפצל בין חלקי ההודעה, מבלי שניתנו שום נימוקים לפילוג שהתבקש, ואף מבלי שניתנה לביהמ״ש ההזדמנות להתרשם מנקשרי ביחס לאותם נושאים בהם הוא סתר את רביב, קיים קושי מובנה לקבוע ממצאים חד משמעיים בכל הנוגע לגרסת נקשרי לכאן או לכאן.
אין בעובדה שפונטה לא מסר גרסה בחקירה כדי להשפיע לשיטתי על החיוניות שהייתה בזמן החקירה בבירור מול נקשרי של כלל הנושאים שעלו בחקירת רביב ובחקירת שמעוני, במיוחד לאור טענת רביב ונקשרי שרוב הקשר באותם נושאים היה מול נקשרי ולא מול רביב, ואם הדבר לא נעשה בחקירה, אזי לכל הפחות להעידו, כאמור.
ההערה מתעצמת לאור אופי עדותו המתריס של רביב, והאינטרס הברור שהיה לו במתן גרסתו בחקירה בעת שתביעת דיבה במאות אלפי שקלים תלויה ועמדת נגדו, והקושי בנסיבות אלה לבסס ממצאים בדרגת הוודאות הנדרשת על סמך עדותו היחידה. הערה זו, נאמרת ללא קשר לטענות ההגנה לפיהן העד שיקר בעדותו.
307. עוד אציין כי מטעמים השמורים עמה המאשימה נמנעה מלחקור את עופר על מה ששמע, ככל ששמע מדוידי בשלבי המו״מ, ועל מה שמסר לשמעוני לגבי שלב המו״מ לקראת רכישת האתר על ידי דוידי.
אשר לפונטה, המאשימה אמנם שאלה אותו שאלות הנוגעות לגרסתו, והוא שלל כל עדכון מצדו לגבי הרכישה, אך הוא לא עומת עם גרסת שמעוני, לא התייחס אליה, לא נשאל אם ידע על המו״מ מול דוידי, ואם כן - מנין ידע, מה נאמר לו, ולא נשאל אם העביר מידע כלשהו, ככל שקיבל מידע, לעופר או לשמעוני בהקשר זה. בהתאמה לא מוזכרות בסיכומים עדויותיהם של עופר ופונטה בנושא, הגם שנטען שנטלו חלק בהתרחשות.
בנוסף, אציין כי לשם הערכת טענותיו המפורטות של שמעוני בחקירותיו לגבי תביעות הדיבה ונכונותו לשקול להסירן אם יקבל מנקשרי ורביב מידע על המדליפים, היה מקום כבר בשלב החקירה לברר יותר פרטים לגבי נושא זה מול נקשרי, ולהוציא את הנתונים לגבי תביעות הדיבה מתיק ביהמ״ש.
בסופו של דבר, במהלך העדות של שמעוני בחקירה נגדית, כשעלו שאלות עובדתיות כאלה ואחרות על מצב התביעה, לבקשת הצדדים, נעשתה באולם בדיקה במערכת נט המשפט, ועלה שכתב תביעה הוגש במחצית 2015, כתב הגנה מתוקן ב- 30.11.15, התקיימו מספר דיונים שהראשון בהם בחודש דצמבר 2015, והוסכם על הקפאת התביעה עד להכרעה בתיק הפלילי בדיון במאי 2017.
308. עד כאן הערות ראייתיות מקדימות, וכעת אפנה לניתוח הראיות.
נקודת המוצא לבחינת הראיות היא שהאתר היה ביקורתי כלפי שמעוני והעיריה, והפרסומים באתר הפריעו מאד לשמעוני.
מנקודת מוצא זו נבעו בזמן אמת שני מהלכים שהשאלה אם הם קשורים זה בזה או עצמאיים היא בעלת משמעות בהכרעה: האחד, הגשת תביעות דיבה מצד שמעוני ומגעים להסרתן כנגד מסירת שמות המדליפים מלשכת שמעוני שהם אלה שסיפקו מידע דיסקרטי שפורסם באתר, והשני, המו״מ לרכישת האתר על ידי דוידי ורכישתו.
תביעות הדיבה והמגעים להסרתן כנגד מסירת שמות מדליפים מהלשכה
309. שמעוני היה מתוסכל מאד מהעובדה שחשד שאל האתר מודלפים פרטים חסויים על ידי מי מעובדי לשכתו. שמעוני, שמה שנכתב עליו בתקשורת עמד בראש מעייניו, תיאר שחיפש בקדחתנות מיהם אותם מדליפים שאותם כינה ״הבוגדים״ או ״הזבובים על הקיר״ (ע׳ 5614-5615, 5794, 7335, 7337), ומהתרשמותי מהראיות שנשמעו וגם מאופיו והתנהלותו של שמעוני, הוא עסק בנושא בקדחתנות, שלא לומר אובססיביות, ולא הרפה.
שמעוני הגיש במחצית 2015 תביעות דיבה כנגד האתר ובעליו בסך חצי מיליון ₪ לכל אחד מהם (נ/175,
ע׳ 7338, 7359). אחזור ואזכיר שאת שכר הטרחה לתביעה שילם עופר (ת/462) ושמעוני היה מודע לכך בזמן אמת, עם זאת, בהתחשב בעובדה שעופר לא קיבל מדוידי כל תשלום במשך חודשים, ביחד עם העובדה ששבוע קודם לקח הלוואה בסך 100,000 ש״ח, איני סבורה שניתן לקבוע כמסקנה יחידה מתחייבת כי כספי דוידי מימנו את שכה״ט בגין תביעת הדיבה.
הפרסומים באתר נמשכו כל הזמן ולביהמ״ש הוגשו דוגמאות ספורות מתוכם (נ/108).
310. בחודשים אוקטובר - נובמבר 2015, בטרם התקיים דיון בתביעת הדיבה, התנהלו מגעים ל״הפסקת אש״, בהם טיפל פונטה מול נקשרי, במהלכם עמדה על הפרק הדרישה של שמעוני שימסרו לו שמות הגורמים המדליפים מלשכתו כנגד הסרת תביעות הדיבה. שמעוני התייחס לנושא בחקירותיו, והדגיש שמה שהיה חשוב לו הוא לקבל את שמות המדליפים והוא לא התכוון לזנוח את תביעת הדיבה עד לקבלת מידע בנושא (ת/133א ע' 85).
נקשרי לא נשאל על כך בחקירתו וגרסתו בנושא חסרה. רביב לא היה הגורם מולו נוהל המו״מ.
בסופו של דבר מונחת לפני ביהמ״ש גרסת שמעוני בחקירות ובעדות, גרסת פונטה בעדות, לאחר ששתק בחקירותיו, וההתכתבות בין השניים מהימים 1.11.15, 4.11.15, 27.11.15 ו - 29.11.15 (נ/176, נ/177).
311. המפורט בהתכתבויות תומך בטענת שמעוני משלב החקירה ובטענות המפורטות של שמעוני ופונטה בעדותם, ואיני מקבלת את טענת המאשימה שלא ניתן להבין שההתכתבות בימים 11.15 ו - 4.11.15 קשורה אחת לשניה ושתיהן קשורות לנקשרי. גם ההתכתבות הקשורה לריקי שי ולפניית רביב אליה מיום 27.11.15, עליה הגיב שמעוני שמנקשרי הוא לא רוצה יותר כלום, התכתבות שהובילה לפנייה לנקשרי ובעקבותיה לדיווח שנקשרי הבטיח שזה לא יחזור על עצמו, תואמת את תקופת המגעים לפשרה, ואין כל ראיה קבילה לתוכנה שיש להתכתבות קשר כלשהו למו״מ לרכישת האתר על ידי דוידי. ההתכתבויות המאוחרות מלמדות על מגעים לפשרה, על חוסר אמון מצד שמעוני וחשדנות כלפי האותנטיות של ההצעות.
אכן, העובדה שהראיה המאוחרת ביותר בהקשר זה היא התכתבות של פונטה ושמעוני מיום 29.11.15, יום חתימת הסכם הרכישה, יכולה ללמד על הקשר בין הסכם הרכישה לבין השיח בין שמעוני לפונטה.
ואולם, נקשרי לא נשאל על כך, ודווקא ההתכתבות האחרונה תומכת בגרסת שמעוני שלא השבתת האתר היא שעניינה אותו, שכן אחרי שהשקופית נשלחה אליו על ידי פונטה, הוא הגיב שהוא עדיין ממתין לנקשרי. לאחר מכן לא נקלטו עוד התכתבויות או שיחות בנושא, לא בין שמעוני לפונטה ולא בין השניים לנקשרי או רביב או אחרים.
תמיכה נוספת ניתנת בעובדה שביום 30.11.15 הוגש כתב ההגנה בהליך תביעת הדיבה, היינו הליכי התביעה לא הוקפאו ולא הושהו, רביב הכחיש בכתב ההגנה את המיוחס לו, והתביעה המשיכה והתנהלה, כשנכון למועד התפוצצות הפרשה הייתה התביעה תלויה ועומדת, לאחר שכבר התקיים דיון מקדמי.
מקבץ הראיות שצוין די בו כדי לבסס ספק סביר ביחס לטענת ההגנה שבאותה תקופה התקיימו מגעים לקידום פשרה שלא צלחו, שכרכו בין מסירת מידע על המדליפים, לבין ביטול תביעות הדיבה, מגעים שאין להם קשר לדוידי.
רכישת האתר על ידי דוידי
312. במקביל, כשהמחלוקת בין הצדדים היא אם יש קשר בין שני המהלכים או שסמיכות המועדים היא
מקרית, התנהל מו״מ לרכישת האתר על ידי דוידי שהסתיים בהצלחה ברכישת האתר ביום 29.11.15.
טרם רכישת האתר, בחן דוידי רכישת שני אתרים אחרים, ״אשקלונים״ ו״אשקלון פוסט״, שלא הייתה להם שום אג׳נדה מיוחדת כלפי שמעוני והעירייה, וניהל מו״מ לגביהם, כשבעבר בשלהי 2014 כבר התעניין ברכישת האתר (ע׳ 8654). בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע שדוידי חיפש לרכוש רק את האתר, אך כפי שיפורט בהמשך, לא ניתן לשלול שסגנונו הביקורתי של האתר כלפי שמעוני והרצון להיטיב עם שמעוני בהשתקת הביקורת נלקחו בחשבון. בנוסף, בהמשך למסקנותיי לגבי קול אשקלון,
לא ניתן לשלול את הסברו של דוידי שרצה פלטפורמה לפרסום משולב, כפי שהמליצה לו סיגל דואניס (ת/338 שו׳ 56), והוא שיתף בכך את עו״ד בן יעקב (ע׳ 513) וכך גם הסביר בזמן אמת לנקשרי (ת/463 שו׳ 76).
313. דוידי לא חלק על כך שהאתר נרכש בידיעה שהוא אינו רווחי. דוידי היה מודע לכך שהאתר לא מרוויח, לא מקבל פרסומים מהעירייה, וממומן על ידי בעליו, וככל שדוידי נחשף לנתוני הכניסות של האתר היה זה ביחס לשלהי שנת 2014 ולא ביחס לנתונים עדכניים (נ/240). מעבר לכך לא נעשו בדיקות כדאיות כלכלית ולא התקבלו נתונים עסקיים.
דוידי טען שהתכוון להפוך את האתר לחדשותי, ראה באתר כבעל מוניטין ומשיכה, והניח שהאתר ישמור על כמות כניסות מספקת וירוויח תוך זמן קצר מפרסום משולב ומפרסומים מהעיריה.
המאשימה טוענת שהחלק הראשון של ההנחות אינו מתקבל על הדעת והחלק השני מלמד על הקשר ההדוק בין הרכישה לבין האינטרסים של העומד בראש העירייה, ויש בטענותיה לא מעט טעם. עם זאת, בפרק הזמן הקצר עד להתפוצצות הפרשה ממילא היה האתר חסום לגישה ולא פורסם בו דבר,
כך שלא ניתן להעריך בנסיבות אלה את הצהרותיו, כוונותיו ומשמעותן, ואף לא את ההשלכה של רכישת האתר ושינוי מתוכנן של אופיו, על כמות הכניסות אליו, או את ההצלחה במכירת פרסומות והפנייה לעירייה, ומעורבות עתידית של שמעוני וצוותו בנושא הפרסומים, וכל השערה תהיה בבחינת היפותזה בלבד בנסיבות אלה.
המגעים של דוידי התנהלו מול נקשרי בלבד.
דוידי לא עמד בקשר עם רביב מלבד במועד סגירת העסקה.
314. לאחר שמיעת הראיות אין עוד מחלוקת שבמחצית חודש נובמבר 2015, במהלך המו״מ ועוד לפני שפגש רביב את דוידי, ומבלי שהיה מעורב באופן אישי בהליכי המו״מ מולו, השבית רביב את האתר, ושם על דעתו את השקופית ״יצאנו להתרעננות״ (להלן: ״השקופית״), כדי לא לפגוע, להבנתו, במו״מ (ת/454, ע׳ 3784, 3843, 3845).
נקשרי לא נשאל בחקירתו על הנושא מטעמים שלא הובהרו.
דוידי היה מודע להעלאת השקופית בשלב שקדם להסכם הרכישה (ע׳ 8661).
רביב אכן קישר מבחינתו האישית בין הרכישה של דוידי לבין האינטרסים של שמעוני, אלא שהוא לא שוחח על כך עם שמעוני או עם דוידי או פונטה, ואין ראיה כשרה לאמיתות תוכנה לגבי המקור לאותו קישור.
נקשרי, לא היה שותף לאותה הבנה (ת/463 שו׳ 79).
בהתאם לראיות שמקורן ברביב (ע׳ 3784), ובסיגל דואניס (ע׳ 2748, 2757), השקופית שרביב העלה, חסמה גישה אל האתר ואל תכניו. גם דוידי ציין שנכנס לאתר כדי לראות כתבות וראה את השקופית (ע׳ 8661), ואיני מקבלת את טענת ההגנה שדוידי לא היה מודע לכך שאין גישה לתכני האתר.
פונטה שלח צילום של השקופית לשמעוני ב - 29.11.15 בשעות הצהריים (נ/177), שמעוני תיאר שבתקשורת המקומית היו על כך ידיעות ופונטה לא חידש לו דבר.
315. כעולה מן המקובץ, על סמך הראיות הקבילות לתוכנן שהוצגו בפניי ניתן לקבוע שרביב העלה את השקופית מיוזמתו והשבית את האתר מיוזמתו וכי מאותו שלב לא ניתן היה להיכנס לתכני האתר עד שחזר לפעול חודשים רבים לאחר התפוצצות הפרשה.
אשר לפגישת הסיכום בין דוידי, נקשרי ורביב בה סגרו את פרטי הרכישה, ולמה שנאמר והוסכם במהלך אותה פגישה, קיימת עדות יחידה של רביב אל מול גרסת דוידי, שנתמכה בגרסת נקשרי.
בהמשך למסקנתי כי עדות רביב טעונה בחינה זהירה הן כעדות יחידה של בעל עניין והן בנסיבות התרשמותי מהעד, אין בכוונתי להסתמך על גרסתו היחידה של רביב ללא תמיכה כלשהי.
אוסיף, שגם לגוף הדברים, מקובלות עליי מרבית הערות ההגנה ביחס לתיאוריו של רביב את השיח שלו עם דוידי. חילופי הדברים בינו לבין דוידי אינם מתיישבים עם שיחה בין מוכר בעל אינטרס למכור לבין רוכש, שזה להם המפגש הראשון, כשהמוכר, לדבריו, מניח שהרוכש בא מטעם שמעוני, עמו הוא מצוי ביריבות, וכל הנתונים הללו היו אמורים להוביל לדיבור מצומצם ולא לשיחה הפתוחה שרביב תיאר, שיחה שחלקים ממנה סוייגו ועודנו בעדותו.
אוסיף שמהתרשמותי מדוידי, דרך דיבורו באיפוק, בענייניות ובלי להרבות בפרטים, אני מתקשה לקבל שדוידי התנסח ואמר שהוא רוכש את האתר עבור שמעוני, שהוא צריך לשאול את שמעוני מה הוא רוצה לעשות עם האתר, וחלק עם רביב, אותו הוא כלל לא מכיר, בפתיחות ובגילוי לב את הנתונים הללו, הכל כשדוידי מודע לשמועות הכלליות בעניין קרבתו לשמעוני ומכחיש אותן.
316. לעניין סכום הרכישה המוסכם, גם בהקשר זה גרסת רביב היא גרסה יחידה. אכן, דוידי וגם נקשרי בתחילת הודעתו שיקרו לגבי סכום הרכישה המוסכם והסתירו את התשלום במזומן, והתנהלות זו מעמידה בספק גם את אמינות גרסתם המאוחרת שהוסכם על רכישה תמורת 100,000 ש״ח, ואמנם נקשרי אישר שרביב והוא דרשו מדוידי תחילה 400,000 ₪ כפי שגם רביב טען. ואולם, מן העבר השני,
יש קושי לקבל שרביב יסכים לקבל מפונטה אותו לא פגש מעולם, בנקודת זמן עתידית, שלושה חודשים קדימה, את עיקר התשלום עבור האתר, כשהוא כבר העביר את כל מה שיש באתר, אין לו שום אסמכתא לסיכום הנטען ואין לו דרך לאכוף אותו. בנוסף, רביב תיאר שאמר לדוידי שהוא יכול להקים עבורו אתר ב - 30,000 ₪ ועדיין להרוויח עליו ובשביל מה לו לקנות את האתר, ואמירה כזאת,
שספק גדול אם נאמרה, ככל שנאמרה, אינה מתיישבת עם עמידה על סכום של 400,000 ₪.
אציין שגם אם הייתי מוצאת להסתמך על עדות רביב בנושא זה, וגם אם היו תמיכות לעדותו, ולא היא, מקובלת עליי טענת ההגנה שטענה של המאשימה שהמתת נרכש בשת״פ כספי בין שמעוני לבין דוידי, היא טענה שאין לה זכר בכתב האישום ומחמת מהותיותה, היא לא יכולה להטען בשלב הסיכומים ללא אזכור בכתב האישום.
לעניין התשלום, 50,000 ₪ הועברו במזומן באותו ערב ו - 50,000 ₪ נוספים בשני שיקים במועד חתימת הסכם הרכישה. הסכם הרכישה לא הזכיר את הסכום ששולם במזומן.
ההסכם נחתם במשרדי עו״ד בן יעקב ללא נוכחות דוידי, אך בנוכחות נציגתו.
317. עם חתימת הסכם הרכישה, החל מיום 11.15, שלט דוידי באתר.
ממועד העברת האתר לדוידי ועד התפוצצות הפרשה והמעצר ביום 5.1.16 נותרה השקופית על כנה.
כפי שציין רביב ואישרה סיגל דואניס, מעבר לשקופית לא הייתה גישה לאתר (ת/162א ע׳ 11, ע׳ -3793 3794, ת/338 שו׳ 91, ע׳ 2747, 2752, 2756). דוידי נכנס לאתר כדי לראות אם יש בו כתבות, נתקל בשקופית ולא המשיך (ע׳ 9288), ולמרות טענתו בעדות ברור שהיה מודע להעדר הגישה לתכנים. לא מצאתי בתכתובת בין דוידי לסיגל דואניס שיחליט מה למחוק מהאתר כדי ללמד דבר בשאלה אם יש גישה או אין גישה לתכני האתר באותה נקודת זמן (נ/73).
בתקופה שממועד הרכישה ועד התפוצצות הפרשה התבצעו מהלכים שונים מצד דוידי הקשורים להפעלת האתר, דוידי הורה לסיגל דואניס למכור שטחי פרסום ולפרסם בקול אשקלון (ת/339 שו׳ 181), ופעל לאיתור בעלי תפקידים, ובהם ג׳ני פרנקל, אילת טפירו (ת/162א ע׳ 11), אך בפועל עד להתפוצצות הפרשה לא חל כל שינוי במצבו של האתר, ולא הייתה גישה אל תכניו.
האם קיימת זיקה בין שני המהלכים מבחינת הנאשמים
318. דוידי טען שלא ידע דבר לגבי הגשת תביעות הדיבה, הסכסוך המר בין שמעוני לבעלי האתר, מגעי הפשרה בין פונטה לנקשרי שתוארו לעיל, ואין ראיות שמצביעות על מסקנה אחרת.
דוידי אישר שידע שהאתר כותב נגד שמעוני, וסיפר ששמע מנקשרי שלכן הוא לא מקבל פרסומים מהעיריה (ע׳ 9243). בהתאם לראיות, לא רק בשלב המו״מ ולא רק מנקשרי ידע דוידי על עוינותו של האתר כלפי שמעוני, וברור בעיניי שלאור היותו מעורה בשיח באשקלון ובתקשורת באשקלון, גם כבעליו של מקומון, ולאור התעניינותו בשמועות ועדכוניו של מהצרי בנושא, נחשף דוידי בדרגה כזו או אחרת לשמועות.
דוידי התייחס לשמועות ולמודעותו אליהן בראיון עבודה מול ג׳ני פרנקל. דוידי הכחיש בפני פרנקל קשר של שמעוני לרכישה (ת/347 שו׳ שו׳ 29). אציין שדוידי קשר בדבריו מול ג׳ני פרנקל בין השמועות לבין חוסר האפשרות לפנות בקרוב לעירייה לצורך פרסום, וציין שברור לו שזה יראה לא טוב (ת/347 שו׳ 31-35, 59 ואילך).
319. ב -12.15 שלחה סיגל דואניס לדוידי כתבה שקושרת בין השבתת האתר לבין מניעיו האינטרסנטיים של דוידי מול שמעוני, דוידי לא נרעש מהכתבה ולא הגיב מעבר להערתו שציפה שהנושא לא יתפוס נפח גדול (נ/73).
עמדת דוידי בזמן אמת כפי שהובעה בפני צדדים שלישיים הייתה שהוא רכש את האתר משיקוליו, ואם על הדרך זה שירת את האינטרסים של שמעוני, אין לו בעיה עם זה (ת/347 שו׳ 29-31). דוידי אישר את רוח הדברים גם בעדותו (ע׳ 9246).
דוידי אישר בחקירתו במשטרה שבשיחה אגבית עם עופר אמר לעופר שהוא קונה את האתר ועופר שאל אותו אם זה בכלל שווה לו ובכך הסתיימה השיחה (ת/162א ע׳ 18). בעדותו סייג את תשובתו וטען שאינו זוכר (ע׳ 8656). עופר לא נחקר על השיחה עם דוידי לא במשטרה ואף לא בעדותו.
דוידי שלל כל תקשורת נוספת עם מי מהנאשמים בנושא רכישת האתר, ואין ראיות המלמדות על מסקנה אחרת.
אציין שהשאלה במקרה המסוים הזה, אם די בהבנת דוידי, כהגדרתו ״על הדרך״ שהמהלך משרת את האינטרסים של שמעוני, כשאותו מהלך גם מובא לידיעת עופר, ולו באקראי, כדי לבסס את המחשבה הפלילית הנדרשת, אינה שאלה פשוטה כלל. איני יכולה לשלול שהייתי קובעת שדוידי היה מודע למשמעות מהלכיו, אילו הייתי נדרשת לעשות כן. אלא שכפי שציינתי בפתח הפרק, ללא קשר לכוונותיו, רצונו ומודעותו של דוידי, מתקיימים בקשר למרכיב זה של רכישת האתר, צירוף של טעמים שבעטיים לא ניתן לקבוע ממצאים בדרגה הנדרשת ונותר ספק סביר ממשי. לפיכך, איני רואה צורך לפרט בהקשרו של דוידי מעבר להערה האמורה.
320. אשר לשמעוני, הוא מסר בחקירתו שבאחת השיחות עם עופר, אמר לו האחרון שדוידי מנהל מו״מ עם האתר, שמעוני הגיב שזה לא עניינו ושדוידי יעשה מה שהוא רוצה (ת/135א ע׳ 37). עופר לא נחקר על השיחה עם שמעוני לא במשטרה ואף לא בעדותו.
שמעוני גם מסר שפונטה עדכן אותו שנקשרי מציע במסגרת הפשרה לסגור את האתר, וכן שדוידי במו״מ לרכישת האתר, ושמעוני הגיב לדבריו ביחס לשני הנושאים שזה לא עניינו והוא לא קושר את המהלכים הללו לפשרה, ולא יבטל את תביעות הדיבה ללא שמות המדליפים (ת/133א ע׳ 85-86, 88, ת/135א ע׳ 37). שמעוני טען בחקירה ובעדות שלפונטה לא היה שום קשר למהלך הרכישה של דוידי, והוא לא שלח אותו לקדם מהלך כזה.
פונטה בחקירה הנגדית שלל כל קשר בינו לבין דוידי ורכישת האתר, הוא נשאל שאלות ספורות בלבד ונתן תשובות לקוניות, ולא עומת עם תיאור השיחה על ידי שמעוני (ע׳ 10586).
שמעוני הוסיף ואישר שידע מהתקשורת המקומית שדוידי רכש את האתר (ת/133א ע׳ 88), כשבהקשר זה אציין ששלושה ימים לאחר הסכם הרכישה פורסמה ביום 2.12.15 כתבה על אודות הרכישה, וטענה שהרכישה בוצעה על ידי דוידי מטעם שמעוני ולטובתו (נ/73, צילומים שמספרם 108-111).
שמעוני ושרון עטייה סיפרו ששמעוני עומת עם השמועות על ידי שרון עטייה בסמוך לפרסומן. לאור אופי השמועות ועוצמתן עטייה מסר לשמעוני שהתקבלה תלונה אנונימית והמשטרה התבקשה לחקור את הקשר בין רכישת האתר להקלות לדוידי, עטייה מסר שתגובתו של שמעוני הייתה נחרצת והוא השתכנע שלא ידוע לו דבר וכל שעניין אותו היה איתור המדליפים (ע׳ 3059).
321. בחנתי את הראיות ואת התרשמותי מאופן מתן התשובות על ידי שמעוני בחקירות ובעדות בנושא זה, כשבניגוד למקטעים רבים אחרים לא טען שמעוני שהוא לא זוכר, לא נתן תשובות מעורפלות, לא התחמק, אלא מסר גרסה ברורה ומפורטת, עקבית וגלויה מתחילת הדרך, במסגרתה אישר שיחה עם עופר ושיחה עם פונטה שבה הוזכר דוידי, ולא התחמק מעניין זה, אך סיפק לו הסבר. בהתחשב בהתרשמותי ששמעוני היה מרוכז באובססיביות בנושא המדליפים, עד כי לא ניתן לשלול שרכישת האתר לא העסיקה אותו ולא עניינה אותו, ולא ניתן לשלול שלא ראה בה פתרון לגילוי שמות המדליפים, כשהמשך הליכי תביעת הדיבה מיד לאחר מכן מחזקים מסקנה זו. לאור כל האמור, קיים ספק סביר, גם לאחר שלקחתי בחשבון את החזקות העובדתיות המקובלות, ששמעוני לא התייחס לנושא כאל טובת הנאה שזכה לה מדוידי. דברים אלה מצטרפים כמובן, למסקנותיי בתחילת הפרק, שדי בהן כדי להוביל לזיכוי מחמת הספק ביחס למרכיב זה.
סוף דבר, הטענה שהאתר נרכש לשם השבתתו בידיעת שמעוני, או טענה דומה במהותה, לא הוכחה במידה הנדרשת ונותר ספק סביר ביחס למרכיב זה של המתת.