איור: עמי זילברמן
שלא כמו שרים קודמים שקיבלו לידיהם את תיק רשות-השידור, השר רענן כהן השאיר את חותמו על הרשות; רק שנה לפני שפנה לעסקי הבנקאות עוד היה טרוד ב"שידור הציבורי בעידן הרב-ערוצי". זהו שמו של הדו"ח שהגיש ביוני 2001, ובו הציג תוכנית לרפורמה ברשות-השידור. במסגרת הרפורמה דיבר כהן על כשל ניהולי ועמימות תקציבית. סעיף אחד הציע הקמתו של ערוץ לווייני בערבית ובאנגלית - "ערוץ המזרח התיכון". שלא כמו המלצותיו האחרות (הסדרת תנאי השכר, הגדלת היקף ההפקה המקורית והבראה ארגונית וכלכלית), זכה סעיף זה לטיפול מיידי. באוגוסט אותה שנה אישרה הממשלה תקציב מיידי להקמת הערוץ וברשות-השידור נבחר צוות הקמה לערוץ. הצוות כלל חמישה: יוסף ביניה, מנהל השידורים בערבית, ד"ר קמיליה סולימאן מאוניברסיטת בן-גוריון, מר נזיה ח'יר, מפקח מהמחוז הצפוני של משרד החינוך, סטיב אדוארדס, ראש מדור החדשות באנגלית, ובראש הצוות יוסף בראל, מנהל ערוץ 33 ומי שכעבור שנה הפך להיות מנכ"ל רשות-השידור.
המשימה היתה מוכרת לבראל. ב-1995, כאשר נראה היה שישראל עומדת בפתחה של תקופה חדשה שבה יוגדרו מחדש יחסיה עם המדינות השכנות, הוחלט בממשלה וברשות-השידור שיש צורך לאומי בערוץ שיבטא את המזרח התיכון החדש. הממשלה החליטה אז להפוך את ערוץ שידורי הכנסת (ערוץ 3 או כפי שהוא מוכר 33) לערוץ לווייני, שישדר למדינות השכנות. מנכ"ל הרשות, מוטי קירשנבאום, הסביר אז שהמנדט שניתן לערוץ הוא "להציג את ישראל כמו שאנחנו מכירים אותה. הדבר נחוץ במידה בלתי רגילה, כי שמי המזרח התיכון עומדים להישטף בלוויינים זרים דוברי ערבית". יוסף בראל, מי שניהל במשך שנים רבות את הטלוויזיה בערבית, התמנה לעמוד בראש צוות הקמת הערוץ. הוחלט אז שהמשך תקצוב הערוץ (כ-15 מיליון שקל מתקציב האוצר) יהיה תלוי בסקרי צפייה שייערכו בארצות השכנות, אך כבר אז היו כאלה שהעריכו שהערוץ ימשיך לשדר גם אם הסקרים יצביעו על אי נחיצותו. לא חלפה שנה והתברר שאין דרך לקיים סקרים במדינות ערב; כן התברר שבישראל צופים בערוץ פחות מאחוז אחד מהצופים.
בדו"ח מבקר המדינה לשנת 1997 הוקדש פרק לערוץ שהצביע על בעיות רבות בתפקודו, ביניהן אי קביעת מדד להצלחתו. עוד הצביע הדו"ח על חריגות בדיווחי עובדים, העסקת קרובי משפחה, דיווחים לא מדויקים על שעות העסקה, פרסומות בשידור וכן על תלונות אזרחים על שאי-אפשר לקלוט את הערוץ בעזרת אנטנה. תשובתה של רשות-השידור - שהערוץ לא ממומן על-ידי האגרה - התגלתה בפועל כלא נכונה והתברר שבדרכים עקיפות מגיעים כספי רשות-השידור לערוץ 33. כיום קשה למצוא בלוח התוכניות של הערוץ סימנים למטרתו הראשונית: סדרות אוסטרליות, קנדיות ואמריקאיות ותוכניות אירוח של אליעזר שטרום, אמנון זכרוני, יעקב מנדל (ראש אגף התרבות בעיריית תל-אביב) ונעם סמל (מנכ"ל הקאמרי) אינן בערבית והסיכוי שיעניינו את תושבי המדינות השכנות קטן.
"הערוץ התגלגל להיות ערוץ שמשרת פוליטיקאים בעזרת שידורים מהכנסת ותוכניות אירוח", אומר פרופ' דן כספי, חבר הוועד המנהל של רשות-השידור. גם ד"ר יהודית אורבך, ראש ועדת התוכניות בעברית ברשות, מסכימה ואומרת ש"ערוץ 33 הפך לסרח עודף של הערוץ הראשון ויש סימן שאלה על נחיצותו".
כפי שצפה מוטי קירשנבאום, שמי המזרח התיכון נשטפו בלוויינים דוברי ערבית: MBC, אבו-דאבי וכמובן אלג'זירה הפכו להיות מקורות המידע של המזרח התיכון. ערוצים אלה והערוצים הבינלאומיים כסי.אן.אן נקלטים בכל מקום בעזרת צלחות לוויין, שאפשר למצוא בערים הגדולות וגם במחנות הפליטים. מחקר שנערך באוניברסיטת ביר-זית מצביע על כך ש-79% מהפלסטינים מסתמכים על אלג'זירה כמקור מידע חדשותי. כעת מנסה רשות-השידור להתחרות בערוצים אלה בעזרת ערוץ לווייני ובו מהדורות חדשות שישודרו בכל יום מארבע אחר-הצהריים ועד חצות. אך על-פי מומחים, לא בקלות יאמצו ערבים בישראל ומחוצה לה את הערוץ החדש.
ד"ר עאטף סלאמה, מרצה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב ובחוג לתקשורת של אוניברסיטת ביר-זית, סבור שהפוליטיקאים הישראלים טעו כשחשבו שהקהל הערבי ירצה לצפות בשידורים הישראליים. "הטלוויזיה בערבית נחשבת בעיני הערבים והפלסטינים לכלי תעמולה בידי הפוליטיקה הישראלית". גם פרופ' כספי סבור שהערוץ לא יוכל להתחרות בערוצים הערביים בשל אמינותם הנמוכה של השידורים הישראליים.
מטעמים של "יעילות מרבית", כמו שמגדירים זאת בהנהלת הרשות, הוחלט בספטמבר 2001 להעמיד לרשות ערוץ המזרח התיכון את כוח-האדם והתקציב של שידורי הטלוויזיה בערבית. שעות השידור בערבית יעברו מהערוץ הראשון אל הערוץ החדש. מנהל הטלוויזיה בערבית, יוסף ביניה, מנהל את הערוץ החדש לצד יוסף בראל, מנכ"ל הרשות.
בעיני צופי הטלוויזיה היהודים זכורים שידורי הטלוויזיה בערבית בזכות הסרט הערבי, כמה תוכניות כ"סמי וסוסו" ו"המסעדה הגדולה", והמגישות היהודיות גלוריה סטיוארט ולילית נגר. לעומת זאת, לערביי ישראל אין זכרונות נעימים משידורים אלה, שמבטאים זלזול בהם. עם השנים ירדו אחוזי הצפייה והצטמצמו שעות השידור לטובת סרטים בצרפתית וסדרות אמריקאיות קנויות. הסופר ומבקר הטלוויזיה סייד קשוע הקדיש כתבות רבות במקומון "כל העיר" לטלוויזיה בערבית, ביניהן כאלה שחשפו אי סדרים ופעילות של עמותות המקורבות לעובדי הטלוויזיה. קשוע טוען שעובדי הטלוויזיה, רובם יהודים, אינם מכירים את הציבור שלו הם משדרים. "לא ברור מתי נכנסו לאחרונה האנשים המנהלים את השידורים לכפר ערבי", אומר קשוע, "זוהי טלוויזיה מיושנת בעלת מנטליות ישנה".
סאלם ג'ובראן, עורך העיתון "אלעין", התפטר לפני כמה חודשים ממליאת רשות-השידור, בין השאר בגלל מחאתו על הדרך שבה מתייחסת הרשות לצופיה הערבים. ג'ובראן הצטרף למליאת רשות-השידור בעקבות פנייה של השרה דליה איציק, שהיתה אחראית על הרשות לפני השר כהן. איציק הבטיחה לג'ובראן לאפשר נציגות אותנטית ומכובדת של הציבור הערבי וקיומה של מליאה מקצועית. ג'ובראן התאכזב לגלות שרוב זמן ישיבתו במליאה הוקדש לענייני חילופי מנכ"לים, מאורי פורת, דרך רן גלינקא ועד יוסף בראל. מאז בחירתו של שרון לראשות הממשלה הרגיש ג'ובראן לחץ פוליטי מצד השלטון. "מאז עליית השלטון הנוכחי מופעל לחץ פסיכולוגי בלתי מתון לאלץ את הרשות לקבל את הקודים ולהיות נאמנים לשלטון". אך הבעיה היא עמוקה יותר, על-פי ג'ובראן: "רשות-השידור היא דוגמא מאלפת לכך שחושבים שיש צורך באפוטרופוס לערבים. השידורים בערבית מונחים על-ידי מנטליות של שב"כ ומג"ב ואינם משקפים את הציבור הערבי. רוב הערבים לא רואים ולא שומעים את השידורים". כמו רבים אחרים רואה ג'ובראן את עיקר הבעיה בכך שהערוץ מנוהל ומתופעל ברובו על-ידי יהודים. גם פרופ' כספי סבור ש"הציבור הערבי זקוק לערוץ שייעשה על-ידי ערבים ולא למען ערבים". ד"ר סלאמה חושב שכוח-האדם המקצועי הדרוש קיים במגזר הערבי ומספר שבמכללת עמק-יזרעאל לבדה לומדים יותר ממאה תלמידי תקשורת ערבים, זאת בנוסף על אלה הלומדים באוני-ברסיטאות הישראליות והפלס-טיניות. אך אלה אינם נקלטים בינתיים ברשות-השידור. יוסף ביניה מתגונן ואומר שחמישים אחוז מהעובדים בערוץ הם ערבים. הוא מבטיח שבשלב מאוחר יותר לקיומו של ערוץ המזרח התיכון ייקלטו עובדים חדשים מקרב הערבים בוגרי לימודי תקשורת.
ד"ר קמיליה סולימאן מאוניברסיטת בן-גוריון רואה בשידורים סימפטום לדרך שבה מדינת ישראל מטפלת באזרחיה הערבים מאז הקמתה: התעלמות מצרכיהם וניסיון לכפות דרכי מחשבה. ד"ר סולימאן היתה חברה בצוות ההקמה של ערוץ המזרח התיכון. "ראיתי את הערוץ כגשר בין יהודים לערבים במדינה. לדעתי יש צורך להתמקד בבניית הגשר ורק אז לפנות החוצה, אל האוכלוסייה הערבית במזרח התיכון וצפון אפריקה". בנובמבר 2001 ביקשה ד"ר סולימאן להרחיב את הצוות כך שיכלול חברים בעלי יכולת מקצועית מקרב הציבור הערבי וכן להכשיר צעירים ערבים לעבודה בערוץ. "ערוץ חדש היווה הזדמנות ליהודים וערבים לממש רעיונות רעננים, אך בדרך שבה הוא מנוהל, הוא נידון לאי רלבנטיות וכישלון. הערוץ לא יעמוד בתחרות מול ערוצי הלוויין הערביים כיוון שאינו לוקח בחשבון את התחכום של הקהל הערבי". ד"ר סולימאן מספרת שבמהלך חברותה בצוות לא נידונו ענייני מהות ותוכן אלא רק נושאים טכניים, כערוצי שידור והאולפן ממנו ישודר הערוץ. אחרי ששלחה את הדו"ח פסקו גם ישיבות אלה והצוות לא נפגש יותר עד התפטרותה בינואר 2002.
בסוף מאי 2002 נערכה במשרד התקשורת ישיבה שבמהלכה הורה השר ראובן ריבלין לנציג חברות הכבלים ולנציגת חברת YES להעביר את ערוץ המזרח התיכון במסגרת הפלטפורמה הדיגיטלית, זאת משום ששידורו בפלטפורמה האנלוגית יצריך פינוי ערוץ קיים. עוד הנחה השר את דורית ענבר, יו"ר מועצת הכבלים והלוויין, לבדוק את האפשרות להפוך את הערוץ לערוץ בתשלום שאינו במסגרת החבילה הבסיסית. משמעות הדבר שכדי לצפות בערוץ המזרח התיכון, המחליף בין היתר את שידורי רשות-השידור למשלמי האגרה דוברי הערבית, יש צורך להיות מנוי כבלים או לוויין בעל ממיר דיגיטלי ואולי אף לשלם על כך סכום נוסף. בכך תפסיק רשות-השידור לספק לאזרחיה הערבים שידור שהיא מחויבת לו.
נקודת אור אפשרית לצרכני הטלוויזיה הערבים בישראל תבוא אולי בדמותו של הערוץ הייעודי המסחרי בערבית שאמור להיות משודר במסגרת שידורי הכבלים והלוויין. זהו אחד מהערוצים הייעודיים - חדשות, מוסיקה, ערבי, מסורת ורוסי - שלראשון מהם, ערוץ החדשות, כבר נקבע מפעיל אך הערוץ עדיין לא עלה לאוויר. בעוד שלשלושה ערוצים נוספים כבר פורסמו מכרזים, המכרז לערוץ הערבי עדיין מתעכב. יורם מוקדי, מנהל המנהלת להסדרת השידורים במשרד התקשורת, מסביר שפרסום המכרז התעכב בשל מגבלות תקציביות של המנהלת שלא אפשרו תשלום ליועצים. הוא מבטיח שבימים הקרובים ייפתרו הבעיות והמכרז יתפרסם. לדעתו, הערוץ המסחרי הוא זה שייתן את המענה האמיתי לצרכים של ערביי ישראל. גם ד"ר סלאמה מאמין בערוץ המסחרי: "מה שנחוץ היום זה ערוץ בלתי תלוי, מסחרי, שינוהל בידי אנשי מקצוע שינסו למלא את הצרכים של הערבים הפלסטינים בישראל. יש להקדים הקמת ערוץ כזה במחקר על הצרכים של קהל היעד ולבנות ערוץ שמלבד חדשות יספק בידור ותרבות וישקף את האמנות והמדע".
סייד קשוע אופטימי פחות. הוא סבור שלא קיימים בשוק תקציבים לערוץ כזה, ואותם גורמים אינטרסנטיים המעורבים בשידורים בערבית בערוץ 1 ו-2 יכניסו את ידיהם גם לערוץ זה. סיבה נוספת לפסימיות היא החלטה שהתקבלה באוגוסט 2001 על-ידי השרים רענן כהן ורובי ריבלין, לממן את ערוץ המזרח התיכון מפרסומות; החלטה שמעמידה בספק את הכוונה להקים ערוץ מסחרי. מוקדי מסכים ששידור פרסומות בערוץ 33 יפגע בבסיס הכלכלי של הערוץ הייעודי המסחרי, ותוהה מי המפרסמים הישראלים המעוניינים לפנות לקהל הצרכנים במדינות ערב.
לוח התוכניות של ערוץ המזרח התיכון מזכיר את ערוץ 33 של 1995. התוכניות "שיח רופאים", "ריח מנטה", "הטור השבועי", "אש צולבת", "סינמה 3", כולן בעברית, מהוות חלק נכבד משידורי הערוץ. הזמן הנותר מוקדש למבזקי חדשות (מדי שעה), שעשועונים, סדרת דרמה אחת בערבית וכמה מן התוכניות שעברו משעות השידור בערבית של הערוץ הראשון. תקציב הערוץ, כ-80 מיליון שקל, כולל בתוכו את תקציב השידורים בערבית ובאנגלית בסך של 11.8 מיליון שקל. באולפני JCS בירושלים הוקם אולפן מיוחד לשידורי החדשות וכן חדר צפייה שבו יאספו חומרים מערוצי הלוויין הערביים. הכרעה נוספת שעדיין לא התקבלה נוגעת לגורל שידורי הכנסת בערוץ 33. יו"ר הכנסת מעוניין להקים ערוץ מיוחד לכנסת והוא דן על כך עם אנשי משרד התקשורת.
הערוץ, בן טיפוחיהם של רענן כהן ויוסף בראל, אמור לעלות לאוויר בימים אלה והוא נקרא בסופו של דבר "הערוץ הלווייני הישראלי". יוסף בראל, מקברניטי ערוץ 33 וערוץ "המזרח התיכון", עומד כעת בראש רשות-השידור, והוא מביא עמו את נורמות הניהול ותפיסותיו את השידור הציבורי כמי שתפקידו לשרת את השלטון.
שחר אבירי הוא עורך שירותי מידע של טלוויזיה אינטראקטיבית
גיליון 39, יולי 2002