הוקמה ב-1934 כחלק ממחלקת העיתונות הכללית של הסוכנות-היהודית. שמה הוא ראשי-תיבות של סוכנות הכתבים הפלשתינית (Palestinian Correspondence Agency). הרקע להקמתה היה משפט רצח ארלוזורוב, שהתנהל באותה שנה והיה אחד משיאיו של מאבק בין זרמים סוציאליסטיים ורביזיוניסטיים בציונות. סוכנות הידיעות המקומית היחידה שסיקרה את המשפט עד אז עבור העיתונות היהודית העולמית היתה סט"א (סוכנות טלגרפית ארץ-ישראלית). נקודת מבטה הפרו-רביזיוניסטית של סט"א, ובפרט עמדתה כלפי הנאשמים במשפט, הביאו את דוד בן-גוריון לפעול להקמת סוכנות ידיעות חדשה במטרה להזין את העיתונות היהודית בעולם בגרסת הסוכנות-היהודית ומפא"י.

ליו"ר הסוכנות מונה העיתונאי יוסף גרביצקי, וכסגנו שימש יהושע יוסטמן. זמן-מה לאחר מכן נפרדה הסוכנות ממחלקת העיתונות של הסוכנות-היהודית והיתה למחלקה עצמאית בראשות ישעיהו קלינוב. שתי המחלקות של הסוכנות-היהודית, מחלקת העיתונות וסוכנות הידיעות, נוהלו על-ידי משה שרת (אז שרתוק). במקביל נפתח סניף מרכזי של הסוכנות בלונדון, והופעל על-ידי משה פרלמן.

סוכנות הידיעות הזינה עיתונים יהודיים ברחבי העולם בידיעות מהנעשה בעולם היהודי ("היינט" שבווארשה; "די צייט" שבלונדון; "יידישה רונדשאו" שבברלין; "דער פריינד" שבמקסיקו; "לייבור פלסטיין" שבניו-יורק; "אויקלט" שבקלוז' ו"קומי עורי" שבאמסטרדם). במקביל הזינה הסוכנות עיתונים בארץ-ישראל בידיעות מהנעשה בארץ ("דבר", "הארץ" ו"פלסטיין פוסט"). מקבצי הידיעות שסיפקה לחו"ל (שכונו "בוליטינים") באמצעות מברקים ודואר אווירי נכתבו בעיקר ביידיש ובאנגלית, אך לעתים גם בגרמנית ובשפות אחרות.

העובדה שהסוכנות היתה כלי של הסוכנות-היהודית התבטאה בדרכים שונות, ולא פעם העדיפה לשרת את מנהליה על פני האמינות העיתונאית. בדו"ח רשמי שמסר גרביצקי לחברי הנהלת הסוכנות-היהודית עם שליחת מקבץ הידיעות החמישים במספר נכתב כי הסוכנות שולחת ידיעות "ליותר מ-200 עיתונים יהודיים המופיעים בארצות שונות בכל קצות תבל", אך לא לעיתונים רביזיוניסטיים או אנטי-ציוניים. במקרים שונים נהגה הסוכנות להבליט כשלים של מנהיגי הרביזיוניסטים ולהצניע חילוקי דעות בתוך הסוכנות-היהודית. היא אף שימשה אמצעי הדלפה של הסוכנות-היהודית, כמו במקרה דו"ח ועדת פיל, שהודלף במלואו על-ידי דוד בן-גוריון ימים מספר לפני הפרסום הרשמי. ככלי תעמולה היתה פעולתה של סוכנות הידיעות מכוונת בעיקר למטרות חוץ. לדברי יוסטמן: "בארץ לא היתה בעיה של דעת קהל. החשוב היה להעביר ידיעות ומסרים לגולה".

ממסמך שכתב גרביצקי לחברי הנהלת הסוכנות-היהודית במרץ 1941, שבו הוא מבקש תוספת תקציב לכיסוי גירעון, עולה כי הפעלתה של סוכנות הידיעות לא היתה מסחרית: הוצאותיה השנתיות עמדו על כ-1,200 לירות, בעוד שסך ההכנסות מדמי מנוי של העיתונים השונים הגיע ל-300 לירות בלבד.

ריבוי העיתונאים הזרים שדיווחו מארץ-ישראל עם תום מלחמת העולם השנייה, והשמדתם של חלקים גדולים מקהילת קוראי העיתונות היהודית בגולה, ייתר את פעולתה של סוכנות הידיעות ועם קום המדינה הוחלט לסוגרה.

עורכים ראשיים

יוסף גרביצקי

משה סנה

כותבים

ג'וליאן מלצר

תוספות

במכתב למשה שרתוק מ-1934, אז הוקמה פלקור, כתב יוסף גרביצקי: "בבוליטין 39 תראה כעין קומפוזיציה שלי בקשר עם שובו של המופתי. אני מקווה שכיוונתי לדעתך והתאמתי את הדברים לכיוון כללי שבו אנו הולכים במשך כל הזמן בעניין היחסים המפלגתיים במחנה שכנינו".

ביבליוגרפיה

"פלקור – סיפורה של סוכנות הידיעות של הסוכנות-היהודית", אלישבע איילון, "קשר", גיליון מס' 4, נובמבר 1998, עמ' 71–76

"דרכי בממלכה השביעית", משה רון, הוצאת האיגוד העולמי של העיתונאים היהודים. תל-אביב 1981