ב-4 באפריל 1918 ראתה אור בירושלים גרסתו העברית של שבועון הצבא הבריטי בארץ ישראל, "חדשות מהארץ הקדושה – The Palestine News", שנשא את כותרת המשנה "ההוצאה העברית של שבועון המשלחת הצבאית אשר למחנה הבריטי בארץ האויב הנכבשה". לצד הצבא הבריטי מימנה את העיתון גם ההסתדרות הציונית, שעד לשנות השלושים העניקה לו תקציבים קבועים ותיווכה בינו ובין נדבנים יהודים. תלותו של העיתון בהסתדרות נמשכה גם לאחר רכישתו על-ידי גורמים פרטיים.

בימיו הראשונים חולק העיתון חינם לחיילים היהודים בצבא הבריטי, ובמקביל הוצע למכירה לקהל הרחב ביפו ובירושלים. החל מגליונו השני קוצר שמו העברי, בהוראת הצנזורה הבריטית, ל"חדשות מהארץ". חרף מקורות המימון הממסדיים שלו, כבר מראשיתו סבל העיתון מקשיים כלכליים, ולאחר חמישה גליונות בלבד הועברה המערכת לקהיר. ב-1919, עם תום מלחמת העולם הראשונה, החליט הממשל הבריטי להפסיק את מימון העיתון העברי, כמו גם את גרסאותיו בערבית ובאנגלית. העיתון נמכר לנדבן היהודי-רוסי יהודה לייב גולדברג, ממייסדי הוצאת אחיאסף, שהיה שותף בכמה עיתונים עבריים והעורך והמו"ל של "העולם", בטאון ההסתדרות הציונית בעברית. גולדברג השיב את מערכת העיתון לירושלים, ומאוחר יותר שונה השם ל"חדשות הארץ". גליונו הראשון של העיתון במתכונת זו יצא לאור ב-16 ביוני 1919 (כ' בסיון תרע"ט). ב-2 בדצמבר 1919 (י' בכסלו תר"פ) קוצר שם העיתון ל"הארץ". "הארץ" היה עיתון בוקר, היחיד שמראשית קיומו לא השתייך למפלגה פוליטית, אם כי היה מזוהה עם החוגים ה"אזרחיים". מאוחר יותר נאמר בהלצה על השתייכותו האידיאולוגית של העיתון כי "הממשלה היחידה ש'הארץ' תמך בה היתה ממשלת המנדט הבריטי".

עד 1923 התחלפו עורכיו של "הארץ" תכופות, וביניהם נמנו נ' טורוב, ש' פרלמן, לייב יפה, זאב ז'בוטינסקי, מרדכי בן הלל הכהן ואחרים. בין מייסדי העיתון היה חבר גם אליעזר בן-יהודה, אולם משנוכח כי דעותיו על השפה העברית וענייני השעה אינן עולות בקנה אחד עם דעותיהם של חברי המערכת האחרים, פרש מן העיתון וסייע לבנו, איתמר בן-אב"י, להקים עיתון מתחרה ל"הארץ", "דואר היום".

בגרסתו החדשה נבנה "הארץ" כעיתון שאינו אמור להניב עבור בעליו רווח בכל מחיר, מתוך תפיסה כי קודם לכל העיתון הוא כלי מעצב ומחנך בשירות התנועה הציונית. שיתוף הפעולה עם הממשל המשיך בתקופתו של גולדברג, ול"הארץ" צורפו מעת לעת מוספים ובהם הודעות רשמיות מטעם הבריטים.

בשנותיו הראשונות היה "הארץ" שרוי במצוקה כספית קשה. חרף כוונותיהם של אנשיו להופכו לעיתון שיאחד סביבו את כל היישוב היהודי, פיגר העיתון בתפוצתו אחר העיתון הפופולרי באותם ימים, "דואר היום", בעריכתו של איתמר בן-אב"י. לעומת "דואר היום", שהתאפיין בטון דרמטי ובוטה, "הארץ" התאפיין בכובד ראש ובתדמית ממסדית ומגויסת, וסבל ממיעוט קוראים, תחלופת עורכים גבוהה ובית-דפוס מיושן. בין עיתונו של בן-אב"י ל"הארץ" ניטשה מערכה עזה: "הארץ" ניסה (ונכשל) לארגן חרם קוראים ומפרסמים על "דואר היום", וב"דואר היום" פורסם באוגוסט 1921 מאמר לא-חתום שלעג ל"הארץ" וכינה אותו "זקנה חסרת שיניים, שאינה יודעת בעצמה מה לכתוב אלא אם מכתיבים לה מגבוה".

בנובמבר 1922 פשטה את רגלה החברה-האם של העיתון, חברת הארץ בע"מ, והוצאתו הושבתה ל-11 יום. עובדי "הארץ" ביקשו לנהל את העיתון בצורת קואופרטיב שייתמך על-ידי תרומות ועל-ידי התנועה הציונית, והחברה-האם הסכימה לכך, בתנאי שלתפקיד העורך הראשי ימונה אדם עם שיעור קומה. לקראת סוף 1922 אכן עברה הבעלות על "הארץ" לעובדיו – עיתונאים, פקידים, פועלי דפוס ומגיהים – ולתפקיד העורך התמנה משה גליקסון, העורך לשעבר של עיתון "העם" במוסקבה. כחודש וחצי לאחר כניסתו לתפקיד העביר גליקסון את מערכת העיתון מירושלים לתל-אביב (ב-1923).

גליקסון ביקש להמשיך את הקו הציוני של "הארץ", ובאחד ממאמריו הראשונים אף הדגיש כי גישתו לעריכת העיתון תישאר גישה מחנכת ולא מסחרית. לדבריו, "הארץ" נועד "לספק את צורכי הציבור, אבל אין הוא בא לעשות את רצונו, להיגרר אחר נטיותיו או לגרות את רגשותיו על-ידי דברים שבהפתעה ובסנסציה" ("הארץ", 19.11.1922). גישתו של גליקסון נכשלה בגיוס קוראים ומפרסמים, ועד תחילת שנות השלושים של המאה העשרים ספג העיתון הפסדים רבים ונאלץ לקצץ בתקציב המערכת ובמשכורותיהם של כותביו. ב-1933 הוחלט להפסיק את ניהול העיתון במתכונת קואופרטיבית, ו"הארץ" הפך לחברת מניות בבעלותם של איל ההון דוד כהן ואחרים. בשנות השלושים, לאחר שקיעתו של "דואר היום", הצליח "הארץ" לאזן מעט את תקציבו ולרכוש לעצמו קוראים נוספים.

ב-1937 רכש את העיתון שלמה זלמן שוקן, איל הון יהודי בעל רשת בתי-כלבו בגרמניה. אחרי תקופה קצרה שבה ערך את העיתון ישעיהו קלינוב, עברה העריכה ב-1939 לידי גרשום גוסטב שוקן, בנו של הבעלים, שערך את העיתון במשך 51 שנה, עד מותו ב-1990. בהיותו המו"ל והעורך הראשי גם יחד ביצר שוקן את מעמדו כבעל-בית יחיד וריכוזי בעיתון, ונודע, כהגדרתו של נחום ברנע, כ"עריץ נאור – ביישן ותקיף, רחב דעת וקצר פתיל".

שוקן ביקש לחלץ את העיתון מקשייו הכלכליים בלי לרדד את תכניו ולהכניעם לטעם ההמון. מטרתו היתה ליצור כלי תקשורת שיספק לצרכניו מידע נהיר, מהימן ובלתי תלוי, לצד פרשנויות ודעות מנומקות ולא פופוליסטיות. מעיתון שניסה, ללא הצלחה, לפנות לעם היהודי כולו, על פלגיו השונים, הפך "הארץ" לעיתון עם משנה כלכלית ופוליטית ברורה, שהביע תכופות דעות שלא התיישבו עם תפיסותיהם הסוציאליסטיות של ראשי היישוב, ובין היתר קרא להפרטת המשק והפרדת הדת מהמדינה והתנגד להסתדרות העובדים הכללית. בהתאם, קהל היעד של העיתון היה המעמדות הגבוהים והציבור המשכיל.

בתקופתו של שוקן התאפיין העיתון בקו מערכתי קבוע ונחרץ, שבו ניתן משקל רב למאמר המערכת הלא-חתום. העיתון אחז בהשקפת עולם ימנית מבחינה כלכלית, ובנושאים המדיניים נודעו השקפותיו כשמאליות-יוניות. העיתון צידד בפירוק המחתרות, נאבק למען זכויות אזרח, חופש הביטוי וחופש העיתונות, ולימים גם צידד בנסיגה מהשטחים שנכבשו ב-1967. ביתר התחומים הנהיג שוקן גישה אולטרה-ליברלית: דן מרגלית, עיתונאי "הארץ" בשנים 1964–1991, סיפר בספרו "ראיתי אותם" כי לעתים קרובות הקצינו דעותיו הליברליות של שוקן עד כדי כך שנהג להביע – בעל-פה ומעל דפי העיתון – דעות סלחניות באשר להפרת חוקי המדינה כשאלו התנגשו עם חירויות הפרט. כך למשל, מספר מרגלית, הגן שוקן על משה דיין כשנודע כי הלה נהג לאסוף לביתו עתיקות שונות, וכך גם הביע העורך-מו"ל סלחנות כלפי תופעת הסרבנות באינתיפאדה הראשונה, ובשנות השבעים אף הצניע את החשיפה הבלעדית של מרגלית בעיתונו-הוא על אודות חשבון הדולרים של לאה רבין. התפיסה שהנחתה את שוקן במקרה זה, טען מרגלית, היתה כי אין פסול במעשיה של רבין, וכי למרות שהחוק אוסר זאת – "לכל ישראלי יש חשבון בנק בשווייץ, או צריך שיהיה לו אחד כזה".

במשך שנים רבות נחשב "הארץ" לעיתון אליטיסטי, אם בשל הדעות שהובעו בו ואם בשל סגנונו הארכני והמעמיק. סקר חשיפה לאמצעי התקשורת שנערך ב-1990 העלה כי 57.4% מקוראי "הארץ" בסופי-שבוע הם בעלי השכלה אקדמית מלאה, לעומת 19%–34% בממוצע בקרב קוראי יתר היומונים. בראיון ל"העין השביעית" במרץ 2005 טען המו"ל, עמוס שוקן, כי קהל היעד של "הארץ" הוא "אנשים שהם מקצוענים במגזרים השונים של המשק הישראלי: עורכי-דין, רואי-חשבון, מנהלי שיווק, מנהלים פיננסיים, אנשים בשוק ההון, עצמאים".

שנתיים וחצי לפני מותו מינה גרשום שוקן לתפקיד המשנה לעורך את חנוך מרמרי, מכותבי המדור הסאטירי "זו ארץ זו" בשבועון "העולם זה" בשנות השבעים וממקימי המקומון "העיר" של רשת שוקן. ב-1990 נפטר שוקן, ומרמרי מונה לתפקיד העורך הראשי. בשנים הראשונות לכהונתו של מרמרי הצטרפו לשדה התקשורתי בארץ כלי תקשורת רבים, ובהם מגזינים מודפסים, תחנות רדיו, ערוץ 2, ערוצי כבלים ומאוחר יותר גם אתרי אינטרנט. כולם יחד שינו את יחסם של הצרכנים והמפרסמים לכלי התקשורת הוותיקים. התהווה צורך להנהיג בעיתון שינויים עיצוביים ועריכתיים כדי להתאימו לרוח הזמן. בין השינויים שהנהיג מרמרי, גרפיקאי בהכשרתו, ניתן למנות את הרחבת השימוש בצבע ובאלמנטים מפשטי קריאה (כותרות, גרפים, תמונות, איורים, הפניות וכו') והגדלת המוספים השונים.

יחד עם המשנה לעורך, יואל אסתרון, דאג מרמרי גם להרחיב את מגוון הדעות שמצאו במה ב"הארץ", ומיתן את נוקשותו האידיאולוגית של העיתון. כדבריו של נחום ברנע, מרמרי ואסתרון "הפכו את 'הארץ' מעיתון רזה, נרגן, מנוכר להוויה היומיומית של רוב החברה הישראלית, לעיתון סקרן, פתוח לדעות שונות, מנומק. הלהט שדעך, וחבל שדעך, בעמודי הפובליציסטיקה, התאזן בהרחבת היריעה בעמודי החדשות ובמוספים". כמו כן החל העיתון בתקופת מרמרי לפעול בתחום האינטרנט, עם האתרים IOL, וואלה והארץ-און-ליין, שבו מתפרסמים תוכני העיתון המודפס. הטמעת תכניו של אתר הקהילות הפופולרי IOL בפורטל וואלה עוררה זעם רב בקרב גולשים, שעזבו אותו בהפגנתיות. במקביל הוקם גם אתר כלכלי בשם "דה-מרקר". בד בבד עם השינויים והרחבת מכלול וכמות התכנים שסיפק "הארץ", נאלץ מרמרי לבצע גם קיצוצים במצבת כוח-האדם ובמשכורות, ורבים מעובדיו הוותיקים של העיתון העדיפו לפרוש ממנו.

כהונתו של מרמרי בתפקיד העורך הראשי נמשכה 13 שנה. בתחילת 2004 החליט מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, בעצה אחת עם משרד הפרסום מקאן-אריקסון, להחליף את מוסף הכלכלה היומי במוסף חדש, "הארץ דה-מרקר", בעריכתו של עיתונאי "הארץ" בעבר גיא רולניק. שוקן ביקש למקם את מערכת מוסף הכלכלה החדש בבניין נפרד, מול בניין "הארץ" ברחוב שוקן, ואילו מרמרי ראה בכך פגיעה בסמכותו כעורך. למחלוקת לא נמצאה פשרה, ולקראת אמצע 2004 התפטר מרמרי מתפקידו, ואיתו אסתרון, שעבר ל"ידיעות אחרונות". לתפקיד העורך הראשי מונה אז דוד לנדאו, עורך המהדורה האנגלית של "הארץ".

בתקופתו של לנדאו הופנו רבים ממשאביו של העיתון לטובת מוסף הכלכלה החדש. "דה-מרקר" היה המוסף היומי הראשון לעסוק בכלכלה – תחום שנחשב עד אז אפור, כבד ומקצועי – באמצעים עיתונאיים שהיו שמורים בעבר לחלקיהם האחרים של העיתונים, כמו למשל ריבוי תמונות ואיורים, מדורים קצרים ופינות מרובות, עיסוק מוגבר בצרכנות, רכילות וסיפורי הצלחה, כתיבה אישית ו/או דעתנית על נושאים שבעבר הצריכו סיקור "יבש", ועיסוק "כלכלי" גם בתחומים שבעבר נחשבו לנחלתם של מדורי התרבות, כמו מוזיקה, תקשורת ומחשבים. חידוש נוסף שהביא עימו "דה-מרקר" הוא שיתופי פעולה בין העיתונאים למפרסמים, בעקבות שיתוף הפעולה ההדוק עם משרד הפרסום מקאן-אריקסון ביצירתו והתנהלותו של "דה-מרקר".

לאור הצלחתו של "דה-מרקר" להגדיל את מספר המנויים של "הארץ" גם בקרב אוכלוסיות שבעבר לא נהגו לקרוא בו, נעשה מאמץ להפוך גם את עמודי החדשות לידידותיים יותר, בין היתר באמצעות הגברת השימוש בכתיבה מגזינית ושימוש בתקצירי מידע. חרף דיווחים שמסר "הארץ" על עלייה בתפוצת העיתון ובמכירת עמודי מודעות בשנות כהונתו של לנדאו, הקיצוצים בתקציב מערכת "הארץ" נמשכו.

בהתאם לצביונו הקפיטליסטי, "הארץ" היה אחד העיתונים הראשונים שבהם הונהגו חוזי ההעסקה האישיים, המבטלים את כוחה של העבודה המאורגנת ומפחיתים את יכולתם של העובדים להתעקש על תנאי העסקה נאותים (העיתון הראשון היה "חדשות", גם הוא של קבוצת שוקן). "הארץ" הוא גם העיתון היחיד מבין שלושת העיתונים היומיים הגדולים שבו אין ועד עובדים של ממש. קבוצה של עובדים שהתארגנה בשנות האלפיים לצורך הסדרת העבודה המאורגנת בעיתון זוכה להתעלמות מצד המו"ל. "אנחנו גוף סמלי, בלי הרבה כוח", סיפרה ל"העין השביעית" עיתונאית "הארץ" ארנה קזין ביולי 2005. "אין לנו קיום רשמי ושוקן לא מכיר בוועד הזה. אין העברת מידע רשמית, הוא לא עונה למכתבים שלנו. כל הסיפור הזה קצת פתטי. מצד העורכים אמנם יש הקשבה והזדהות, אבל לא יותר מזה". ב-11 במאי 2007 נוסד ועד עובדים חדש בעיתון, שהחל במאבק על תנאי העבודה והשכר. שוקן ומנכ"ל "הארץ" יוסי ורשבסקי הכריזו כי לא יכירו בוועד.

באוגוסט 2006 רכש קונצרן דומונט-שאוברג הגרמני 25% ממניות קבוצת "הארץ", ועורר פולמוס עז אך קצר ימים באשר לעברם של שני האחים שעמדו בראש הקונצרן בתקופת מלחמת העולם השנייה והצטרפו למפלגה הנאצית. בראיון ל"הארץ" הביע אז ראש הקונצרן הנוכחי, אלפרד נוון דומונט, את דעתו על העיתון:

"'הארץ' עושה עבודה עיתונאית מצוינת, אבל אולי טוב שהם יקבלו יד מסייעת בעסקים [...] אפשר להריץ אותו עיתון עם 10 או 20 אנשים פחות. אבל אז, כמובן, זה לא יהיה בדיוק אותו עיתון" ("הארץ", 25.8.2006).

עורכים וכותבים

עורכים ראשיים:

• משה גליקסון 1922–1939
• גרשום שוקן 1939–1990
• חנוך מרמרי 1991–2004
• דוד לנדאו 2004–

כותבים ועורכים:

אביב לביא
אבירמה גולן
אברהם טל
אברהם רמון
אברהם שלונסקי
אהוד אשרי
אורית שוחט
איתמר בן-אב"י
אלוף בן
אליעזר בן-יהודה
אלכס ליבק
אמיר אורן
אמנון דנקנר
ארי שביט
אריה כספי
אריה לייב יפה
ארנה קזין
ארנון רגולר
ב. מיכאל
בני ציפר
ברוך קימרלינג
ברוך קרא
גדעון לוי
גדעון סאמט
גיא רולניק
דודו גבע
דרור פויר
דורון רוזנבלום
דן מרגלית
דניאל בן-סימון
זאב ז'בוטינסקי
זאב פרקש
זאב שיף
חיים נחמן ביאליק
חנה קים
חנוך פיבן
יואל אסתרון
יואל מרקוס
יובל דרור
יוסי מלמן
יוסי שריד
יוסף קלוזנר
יעקב ישראל דה-האן
יעקב פיכמן
יצחק לאור
ישראל הראל
מזל מועלם
מיכאל הנדלזלץ
מירון בנבנשתי
מירון רפופורט
מרדכי בן הלל הכהן
משה ארנס
משה סמילנסקי
מתי גולן
נחום סוקולוב
נחמיה שטרסלר
נתן אלתרמן
סייד קשוע
סילבי קשת
עוזי בנזימן
עירית לינור
עמוס בידרמן
עמוס הראל
עמירה הס
עקיבא אלדר
רוגל אלפר
רות אלמוג
דב אלפון
שחר אילן
שמעון סאמט
תום שגב