["ובעניין ה'הו'; יש שיר קצר מאת חזי לסקלי, בלתי קלסיציסטי בעליל, ובו אצור יחס ישר יותר, עשיר והרבה פחות חמקני למלה החשובה 'הו'. זהו שיר קצר מאוד וכל כולו הוא: 'הו, חולשה'. ולא מיותר להזכירו מול כל ה'הו' הזה"].
לפני קצת יותר משנה, בפברואר 2005, העלה אריאל הירשפלד סומק בלחייה של הקהילה הספרותית בארץ. מעל דפי "תרבות וספרות" של "הארץ" ("נרקיס כדחליל", 16.2.05) ריסק המבקר באיזמל עטו את גליון הבכורה של "הו!", אז כתב־עת חדש עם יומרות רדיקליות. כוס התה הספרותית רעשה וגעשה. טענותיו של הירשפלד על אנכרוניזם במסווה של חתרנות מצדו של דורי מנור, עורך "הו!", זיכו אותו בתואר "גולדה מאיר של ביקורת הספרות העברית" במכתב התגובה של מנור ("תרבות וספרות", 25.2). בהמשך זינקו רבים אחרים לתפוס עמדה בדיון הסוער, שהדַיו לא נדמו במשך שבועות ארוכים, מזכירים ימים אחרים בתולדות השיח הספרותי המקומי; ימים שבהם רצנזיה קטלנית היתה יריית הפתיחה למלחמות עולם רוויות דיו ויצרים; ימים שבהם נכתבה כאן רצנזיה קטלנית.
"היום הביקורת נראית, ברוב המקרים, יותר כהמשכו של הצד הכלכלי העומד מאחורי הספר (המו"לים, היחצנים, הפרסום) ופחות כגילומו של הצד הספרותי, האינטלקטואלי, וכן, גם הביקורתי, המשקיף על הספר", מלינה מבקרת ספרות. "נדיר להיתקל היום בביקורות קטלניות, כמו גם ביוצאות מגדרן. הטון שומר על איזו 'אחידות פרווה', כמו טומן בחובו איזה סוד שאנחנו לא יודעים".
["מה הקפיץ אותך אפוא בגיליון הראשון של 'הו!' במידה שהצדיקה בעיניך חריגה כה בוטה ממידת המתינות התרבותית? איזה נחש הכיש אותך, אריאל הירשפלד?"]
קריאה רציפה של ביקורות ספרות המקור המתפרסמות בשנים האחרונות בעיתונים הגדולים מאשרת את תחושת הבטן: הטון שהן כתובות בו נעשה מונוליתי – משבח, עם או בלי הסתייגות רפה, נמנע מלהכעיס. הסוד שטמון בטון, בחלקו לפחות, גלוי למבקרים, אבל סמוי מרוב מוחלט של הקוראים; הוא קשור באינטימיות שבה אדם כותב על חבר, או למצער על מכר.
"זה קורה כל הזמן", מאשר דרור בורשטיין, סופר ומבקר ספרות. "זו סצינה מאוד מצומצמת, ובאיזשהו שלב יש לך איזושהי היכרות עם הרבה מאוד אנשים. מצד שני, זה לא נכון ש'כולם מכירים את כולם'. זה מין משפט שאנשים אומרים כדי לתרץ את התופעה. גם אם זה נכון, יש דרגות שונות של היכרות".
בהתחשב במערכת הקשרים הענפה בין מבקרים וסופרים, האם אפשר להתייחס ברצינות לביקורת מקור שמופיעה בעיתונים?
"זה מאוד תלוי ביושרה של המבקר, וזה דבר שאפשר הרבה פעמים לזהות בתוך הביקורת. לפעמים יש סוג מסוים של רטוריקה מתפתלת, ביקורת 'שלילית' שברור לך שהיא מתפקדת כ'אליבי' של המבקר: בין השבחים על הספר מופיע גם רכיב שלילי שמאוד מוצנע, ויכול לשמש אותו כעדות לכך שהוא כתב ביושר. אבל הרבה פעמים אתה רואה שה'יושר' הזה מאוד מאולץ ומוצנע, ובכל מקרה, לצדו מופיע המשפט שההוצאה יכולה להשתמש בו למודעה בעיתון, שבסופו של דבר היא אחת המטרות העיקריות של הביקורת. כי חשוב להבין שהביקורות עובדות בשתי רמות: כטקסט ביקורתי, שאמור לטעון טענה כלשהי באריכות, אבל הרבה פעמים – בעיקר בספרים שמיועדים להיות רבי־מכר – חשוב יותר המשפט שיופיע במודעות. ואפשר לראות איך המבקרים כבר חושבים בכיוון הזה: בביקורות רבות, אולי אפילו באופן לא לגמרי מודע, מופיע משפט שברור לך שיגיע למודעה. הוא כבר שם. משפט נטול ספקות והיסוסים, משהו מאוד קופירייטרי".
לקורא מהשורה אין סיכוי לפענח את הקוד הזה.
"נכון. רוב הקוראים לא יכולים לעשות את זה, כי אי־אפשר לדעת מה הקשרים בין האנשים. ל־99% מהקוראים אין מושג מכל זה".
["לשם הגילוי הנאות, הרשה לי לספר לקוראי המכתב הזה שאיננו זרים גמורים, אף כי ההיכרות בינינו שטחית למדי: במהלך 12 השנים האחרונות נפגשנו פעמים אחדות, תמיד בהקשרים ספרותיים, ובדרך־כלל היתה בינינו – תקן אותי אם אני טועה – מידה רבה של הערכה הדדית"]
ספרו השלישי של ניר ברעם, "מחזיר החלומות", היה לרב־מכר כמה חודשים לאחר שיצא השנה. אריק גלסנר, מכר ועמית, חתום על הביקורת שהתפרסמה עליו ב"מעריב" ותרמה להשגת הסטטוס הקמעונאי הנכסף.
"ניר הוא בהחלט מישהו שאני מכיר", מאשר גלסנר. "הביקורת שכתבתי על ספרו אמנם נוטה לחיוב, אבל הובעה בה האמביוולנטיות שיש בי כלפי הספר. היתה לי דילמה, אבל כיוון שלא מדובר בחבר קרוב, החלטתי לתת לציבור לשפוט את מהימנות הביקורת".
ויש לציבור הקוראים הרחב יכולת אמיתית לשפוט, לדעתך?
"אני חושב שיש כאן בעיה, אבל היא קיימת בשדה העיתונות בכללותו. אמנון דנקנר הודיע לפני הבחירות ב'מעריב' שהוא תומך באולמרט למרות שהוא חבר שלו. במקרה כזה צריך לבוא גילוי נאות, כפי שעשה דנקנר. אצלי לא היה גילוי נאות, כי לא הרגשתי שיש בזה צורך".
למרות שפרסמת מאמר ב"אדוני התרבות", ספר בעריכתו של ברעם?
"כן. הביקורת שפרסמתי לא שינתה משהו לגבי קובץ המאמרים ההוא. אני לא יכול לכתוב גילוי נאות על כל מי שאני מכיר, זה מגוחך. אדם צריך להיות בעל אתיקה פנימית עצמאית, שהציבור ישפוט אותה".
יכול להיות שהגילוי הנאות משמש עלה תאנה?
"אלה דברים שצריך לחשוב עליהם. אם יש קשרי עבודה בהווה, או קשרים שהם יותר מקשרי היכרות, אולי הגילוי הנאות לא מספיק".
דנה אלעזר־הלוי, העורכת החדשה יחסית של גלסנר ב"מעריב", מאמינה ביחסי האמון שבנתה עם נבחרת קבועה של מבקרים. "בדברים האלה אין ברירה אלא לסמוך על היושר וההגינות של המבקרים והעורכים", היא אומרת. "בסופו של דבר ההחלטה היא בידינו, העורכים, ואנחנו אלה שצריכים לתת את הדין. זה שגלסנר פרסם אצל ברעם מאמר אחד לא אומר כלום. צריך להיות אדם רדוף בשביל לחשוב שזה ישפיע על דעתו על הספר".
את מקפידה לברר אם למבקר יש קשר למבוקר?
"בדרך־כלל אני איכשהו יודעת את זה. מי שמתהלך כמוני בענף 15 שנה, בדרך־כלל יודע. לפני כמה זמן פנה אלי מתי שמואלוף כדי לכתוב, יחד עם נפתלי שם־טוב, על ספרה של מירב רוזנטל־מרמורשטיין ('הנדון: אשכנזים'). הוא הזהיר אותי מראש שגם הם עתידים להוציא ספר באותה סדרה – מה שגם הופיע כגילוי נאות בביקורת. אבל זה לא אומר שהביקורת שלהם לא היתה מעניינת וחשובה בעיני".
כאן מדובר ביותר מהיכרות – יש להם אינטרס משותף בהצלחת הסדרה. לא כדאי להימנע מהסיטואציה הזאת מראש?
"במקרה הזה הביקורת בכלל לא היתה מחמיאה. אבל מכל מקום, בתור עורכת, לדחות טקסט טוב רק מפני שהוא עלול להיחשד בחוסר ענייניות, בעוד שאני יודעת משיחה עם המבקר שהכל ענייני לגמרי – זה פשוט מיותר".
"זה מסובך", אומר דרור משעני, עורך "הארץ ספרים". "לפעמים יש חריגים לגיטימיים, כשיש יתרון בזה שמישהו כותב על מישהו שהוא מכיר. את כתיבת הביקורת על 'הנדון: אשכנזים' של רוזנטל־מרמורשטיין, למשל, נתתי לאבירמה גולן, שהוזכרה בספר – כלומר, בבירור מישהי בעלת עניין, וזה גם צוין בהבלטה במאמר. עשיתי את זה בכוונה תחילה ליצור פולמוס. זה בעייתי רק כשהביקורת מכורה מראש. הרי גם כשחוקר כותב באופן עקבי על יוצר, ברור שהוא אוהב אותו. הדברים האלה ממשיכים לתחום ההיכרויות האישיות – גם ברנר כתב הרבה על עגנון. הוא זה שגילה אותו, והוא גם היה חבר טוב שלו".
(איור ציפה קמפינסקי)
העובדה שספרה של רוזנטל־מרמורשטיין נזכר כאן פעמיים היא לא לחלוטין מקרית. לצד ולפני הבחירה בזהות המבקר, חשובה לא פחות, ואולי אף יותר, בחירת הספרים שייסקרו במדור. בשוק ספרים תזזיתי, שמספר הכותרים הנדפסים בו הולך וגדל על חשבון חיי מדף הולכים ומתקצרים, מתנהלת תחרות פרועה בין תאגידים דו־ראשיים של מו"לות והפצה, והלחצים על עורכי המדורים כבדים.
"אנחנו משתדלים מאוד לגוון את ההוצאות של הספרים שאליהן אנחנו מתייחסים", אומרת שולמית גלבוע, עורכת מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות", "אבל באופן טבעי אתה תראה יותר ביקורות על ספרים שיצאו בהוצאות גדולות, שיש להן מערך יחצני גדול, מאשר על ספרים בהוצאה שכוחה".
גלבוע היא סופרת ותיקה; כמו אלעזר־הלוי ב"מעריב", כמו משעני ב"הארץ", כמו כל עורך מדור ספרות מאז ולתמיד – כולם קשורים בהוצאת ספרים כלשהי, כסופרים, עורכים או מתרגמים. עד כמה הבחירות שהם עושים מושפעות מההשתייכות הזו היא שאלה שנבחנת כל הזמן.
"עם כניסתי לתפקיד פרסמתי ביקורת על 'הירושימה', ספר שאני תרגמתי. זה עשה בזמנו המון רעש", נזכרת אלעזר־הלוי, "אבל אני עד היום מתעקשת על כך שהספר עצמו חשוב וראוי, ועובדה שכל המדורים התייחסו אליו. הספר לא אשם בכך שבמקרה אני זו שתרגמה אותו לפני שהתמניתי לתפקיד. כך רצה הגורל. בכל מקרה, התרגום בספר משני ולא התייחסו אליו בביקורת. זה לא שהמבקר חשב שזה ספר טוב בגלל שאני תרגמתי אותו".
אבל יש המון ספרים חשובים ומעניינים שלא זוכים להתייחסות. האם הרשימה לא נקבעת, חלקית לפחות, לפי המערך המסועף של הַקשרים החברתיים והעסקיים בין עורכים, מבקרים וסופרים?
"אני מקווה שלא. נראה לי שמופיעות אצלנו ביקורות מכל הסוגים והמינים, גם מבחינת ז'אנרים, גם מבחינת הוצאות וגם מבחינת הנפשות הפועלות. צריך גם לזכור את הסד הבלתי אפשרי שאני ועמיתי נמצאים בו: מעט מאוד עמודים מוקדשים כאן לביקורת ספרות. מכל מקום, הסינון אצלנו הוא לעולם ענייני".
גם ב"הארץ ספרים" הופיעה ביקורת על ספרו האחרון של ניר ברעם, שהוזכר כבר קודם. דרור משעני פרסם את ספרו "בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד" בסדרה "972" של עם־עובד, בעריכת ברעם. "זה שהוצאתי אצלו ספר לא אומר שהספר שהוא כתב לא צריך לקבל ביקורת", אומר משעני. "יש לי מנחה לדוקטורט; לא נכתוב על הספר שהוא מוציא? יש לי קולגות באוניברסיטה – מה איתם? תרגמתי ספר שיצא ברסלינג, אז יותר לא נכתוב עליהם?".
שולמית גלבוע אימצה פתרון נחרץ לבעיה. אצלה, סופרים לא כותבים על סופרי מקור. "המצב האופטימלי, לדעתי, הוא שאדם לא יכתוב על מישהו שהוא מכיר", היא אומרת. "אבל לא תמיד אני מצליחה בכך, כי לא תמיד אנשים אומרים לנו הכל. אפילו הרהרתי ברעיון להחתים את המבקרים על טופס מיוחד שבו יצהירו שאין להם קשרי היכרות, עבודה או ידידות עם מחבר הספר שעליו הם כותבים.
"מכל מקום, הסידור שלי עם מבקרים שהם גם סופרים הוא שהם לא יכתבו על סופרים ישראלים, כדי לא להיכנס לאי־נעימויות מהסוג הזה. שלא יאשימו אותם בחשבונאות או בהטיה מראש. זה תנאי מבחינתי, ובהחלט גם מבחינתם".
יש שיגידו שאת מחמיצה את המבקרים הכי יצירתיים.
"ביקורת היא בעיני הבעת דעה סובייקטיבית, ומטען הרגישות למלים שיש לסופר לא הופך אותו בהכרח למבקר בעל ערך אובייקטיבי יותר".
גיליון 62, מאי 2006
תגובה: נקודת העיוורון של "העין השביעית" / מרב רוזנטל-מרמורשטיין >>