הכתבה "המדינה זה אני" פורסמה במקור במגזין "מוניטין", גיליון מס' 57, מאי 1983 ופורסמה מחדש בספר "מלון פלשתינה", מאת רן אדליסט ורון מיברג, שיצא לאור על ידי הוצאת מודן בשנת 1986. הפרסום כאן, במלאות שנתיים למות דב יודקובסקי, באדיבות המחבר והוצאת מודן

* * *

מאחורי הקירות הכבדים של הפנתיאון הלבן שלהם על דרך פתח־תקווה, עוקבים בעלי הבית של "ידיעות אחרונות" אחרי האביב של העיתונות הישראלית, במה שניתן לכנות בלשון המעטה, עניין רב. השועלים המנוסים של "ידיעות" לא יקפצו על הצעה חצי אפויה, שכל מטרתה היא פעולת־תגמול נגד תנועה מתחרה בשטח־ההפקר... מה שהם הספיקו לשכוח, אחרים עוד לא התחילו ללמוד.

כמו כולם, גם אני עברתי ל"ידיעות אחרונות".

הקביעה הזאת, שלכאורה נשמעת כמו תשדיר־שירות, ושהיא כמובן איננה אמת סטטיסטית, היא ביטוי לתחושה ציבורית כוללת. ככל שהיא נשמעת מרושעת – ובקונטקסט עיתונאי־פנימי איננה נקיה מזדון – היא גם נכונה. הסקרים האחרונים של פור"י – מחקר דעת־קהל לישראל בע"מ, על הרגלי קריאת עיתונים יומיים בישראל, נותנים ל"ידיעות" 48.3 אחוז קוראים בימי חול, לעומת 30.6 אחוז של "מעריב", והשאר של השאר. אבל מה שמעניק לתחושה הציבורית את עוצמת המעבר ל"ידיעות", אינם המיספרים העכשוויים, אלא המיספרים הראשוניים: ב־1948 היתה משאית של "מעריב" מעבירה לחיפה מדי יום ביומו 8,000 עיתונים, בעוד הטנדר של "ידיעות" היה עושה זאת עם 600. וזאת אמת עיתונאית.

אמת עיתונאית אחרת הנתונה בוויכוח, היא אם קהל קוראי העיתון הוא רק קהל הצרכנים, או שלהבדיל מבית־חרושת למהדקי־כביסה, הצרכן של העיתון הוא גם המוצר של העיתון. אתה יכול להתווכח אלף שעה או שנה על מידת ההשפעה שיש לעיתון יומי בעל רצף של מידע ופרשנות על קוראיו, אבל אינך יכול לשלול אותה לחלוטין. כגודל הצלחתו התפוצתית של העיתון – גודל אחריותו, וכגודל כשלון המוצר, הקורא, ציבור הקוראים – כחברה – גודל אשמת העיתון.

באופן שבו מוצג כאן העניין, יש משהו שנשמע כמו קשר ישיר בין מצבה של המדינה ואחריותו של "ידיעות אחרונות", ודב יודקובסקי, האיש המחזיק את "ידיעות", מתנער מן האחריות הזו לחלוטין: "אני לא רואה כל קשר בין מצבה של מדינת ישראל לבין 'ידיעות אחרונות'".

- מה מצבה של מדינת ישראל?
כמי שיודע שהעיתון הוא ביזנס, יודע יודקובסקי שתשובה ישירה תזיק לעסקים, ולאחר שהוא חוכך בדעתו הוא אומר: "אם לא איכפת לך, אתלה באילן גבוה כמו גנרל דה־גול שפתח את ספר הזכרונות שלו במשפט: תמיד היה לי דימוי מסויים של צרפת, וצרפת – כפי שהיא נראית כיום, היא לא בדיוק הדימוי שאליו כיוונתי".

- זה לא צמחוני מדי – התיאור הזה?
"אני לא שייך לאלו – החריפים, מכל מקום, אני לא מרגיש אשמה, כאילו תרמתי לכך שהמדינה נראית כמו שהיא נראית".

- גם לא שמץ של אשמה?
"אני מוכן לומר ששמץ של אשמה – אולי כן, משום שמטבעי אני מרגיש קצת אשם – אבל בהחלט לא מעבר לזה".

- יש לך דעות פוליטיות?
"כמו לכל אחד, אני רק משתדל שהדעות הפוליטיות לא ישבשו את מה שאני חושב צריך להיות תפקיד העיתונאי".

- מהו תפקיד העיתונאי?
"תפקיד העיתונאי הוא לתת דיווח הוגן, מדוייק ככל האפשר ומתאים לקריטריונים העיתונאיים המקצועיים – ועד כמה שאפשר, לתת את כל הדעות. אתה יודע שהיתה לנו סיסמה בעיתון: כל הדעות, כל הידיעות ב'ידיעות אחרונות'".

השיחה הכמו־נעימה הזו מתנהלת במשרדו ובביתו של יודקובסקי. שנינו יודעים שאני הולך לקבל עכשיו "אני מאמין" סינתטי, שיקיף את העניין מכל צדדיו, שינסה להיות הוגן והגון עם כולם: עם היהודי ועם הערבי, עם הרב כהנא ועם בסאם שכעה, עם המערך ועם הליכוד, עם פרס ועם רבין, עם המכה ועם המוכה.

"אנחנו עושים עיתון אטרקטיבי ואובייקטיבי", ממשיך יודקובסקי, "הנוסחה היא לערבב את החשוב עם המעניין, וכל זה בקשת רחבה ככל האפשר".

- יש לעיתון תפקיד מחנך?
"אני לא חושב שעיתון שיש לו מטרה חינוכית, יש לו סיכוי להתקיים. תראה, באים אלינו בטענות על כך שאיננו כותבים דברים טובים – אבל זה איננו נכון, אנחנו כן כותבים דברים טובים, אבל איש לא קורא אותם. אתה יודע איך אומרים: 'באד ניוז -איז ניוז'. אנחנו נותנים לקהל מה שהוא רוצה, משום שעיתון טוב הוא עיתון שכותב בבוקר על מה שהקהל ירצה לדבר בערב – וזה מה שיש", הוא פורש ידיים.

- גם בגרמניה הטרום־נאצית תיפקדו עיתונאים ועיתונים על תקן "זה מה שיש".
דב יודקובסקי, ניצול שואה, אושוויץ, שעלה ארצה ב-48', איננו עונה מיד. נוסח דיבורו רך, וכאילו מתנצל, חרף המילים המהססות של מי שצריך להלך בין הטיפות כדי לנקז אותן לתועלתו, יש בו לפעמים ממזריות לשמה, ופה ושם מבצבץ חיתוך חד וחלק של מי שיודע לחתוך. הוא נותן לשאלה להיות תלויה בחלל האוויר, כדי שגם אני אחוש בצרימה, ואחר־כך אומר: "אני חושב שזו שאלה בלתי-הוגנת ולא נכונה".

- תן תשובה הוגנת ונכונה.
"אי־אפשר להשוות. זה פשוט בלתי־אפשרי. איך אפשר להשוות?". מי שכן הישווה, זה אביעזר גולן, כתב בכיר, בעצם העיתונאי הראשון של "ידיעות אחרונות", סיפור של כמעט ארבעים שנה: "אני חושב שאלו שתיארו באופן עיתונאי אובייקטיבי את עליית הנאצים, עוד לפני שהחיה החלה נושכת, עשו עבודה עיתונאית מקובלת. מניין הם היו צריכים לדעת? זה מה שהיה".

- ואיך הם מרגישים היום?
"כמו כלבים".

- אפשר אחרת?
"לא. זה המקצוע. עיתונאי הוא לא מחנך, או נביא, הוא בסך־הכל מכשיר, ולדעתי העיתונות כיום היא קודם־כל בידור, ואחרי זה – כל מה שמדביקים לה".

כשגולן היה עיתונאי צעיר ונלהב, הוא הגיע למערכת ה"דיילי מירור" בלונדון, שהיה אז בין הנפוצים בעולם, עם שמונה מיליון עותקים ביום. בשיחה עם העורך, על דפי ה"מירור" שנראו אז לגולן כמריחה צרחנית, אמר גולן כי: "העיתון שלך, אדוני, הוא חרא לא־יתואר". גולן זכר שהעורך הציץ בו בתערובת של סקרנות, נימנום ושעשוע, והשיב: "ואתה אינך יודע כמה אנחנו עובדים קשה כדי שיהיה כזה". גולן, שבהמשך הרשימה יובן מדוע הוא יכול להרשות לעצמו לספר סיפורים העלולים להשיק לעיתונו־שלו, מציץ בי באותו אופן שבו הציץ בו עורך ה"מירור", ומתוך ביטחון גמור שאי אפשר להתווכח איתו, או עם עיתונו – משום ש"ידיעות אחרונות" הוא סיפור של הצלחה, והצלחה היא תשובה טובה לכל שאלה.

עולם העיתונות הישראלי טוען שלהצלחה הזו אחראי דב יודקובסקי. אותו יודקובסקי, המחזיק את "ידיעות" באותו אופן שבו מעולם החזיקו אנשים באנשים אחרים: חזק בביצים. אלא שיודקובסקי משתדל שלא תחוש בצביטה, שהכל יתנהל על מי מנוחות ובדרכי נועם. המומחיות שלו זה חולשות. כשאני שואל ישירות: "אתה אוהב חולשות של אנשים?" הוא צוחק ממש, ועונה הכי פשוט שרק אפשר: "כן". עדויות מוסרות שחולשתו של יודקובסקי לחולשות אנשיו איננה מתבטאת רק לצורך שליטה במצב, או חס וחלילה לצורך מזימה זדונית, אלא בטיפול משפחתי ממש, כאשר למישהו קורה משהו.

בכלל, גם יודקובסקי וגם נח מוזס, הבעלים העיקריים, ובעיקר פולה – אשתו של מוזס, משתבחים בטיפול האבהי־אמהי שהם מעניקים לעובדיהם. מה שהיה המטבח של גולדה לממשלה, משמש הגפילטע־פיש של פולה למערכת "ידיעות אחרונות". הארוחה וענייני המדינה והעיתון הם המרכז, וממנה מתפשט פולחן שלם של מטופלים ומטופחים. פולה מוזס אוהבת אנשים עם בעיות, והיא ששה לטפל בהם, במרץ נעורים משימתי של צופה מתחילה.

לפני כמה זמן נודע לה שלבלה אלמוג, מוותיקות העיתון, שהגיעה ל"ידיעות" אחרי פירוק "למרחב", יונה פוליטית מוצהרת ועורכת המוסף "זמנים מודרניים", יש מצב־רוח רע. עניין של גיל. תוך ימים הוכנה לאלמוג מסיבת־הפתעה, עם כל השמאלץ הפולני, פלוס בחירה עצמית בהשתלמות כלשהי בכל מקום שהוא. אלמוג בחרה בפריז, והיא נוסעת לשם, על חשבון העיתון, כדי ללמוד צרפתית, לכתוב ספר, לשפר את מצב־רוחה, ולשלוח מדי פעם רשימה להצדקת העניין. זהו "ידיעות".

כשג'קי ג'קסון, הגרפיקאי של "המוסף לשבת", נתקע בלונדון עם רגל שבורה, טיפלו בו כמו בפצוע מלחמה, ופועל דפוס שנפצע הובהל לבית־החולים במכוניתו של יודקובסקי, ואיחולי דאגה פרקטיים. ב"ידיעות" אומרים שכאשר אתה בריא, אז בעלי הבית ידאגו לכך שתחלה, אבל כאשר תחלה – הם ידאגו לך כפליים. גם נח מוזס וגם יודקובסקי אוהבים שיבואו אליהם כמו שבאים אל אבא. קצת מתחטאים וקצת מתפנקים, ולילדים המוכשרים מותר קצת להתפרע – ואם אתה שומר על כללי המישחק, מובטח לך שתקבל את הסוכריה שלך. אם לא – חפש מקום אחר.

אין זאת אומרת שיודקובסקי לא יודע לתפקד כבוס קשוח – אינך יכול לנצח בג׳ונגל מבלי שיהיו לך שיניים, אבל יודקובסקי הוא כריש בעור גפילטע־פיש. גם כשהוא קוטל – הוא דואג לכך שהטעם שיוותר יהיה מתוק. הוא לא אוהב לידו אנשים חזקים מדי, אבל כשהוא מזיז אותם, הוא עושה זאת בעדינות, כמו על מסילה מגורזת, שבדרך־כלל עוברת דרך דלפק ביקורת־הדרכונים בלוד. זה קרה למשל ליצחק שרגיל, שנחשב זמן רב כמיספר חזק (אחרי מוזס-יודקובסקי), ויצא ללונדון מתוך הנחה שמקומו יישמר לו – כשחזר, מצא מציאות אחרת. הוועד לא ציפצף, משום ש־א. זה עיתון פרטי, ו־ב. זה הזמן להבהיר כיצד שולט יודקובסקי באנשיו. אנשי המערכת (להבדיל מכותבים חופשיים) מקבלים משכורת עבור עבודתם ובהתאם לדרגתם ומעמדם, וזו מגוננת על־ידי האיגוד המקצועי שלהם, שהוא אגודת העיתונאים. משכורת עובדי "ידיעות" היא מן הטובות בשוק, פלוס כל ההטבות האפשריות, אבל כידוע מרבית האנשים רוצים עוד, חולשה אנושית מובנת, שגם עובדי "ידיעות" אינם נקיים ממנה, ובמיקרה "ידיעות" ה'עוד' מורכב מעבודה נוספת בתוך העיתון, ושליחויות למיניהן. לאיש הקובע קוראים יודקובסקי, ולפעולה – חיבוק דב.

תחילה חשבתי שאת ההצלחה הזו עשה דב יודקובסקי לבדו. האיש שמזה שלושים שנה מקבל את העולם, בראש דסק החדשות, כמו מקלחת צוננין של מי־ביוב בארבע לפנות בוקר. לאחר שהוא בונה את עמודי החדשות, הוא פונה למשרדו ומחליט שם כל החלטה משמעותית שנוגעת לעיתון משך כל אותן שנים – עד היום. אחרי שראיתי מיספר פעמים את כוכבי "ידיעות" מתגודדים ליד דלתו כמו כלבלבים, ממתינים לגזר או שוט – ומתנהגים בהתאם, זה נראה כהקדמה נאותה להכתרתו של יודקובסקי כאיש שעשה את "ידיעות אחרונות". אבל אחרי שישבתי מול נח מוזס, וראיתי אותו מאבד בבת־אחת את סבר הסוחר החייכן שלו – וריד מתנפח בצווארו, והוא משתנק כשהוא מדבר על מה שעוללו אנשי "מעריב" לאביו – או-אז הבנתי שהידיים שעשו את "ידיעות" הן ידיו של יודקובסקי, אבל הקול מאחורי הכל, זו זעקת־הנקם, העלבון וההשפלה של משפחת מוזס.

בבוקרו של אותו יום דיברתי עם שמואל שניצר, עורך "מעריב", וביקשתי ממנו לבוא עם עובד בן־עמי, בעל "מעריב", לפגישת תצלום משותף עם נח מוזס ויודקובסקי. הינחתי שמאחר וכולם משחקים את תפקיד הג'נטלמנים המתורבתים, איש לא יוכל לסרב מבלי להיראות קנטרן ילדותי. שניצר הסכים ("רק כמה דקות ולצרכי צילום בלבד") ויודקובסקי נאנח ביהודית בסיסית, וכאילו ויתר ("נו, מה כבר יכול להיות"), ורק נח מוזס נדלק (וריד משתרג, קול משתנק, יד חובטת בעווית על השולחן): "בשום פנים ואופן לא! שאני אשב איתם?!"

- מאז עברו כבר שלושים־וחמש שנים, אני אומר לו.
"לא שכחתי ולא אשכח מה שעוללו לאבי, זכרונו לברכה!".

- כבר ניצחת, כבר נקמת, מה עוד?
"אני מצפצף על ההצלחה של העיתון! אם יכולתי להחזיר לאבי יהודה כמה שנות חיים שנגזלו... איך אפשר לסלוח דבר כזה, לא אסכים לשום צילום משותף".

וכך היה. לא היה צילום משותף.

אבל הסיפור של "ידיעות אחרונות" שייך גם לאביעזר גולן. לפני כמה ימים, ב"בית סוקולוב", הוא שלף תלוש משכורת שהפך הרבה עיתונאים מכובדים לצהובים – מקינאה, כדי להוכיח שעיתונות בכלל, ו"ידיעות" בפרט, זה כמו רולטה: לא כל מיספר זוכה. גולן, עדיין עיתונאי פעיל, מואיל מדי פעם לזרוק פירור ולכתוב משהו לעיתונו, והוא יכול להרשות לעצמו לספוג הן את מה שהוא איננו כותב והן את מה שכותבים עליו, ובהמשך יובן מדוע.

ב־1939 הוציא גולן יחד עם דוד קרסיק שבועון ללא שם, משום שלא היה להם רשיון מנדטורי להוצאת עיתון. בחור בשם נחום קומרוב, בן משפחת פרדסנים שחלם על רשת עיתונים יהודיים נוסח הרסט, הציע לגולן ולקרסיק לקנות מהם את העיתון כצעד ראשון להקמת האימפריה שלו. "צחקנו ממנו", מספר גולן. כעבור כמה ימים הם זכו לביקור אחיו של קומרוב, שהיה קצין המחוז, והפסיקו לצחוק. האח אמר: או רשיון או שאסגור, וקומרוב, שחזר למחרת, הסכים להשאירם כעובדי העיתון שזה עתה קנה מהם. הוא הגיש בקשה לרשיון לעיתון בשם: "ידיעות אחרונות", ומאחר שהרשיון התמהמה, שכר רשיון זמני, והביא את עזריאל קרליבך, שכתב אז מאמרים ב"הצופה", על־מנת שישמש עורך ראשי. גולן שימש כרפורטר של תל־אביב, מנשה לוין כיסה את שאר חלקי הארץ, והיה בחור נוסף שידע שש שפות, והיה מחובר לרדיו, לקליטת החדשות. השנה היתה 1939, התפוצה 2,000 עותקים, זמן הוצאת העיתון ארבע אחר־הצהריים, ובשוק מסתובבות מהדורות הצהריים של "הבקר", "הארץ" ו"דבר". בינואר 1940 לא היה קומרוב מסוגל לשלם את משכורות עובדיו. גולן, שיצא לסקר את גיוס המתנדבים לצבא הבריטי בסרפנד (צריפין), צירף את בטחונו באלוהים שינצור את מטבח הוד מלכותו לשאר חישובים, והתגייס בעצמו. קומרוב פירפר כחודשיים ופשט את הרגל. במחיר חובותיו הוא מסר את רשיון העיתון שבידו, לבעל הדפוס שבו הדפיס את "ידיעות אחרונות". שם בעל הדפוס: אלכסנדר מוזס, בנו של יהודה מוזס, ואחיהם של ראובן מוזס, שהיה עורך־דין, מאיר מוזס, שקדח אז בביצות חדרה, נח מוזס שהיה ממייסדי קיבוץ בית־השיטה וחזר לתל־אביב, לעבוד עם אביו שהיה סוחר קרקעות אמיד, בעל בית־חרושת לטכסטיל "לודז'יה" בחולון, ובעל נתח בבנק א"י־בריטניה.

אלכסנדר לא היה נלהב מכל העניין הזה. קרליבך שימש אז כעורך־אורח, ואת העיתון הוציאו בעצם שלושה פועלי דפוס: מנחם רבי, חיים גדול, וחיים הקטן – שהיום הוא מנהל דפוס "מעריב". זה לא היה בדיוק עיתון, והעובדה שבזמנים קבועים פחות או יותר היה השלד הזה של נייר ואותיות מקרטע בכבדות במסלולי־הפצה קטנים והולכים היתה בגדר פלא רפואי וכלכלי. ארוחות צהריים היו השלושה אוכלים במסעדה שממול לדפוס תמורת מודעה, וזו היתה לפעמים המודעה היחידה. ואז, בהברקה של סוחר, לקח על עצמו יהודה מוזס את העיתון, כשמלחמת־העולם השנייה היתה מספיק קרובה, כדי להפחיד את האנשים ולהרעיבם לחדשות.

יהודה, ובנו נח, עשו את זה בתנופה: הם שכרו את קרליבך פול־טיים־ג'וב, מעיתון "המשקיף" הוציאו את שלום רוזנפלד ושמואל שניצר (כסף, אלא מה?), את דוד גלעדי הביאו מ"הצופה", והעסק התחיל לזוז. העיתון עדיין הודפס אצל אלכסנדר, ושליחים על תלת־אופניים היו נוסעים עם פורמות עופרת לכל בתי־הדפוס בעיר, על־מנת לפזר את המאמץ ולהדביק את התפוצה העולה. דוקטור קרליבך, שאפילו נח אומר שהיה עיתונאי גאון, החל מפרסם את טורו "איפכא מיסתברא", שהיה פריצת דרך עיתונאית, סגנונית ומהותית, ושבר את הפטפטת הירחמיאלית אחרי ימי ברל ב"דבר". המערכת עברה לרחוב שיינקין 7, ואביעזר גולן, שחזר אחרי שש שנות שירות בצבא הבריטי, חיפש עבודה. כשהגיע ליהודה מוזס, היפנה אותו לסניף ירושלים, שנוהל בידי קרוב משפחה צעיר שהגיע ארצה ולמד באוניברסיטה: דב יודקובסקי.

בין קרליבך ליהודה מוזס נתגלעו חילוקי־דעות מקצועיים וכספיים, ומתחת לאפם של יהודה ובנו נתבשל "פוטש" בהנהגתו של קרליבך, ובמימונו של עובד בן־עמי, שהיה צריך לגרום ליהודה מוזס להסתלק מן העיתון ולהשאיר את השליטה בו לחבר־העובדים ולמממן החדש. כולם, פרט לסניף ירושלים, היו בסוד העניין, ובתחילת 1948, לפני תחילת מלחמת השחרור, היה הכל מוכן לפעולה.

הן עובד בן־עמי, והן יהודה מוזס, היו בעלי אדמות וסוחרי מקרקעין. האינטרסים הקרקעיים של בן־עמי היו מדרום לירקון, באזור בת־ים-חולון. סוחר קרקעות ותיק מסביר לי ששניהם היו ממולחים דיים כדי לדעת שתנופת פרסום עיתונאית תביא תנופת פיתוח לקרקעות שברשותם, ותנופת פיתוח משמעה מחירי הרצליה־פיתוח, ומלחמת העיתונאים היתה קודם כל מלחמת הקרקעות.

בתחילת פברואר נסעו קרליבך ונח מוזס לעצרת האו"ם שדנה בגורל המדינה היהודית. הראשון נסע כדי לדווח, והשני כדי לערוך סיורים מקצועיים במערכות עיתונים אמריקאיים. בסגנון "ידיעות אחרונות" של היום, אני מניח שזה היה מתנסח כך: כשמיליוני יהודים ולא־יהודים ברחבי העולם עקבו בנשימה עצורה אחרי חבלי לידתה של האומה הישראלית הצעירה, מתוך הריסותיו של העם היהודי למוד הסבל והיסורים – נרקם הקשר של עובדי העיתון כנגד בעליו.

כשנסתיימה העצרת הבריק קרליבך את אירועיה, והוסיף לכך מאמר מערכת. נח התלבט אם לחזור או להמשיך בסיורו המקצועי, ועד היום עולה חימה בוערת בגרונו ומרסקת את קולו כשהוא נזכר איך שיכנע אותו "הדוקטור" להישאר בניו־יורק. כשחזר, אחרי הפוטש, וכשחזרו אליו עשתונותיו, כתב נח לקרליבך: "...תרשה לי להזכירך כי ערב פרידתנו יעצת לי להישאר בניו־יורק, על־מנת ללמוד מן העיתונים האמריקאיים. עצת אחיתופל"... נח מקריא לי את נוסח המכתב, כאילו אתמול שלח אותו, ושלשום קרה הפוטש.

כל איזכור הפרשה הזו זה לא בדיוק הרצפט המתאים ליהודי מבוגר וחולה בליבו, כמו נח מוזס: ויודקובסקי, שגם הוא עבר לפני זמן קצר ניתוח־לב, רושם לו בחיפזון פתק להרגיעו. מוזס נרכן כלפיו, מנענע בראשו וממלמל: "לא אוכל לשכוח. לא אוכל לסלוח". בדרך־כלל מוזס איננו טיפוס רטנן ונקמן, ובוודאי איננו נביא זעם אפוקליפטי, וכשצריך, הוא אפילו יודע לצבוט מזכירה במקום הנכון – פרט לענייני "מעריב". כמה ימים לפני הפוטש טילפן שלום רוזנפלד לאביעזר גולן בירושלים והודיע לו שכל החברי'ה הטובים עוזבים, והזמין את גולן להצטרף אל הקושרים. גולן הסכים. קרליבך חזר לארץ מעצרת האו"ם, ויהודה מוזס, שלא ידע מאומה, שטף אותו ברותחין על כך שהוא שלח מאמרי־מערכת במיברק, עם הרפליקה הנצחית שבין בעל־בית ושכיר: "אתה יודע כמה כסף זה עולה?!".

וזה היה הקש ששבר את גב הגמל. כמה ימים אחרי כן, ב־13 לפברואר, מצא מוזס הזקן (הוא היה אז בן 63) מכתב על שולחנו. ובו מציע לו עורכו, קרליבך, בשם כל עובדיו, להסתלק מן העיתון ומן הבעלות עליו. "אתה צריך לבחור עד מחר בבוקר", נאמר במכתב "עד שייצא העיתון החדש, ששמו: 'מעריב-ידיעות'"... קרליבך כתב עוד: "אני מוכן להעמיד פנים כאילו כל מה שנעשה – איתך נעשה. אחרי זה כל רצונך הטוב לא יהיה שווה ולא כלום... לא נוכל להתפשר אף אם נרצה... שוב אין אתה יכול לשנות דבר, הוצא זאת מראשך, מה שאתה יכול לעשות הוא להציל שארית של הכנסה וכבוד. אני נותן לך את השאנסה ואני מתפלל למענך, אבל עוד יותר למען בני משפחתך – שהפעם תהיה נבון". "הצבוע הזה!" מרעיד מוזס, ויודקובסקי חש לא נוח: "הוא הרי נפטר, אולי כדאי"... "גם אבא נפטר!" מרעיד נח מוזס, ואחרי זה הוא שואף אוויר, מניד ראשו בהסכמה ופניו מתרככות: "כן... כן... אתה צודק"...

כל פעם שנח מוזס מרים את עיניו משולחן־הכתיבה שלו ומביט נכחו, הוא נתקל בעיניו של אביו, יהודה, הניבט אליו מציור שמן התלוי על הקיר ממולו. יכול להיות שמה שנראה לעיני המבקר התמים כציור על קיר, הוא בעיני נח מוזס הכתובת על הקיר: זכור את אשר עשה לך "מעריב".

כל זה, כמובן, לא צריך להפריע לעסקים. קונים נייר יחד, יושבים יחד במוסדות משותפים. לפני כמה חודשים התראיינו יחד, ונח מוזס, בלהט הראיון, אמר שם: "אבל תרשה לי אולי לענות לדברי ידידי, שמואל שניצר"... כשאני מצלצל לשניצר, לומר שהצילום המשותף בוטל, הוא אומר: "זהו נח". יהודה מוזס, שקרא את האולטימטום של קרליבך היה בהלם, ואמר שאין על מה לדבר. כשבא למחרת למשרדי המערכת, ברחוב שיינקין 7 קומה 3, הוא מצא אותם ריקים מאנשים, מכונות־כתיבה, גלופות, אפילו כתב־יד בשם "שמש בגבעון דום", שפורסם בהמשכים ב"ידיעות", נלקח לעיתון החדש. "זה היה גנגסטריזם", אומר מוזס היום.

שמואל שניצר: "היו בינינו ובין יהודה מוזס יחסי עבודה וולונטריים, וכל צד היה יכול להפסיקם כראות עיניו – וזהו זה".

- למה הפסקתם?
"היתה תקופה שקרליבך הציג למוזס שורת תביעות, יהודה סירב והוחלט להתיר את הסכם העבודה הוולונטרי. אין בליבי עליהם דבר, והתחרות בין שני העיתונים היא לתועלת הכל. לדעתי, אפשר לקיים יחסים טובים במסגרת ההתחרות". מחדרי המערכת הריקים טילפן יהודה מוזס לניו־יורק לבנו נח: "מה עושים?" "אמרתי לו תחזיק מעמד, אבא", מספר מוזס, "אני בא מיד". זה לקח שלושה ימים, ובינתיים החליט יהודה מוזס להוציא את העיתון כבר למחרת. בערב הוא נפגש עם יצחק ברמן, אז עורך־דינם של המורדים, לימים שר האנרגיה בממשלת הליכוד, הודיע לו חד־משמעית שהוא איננו מקבל את האולטימטום, פירט את מה שהוא רואה כעבירות על החוק ועל הנוהל ועל מוסכמות החברות, וקיצר את הפגישה בהתנצלו שעליו עוד להוציא עיתון למחרת. ברמן לא האמין לו. כשחזר לאנשי "מעריב", וסיפר להם שהזקן עומד להוציא למחרת עיתון, הם ביטלו את זה כמשוגת־זעם.

"ראית את התוכנית 'חיים שכאלה' עם שלום רוזנפלד?" שואל יודקובסקי, "הם התייחסו לעניין כמו איזו פרפראה"...

- שלום רוזנפלד אמר שצר היה להם לעשות זאת למוזס הזקן, ועל כך שהיה מצידם המון רצון טוב...
יודקובסקי קוטע אותי ביבושת: "אבל הם התגברו על הרצון הטוב הזה". צליל מיתר מתוח מרעיד ביבושת קולו, והאוזן המוסיקלית מסווגת את הצליל הזה, בסולם חיסול החשבונות, במקום לא־פחות גבוה מאשר תרועת הנקם של נח מוזס.

בינתיים אסף יהודה מוזס כל עיתונאי פנוי בשטח, קנה רשיון עיתון כושל על עורכיו, עסק בלוגיסטיקה אקרובטית, ולמחרת הפגישה עם ברמן, במקביל לעיתונם של המורדים, שנקרא "מעריב-ידיעות", יצא "ידיעות אחרונות" לרחוב. מאחר שגם מוכרי העיתונים עברו ל"מעריב", עמדו יהודה מוזס ובני משפחתו ברחובות תל־אביב ומכרו את העיתון במו־ידיהם. עדיין מסתובבים בעיר הזו אנשים הזוכרים את חמדה נופך־מוזס, אשתו של ראובן מוזס ז"ל, אחיו של נח ובנו של יהודה, שהיא כיום העורכת האחראית של "לאשה" – עומדת בקרן הרחובות פרישמן־דיזנגוף ומוכרת את העיתון. זו היתה ההפתעה הראשונה שהאכיל "ידיעות" את "מעריב". כאשר חזר נח מוזס לעמוד ולעבוד לצד אביו, נתפנה מוזס הזקן לשלוח לקרליבך ועובדיו מכתב תשובה על מכתב האולטימטום שלהם: "אנו הצלנו אותך בזמנו, כאשר העיתון של קומרוב שבק חיים. אתה פנית אלינו שניקח אותך כעורך, ואני לתומי הסכמתי, למרות שגדליה זקיף הזהיר אותי מפניך וניבא צרות. את מיטב שנותי הקדשתי להאדרת שמך בכל הדרכים האפשריות. נלחמתי מדי יום ביומו בצנזורה האנגלית, על־מנת שמאמריך יפורסמו, ואתה כמו לורד שכבת עד 11 והואלת לשלוח את מאמריך. עיתונאי טוב חייב להיות בעל מצפון, וזה כמובן דבר שאינך מכיר בו".

נח מוזס שלח אף הוא מכתב: "אתה עדיין אינך מכיר את בני יהודה מוזס. אל תדאג לכבודם, דאג לכבודך. אני נושא עיני לאלוהים ומתפלל לאלוהים שישלם לך כגמולך".

- נקמה? זה סוד הצלחת "ידיעות"?
מוזס: "כן! כמובן... לא רק, אבל חלק גדול".

יודקובסקי: "היתה מוטיבציה משפחתית חזקה, בגלל מעשה 'מעריב' – עבדנו יום ולילה".

עכשיו היתה למוזס בעיה נוספת: לא רק להוציא עיתון, אלא לגרום למישהו לרצות לקנות אותו, לכתוב בו, ולפרסם בו. אביעזר גולן, שתחילה עבר ל"מעריב", ופירסם בגליונו הראשון רשימה על מסע הרפתקאות מירושלים הכמעט־מנותקת לשפלה – חזר לירושלים ומצא שם את יהודה מוזס מוכן לקרב. מוזס הכפיל את שכרו, הציע לו להחליף את ברל גורלניק, שהיה ראש המערכת ועבר ל"מעריב", וגולן הסכים. "בתל־אביב", מספר גולן, "אסף מוזס את כל החלכאים והנדכאים שקראו לעצמם עיתונאים, ואשר חלקם בקושי ידעו עברית, ובצו בית־משפט החזיר לעצמו את הבלעדיות על השם: 'ידיעות אחרונות', וחלק מן הציוד, כולל גלופות וכתבי־יד".

פרט לבית־המשפט פנה מוזס לאגודת העיתונאים ומשה רון, מזכיר האגודה הצעיר דאז והקשיש של היום נזכר ש"נו, אנחנו אגודה של עיתונאים ולא של מו"לים, מה יכולנו לעשות?" העורך היה אז אברהם סלוצקר, שנתקשה בחיבור משפטים, וד"ר רוזנבלום, שהיה מחותמי מגילת העצמאות בשם מפלגת העם – הובא כדי לכתוב את המאמרים הראשיים – עד עצם היום הזה, ובינתיים, כהגדרת גולן, "העיתון נסחב", והוא מסביר: "פשוט עשינו עיתון רע", ומוזס הזקן החל מוכר נכסי דלא־ניידי כדי להחזיק את החוטם מעל למים.

שנה אחרי הפוטש, לאחר שגם הבית השני שנמכר לא ייצב את העיתון, החלו מגעים חשאיים בין קרליבך ודיסנצ'יק לבין מוזס באמצעות מתווך, לנסות ללכת במשותף, וזה היה הקוד המקובל להתחסלות בכבוד.

יהודה מוזס התלבט קשות. על סף הליכתו לקאנוסה נכנס לביתו צבי לבון, אחיו של פנחס לבון, שהיה ידידו ושותפו במיספר עסקים, ושמע ממנו על העניין. צבי לבון היה איש מפלגה נאמן (מפא"י), והוא תעב את קרליבך בגלל יחסו ל"הגנה" ולדב יוסף. בו במקום הודיע למוזס שהוא משקיע מכספו 9,000 לירות סטרלינג תמורת מחצית מן המניות. העיסקה נחתמה על מפית נייר, ו"ידיעות" משך קדימה. בינתיים הפך "מעריב" להיות העיתון הנפוץ ביותר במדינה, ויותר מכך. אשכול, נהג לומר בישיבות הממשלה שלא להפריעו אלא בשני מיקרים: כשפורצת מלחמה וכשצ'יק (דיסנצ'יק – עורך "מעריב" אחרי מות קרליבך) מצלצל. "ידיעות" הדפיס אז כעשרים אלף גליונות, ו"מעריב" פי שלוש, את "מעריב" קרא הרמטכ"ל – את "ידיעות" קרא נהגו. וזה בעצם סוד המהפך בין "מעריב" ל"ידיעות", ומי שתפס זאת באופן עיתונאי ויישם זאת באופן מסחרי היה דב יודקובסקי, שירד מירושלים לתל־אביב. אתה לא צריך להיות גאון מתמטי כדי לדעת שיש יותר נהגים מרמטכ"לים, ויודקובסקי הלך על הנהגים כשהוא יודע – אולי בחוש נבואי – שבמדינה הזאת ילכו הרמטכ"לים אחרי הנהגים.

"אני רוצה שגם מזרחי וגם רבינוביץ' יבינו מה כתוב בעיתון", היה יודקובסקי חוזר ואומר לכתביו, כשהוא יושב בראש הדסק, מנכש מן הכתבות סרחי עודף סגנוניים, ומדביק להם כותרות שהיו ההיפך מן הכותרות הכבדות והמכובדות של "מעריב". בשנות ה־50' נרצחה ונאנסה ילדה בת שלוש, בשם רוחל'ה לוין. בעיתוני אותם ימים הוצנעה ידיעה מסוג זה בטורים פנימיים, ב"ידיעות" זה הודפס בכותרת ראשית ועיתונאים מכובדים עיקמו את חוטמם ודיברו על עיתונות צהובה. ליודקובסקי ולמוזסים לא היה איכפת ש"ידיעות" ייקרא עיתון צהוב, כל זמן שאנשי "מעריב" יהיו צהובים – מקינאה.

סמי גרינשפן, עיתונאי ועורך ותיק, זוכר שיודקובסקי היה מחליק אליו נייר כתוב כשהוא חוזר ואומר: "גם הכובסת בשכונת התקווה צריכה להבין מה כתוב כאן". שלמה נקדימון היה פרח עיתונות צעיר כשהתייצב לפני דב יודקובסקי לשמיעת תדריך סגנוני: "אל תכתוב משפט שיש בו יותר משבע מילים".

"עשינו עיתון קל", מסביר יודקובסקי את עצמו, "בסופו של דבר, כל מה שקנט אמר בצורה מפולפלת ומסובכת – כבר אמר אפלטון בפשטות אלפיים שנה לפניו". הסיסמה של העיתון היתה: "כל הדעות, כל הידיעות, ב'ידיעות'", וזו היתה תחילת שבירת המונוליטיות בתוך העיתונים. יודקובסקי פתח את העיתון בפני כולם ("במסגרת ההסכמה על אי־פגיעה במדינה") ונח מוזס אומר: "אצלנו יש רוח פרצים". יש בגישה הזו את חוכמת העימות, את סוד הקסם של הדו־קרב, עם איצטלה ציבורית של מהוגנות והגינות. החבר'ה אוהבים אקשן? ניתן להם את עמוס קינן ואת ישראל אלדד, את עמיקם ואת סילבי קשת. למה לך לקרוא "הארץ"? "על המשמר"? "העולם הזה" או "מעריב"? ב"ידיעות" אתה יכול למצוא את כל מה שתרצה, ויותר מזה: אתה תוכל לדעת בדיוק את מי לשנוא ולמה. והשיטה עבדה. מיספרי התפוצה החלו מתייצבים, ובערך ממלחמת סיני ב־56', החל "ידיעות" מנהל קרב של ממש. מחצית מן המניות היו בידיו של צבי לבון, ובנו יואל לוביאנקר הופיע לפתע בבית המערכת כמנהל לכל דבר. ניתן לו משרד ליד משרדו של מוזס, והוא שימש כעוזרו. העניין דלף לעובדים ולא מצא חן בעיניהם, משום שמפא"י לא היתה בדיוק כוס התה של מרביתם. אביעזר גולן נהנה לזכור כיום שתכיפות הופעת החומר האנטי־מפא"יי היתה בקו עלייה, וצבי לבון שלא הצליח להשתלט על זה, היה במצוקה של ממש. הלך לאחיו, פנחס לבון, וזה אמר לו: למה לך להסתבך, תן את המניות למפלגה. צבי לבון שהיתה לו שייכות שבטית חזקה, הלך למפלגה ושם את המניות על השולחן. באופן מעשי זה התבצע דרך חברה־בת של הברון רוטשילד, שהיתה חלק ממערכת ההון הסיבובי ששימן את גלגלי המפלגה, ונח מוזס, שזעם על כך, אמר לצבי: "כך אתה מעולל לאבי?" ופתח במשא־ומתן עם ראובן ברקת, שהיה המזכיר לפני יוסף אלמוגי.

"פנינו למפלגה", אומר מוזס, "והסברנו לה שההתקשרות הזו מזיקה לעיתון".

- והם השתכנעו?
"אמרנו להם: תהיו בני־אדם ותחזירו את זה".

- והם היו בני־אדם?
– "גמרנו את זה כמו ג'נטלמנים", אומר יודקובסקי.

צילצלתי ליוסף אלמוגי, שהיה המזכיר אחרי ברקת, ושאלתי אותו מדוע מכרו את מחצית "ידיעות" שהיתה בידיהם, והוא אמר שאין לו מושג במה המדובר "ידוע לי שהיה משהו, אבל לא עסקתי בזה".

- מי עסק?
– "הלל כהן, הוא היה הגיזבר".

- זה נראה לך הגיוני? להפסיד שליטה על עיתון?
"אני יכול להבטיח לך שאם זה היה תלוי בי, אני לא הייתי מוכר. זאת היתה שטות".

שנים היה אלמוגי בן־בית במובן הכיסוי העדין והעיקבי על דפי "ידיעות", ואני תוהה מדוע.

"אנחנו בידידות עם אלמוגי", מסביר מוזס, "אתה מבין, כש'מעריב' היה חזק, ואנחנו חלשים, אז כל ההדלפות מדיוני המפלגה, שהיו בעצם דיוני הממשלה, הלכו רק ל'מעריב'. הם בכלל הלכו עם האף למעלה, כאילו שהם המציאו את העולם. אתה מבין: הם היו מתנשאים. אז הלכנו לאלמוגי ודיברנו איתו. אמרנו לו שזה לא הוגן".

יודקובסקי: "אמרתי לו: אל תפלה אותנו לטובה. תן לנו אותו יחס".

מוזס: "לא יתכן שאדון דיסנצ'יק יהיה מנהל המדינה".

- מה קרה?
מוזס: "אלמוגי דאג שהעדיפות הסיסטמטית תיפסק, ודבר נוסף, כג'סטה, הוא הביא לנו את יומני בן־גוריון".

- זהו?
– "זהו".

- איך התחלקו מחצית מניות המפלגה?
– יודקובסקי: "על־פי החלוקה הקיימת".

- שהיא?
– מוזס: "עניין משפחתי".

- וכשיש חילוקי דעות?
– יודקובסקי: "עד היום הכל הלך חלק, פה אחד".

- ובעתיד?
– יודקובסקי: "יש להניח שגם בעתיד".

ב-1965 יזם יענקל'ה אגמון, ויודקובסקי אישר, הוצאת מוסף סאטירי. היו שם דן בן־אמוץ, עמוס קינן, בועז עברון, ועוד. קראו למוסף: "ציפור הנפש", וזו היתה פריצת־דרך של ממש. בין סאטירות הצל הצמחוניות של עיתונות תנועת העבודה, לבין ההומור המרכז־אירופי הזעיר של קישון, היו ב"ציפור הנפש" התחלות מרנינות של הומור גרדומי שהוא החומר האמיתי לעשיית חשבון־נפש. "ציפור הנפש" יורטה כעבור זמן קצר על־ידי אולטימטום היסטרי של ד"ר רוזנבלום, העורך. דן בן־אמוץ כתב שם: "דוקטור רוזנבלום, לא יעזור לך, אתה איננו הנחש שבן־גוריון נתכוון אליו" (בן־גוריון נהג לומר שהוא מכיר שני עורכי עיתונים: אחד נחש ואחד טיפש). לאחר שהמוסף נסגר, ניסו להוציאו באופן עצמאי תחת השם: "ציפורה נפש", וזה לא הלך. יודקובסקי, שתחילה נכנע לזעמו של הדוקטור, המתין עד שהכל יירגעו, ואז החזיר ל"ידיעות" את כל אנשי המוסף, פרט לדן בן־אמוץ. הוא פתח בפניהם את עמודי האמצע של מוסף יום שישי. ה"פתח־לנד", "עמודי אש"ף", או עמודי המסגרות האדומות, שם משוכתבים יסורי וורתר הצעיר לסיטואציה עכשווית. בעמוד 11, לפני עמודי האמצע, מנהלים אליהו עמיקם, אלדד וצבי שילוח את מאבקם האינסופי בקומוניסטים ובעוכרי ישראל – והכל חיים זה ליד זה. אם החיים זה ג׳ונגל, אז "ידיעות אחרונות" הוא גן־חיות, שבו החיות מוצגות כשהן מאולפות ומתוחמות כל אחת בכלובה.

יודקובסקי: "אתה חושב שאילמלא יצרנו את חופש הביטוי העיתונאי מסוג זה, אז 'מעריב' היה נותן את אמנון אברמוביץ'?".

אבל מה שעשה את "ידיעות" למה שהוא כיום, הם קודם־כל עמודי החדשות. אין חולק בין אנשי מקצוע ש"ידיעות" היכה את "מעריב", כמו את שאר העיתונות, בבטן הרכה והרגישה ביותר: סקופים. כל כתב ב"ידיעות" יודע שעבודה טובה זה מכתב תודה של יודקובסקי (הם שומרים עליהם), שסקופ (במיוחד אם הקדמת את "מעריב") זה בונוס, והגבול של הסקופים הם השמיים, אם האסוציאציה שלכם עובדת בכיוון של כרטיסי טיסה.

המהדורה שבה פורסם צילום הירי למוות בכפר שלם נמכרה כולה (400,000?). לא תמיד מתפרסמות תמונות קשות מסוג זה, חרף הפיתוי הסנסציוני.

"למשל", אומר יודקובסקי, "היתה בידינו תמונה של השר המנוח, אברהם עופר, כשהוא מוטל ירוי במכוניתו, בחוף תל־ברוך. התמונה היתה רק אצלנו ושר בממשלה ביקש שלא לפרסמה, כדי לא לפגוע במשפחה. נעתרנו". לאמיל גרינצווייג לא היה שום שר שימנע את פרסום תמונתו, וגם המהדורה שבה נתפרסמה תמונתו נמכרה כולה. בחישוב קר נראה כאילו הזעזוע שנגרם על־ידי פרסום התמונה הוא חלק מן השליחות הציבורית של העיתון, אבל מה שמפריע להשלים עם אופן החשיבה הזה, היא כמות הכסף שזה מכניס. גם תמונתו של עיסאם סירטאווי, מוטל ירוי, הודפסה בעמוד הראשון, ותחתיה כותרת, וסיפור נוגע ללב על המתנה ששלח סירטאווי לבנו של לובה אליאב.

- לפני עשר שנים היית נותן את זה באותה צורה?
יודקובסקי: "אין לי שום ספק: הייתי נותן באותה צורה. ואם בגין היה אומר שסירטאווי הוא רוצח ונוכל, הייתי מכניס גם את בגין לעמוד הראשי עם הכותרת הזו".

- אין לעיתונות שום תפקיד ציבורי?
יודקובסקי: "אני חושב, שאחרי מלחמת יום כיפור, היה 'ידיעות' העיתון הראשון שטיפל באופן עיתונאי ואובייקטיבי, כשהוא משקף את דעת־הקהל – באווירת הקדושה, והשמירה המופרזת על דימוי הצבא – דבר שבסופו של דבר פגע בעירנות".

- האם תפקיד העיתונאי לא היה לעשות זאת לפני מלחמת יום כיפור?
"איך יכולנו?" אומר נח מוזס, "הרי כולנו חיינו אז באווירה הזו, באופוריה".

"היתה צנזורה", מסביר יודקובסקי, "היה סעיף מפורש שאסר פגיעה במורל".

האיש שעושה היום את עמודי החדשות הוא משה ורדי, בנו של דוקטור רוזנבלום – העורך, וב"ידיעות" אומרים שהוא עושה למרות שהוא בנו של העורך הראשי. שנים ישב ליד יודקובסקי, כשהאחרון היה עושה את עמודי החדשות, וכיום יכולים הן מוזס והן יודקובסקי להרשות לעצמם לבוא כשהעמודים כבר רצים בדפוס, מתוך ביטחון גמור בשיפוטו וביכולתו שלא להביך אותם בכותרות בומרנג.

"דב ואני עובדים כמו יד וכפפה", אומר ורדי, "הגענו למצב שבמבט עין אנחנו מבינים זה את זה".

אנחנו עוברים על כותרות עמודי הימים האחרונים, ביניהן כותרת שתיים בעמוד ראשון: "מילכוד בלבנון: אי־אפשר לצאת וצה"ל נתון בהתשה".

- אתה חושב שדובר צה"ל ודובר משרד החוץ חושבים שזו כותרת אובייקטיבית והוגנת?
"אתה לא סבור שזה המצב האובייקטיבי? שזוהי המציאות?" שואל יודקובסקי.

- גם ב"מעריב" זה מספיק אובייקטיבי כדי להיות בכותרת עמוד א'?
"כפי שידוע לך..." מחייך יודקובסקי.

"איך אתה יכול בכלל להשוות!" מזדעם מוזס בחצי חיוך.

"ידיעות" היה העיתון היחיד שהיה לו נציג רשמי בוועידת אש"ף באלג'יר, כשהוא מממן לאמנון קפליוק, כתב "על המשמר", את שהייתו שם, בעוד עיתונו שלו אינו מעז לעשות את זה. כולם יודעים מהן דעותיו הפוליטיות של קפליוק, ובמישחק העדין של "אובייקטיביות", על רקע ההיסטריה הלאומנית הנוכחית, זה לא רק הפגנת נוכחות אלא גם הפגנת אומץ. אתה צריך להיות גדול מספיק, או בטוח בצידקתך כדי לעשות זאת – ובמיקרה של "ידיעות", זה כנראה גם זה וגם זה. ב"מעריב" היה קפליוק צריך לדרוך על גופותיהם של מחצית מבעלי המניות, כדי להגיע אל הדפוס – ושם היה נעצר על־ידי בעיה טכנית.

כל מי שנתבשל בעריכת חדשות, יודע כמה קל לטעות בהערכת ידיעה או מידע, וכמה קל לדחוף במכוון עניין זה ואחר. עד כמה מיקום הידיעה "עושה" אותה, ועד כמה שיכתוב אינפורמציה יומיומי מקנה את הגוון המתאים. עמודי החדשות, הם האזורים הדלקתיים בכל עיתון, כרטיס־הביקור והצהרת הכוונות. ורדי אומר: "אני רוצה לבטא נכון את תחושת הציבור". אני שואל: "מה זה?" והוא אומר: "זו המומחיות שלי".

- מה עם האנשים שעובדים איתך? לכל אחד יש את המומחיות שלו?
ורדי: "לא מעניין אותי מה השקפתם הפוליטית של האנשים שעובדים ב'ידיעות' תאמין לי שאם לא הייתי חבר טוב של מרביתם לא הייתי יודע מה הם חושבים או מצביעים. אנחנו מחנכים את האנשים: תהיו שמאל, תהיו ימין, ותשאירו את הדעות האישיות שלכם בבית".

- שלמה נקדימון, הוא כתב־כוכב עם זכויות, והוא איש מובהק של בגין, איך אתה מתמודד עם זה?
ורדי: "אתה צריך לסמוך על שיקול־הדעת החדשותי שלי. לגבי נקדי, הוא האיש שמביא את הידיעה, וכל זמן שהוא מביא ידיעות טובות ונכונות, מצידי הוא גם יכול להיות האיש שלך".

- אהרן בכר לפעמים עוסק בעריכת חדשות?
ורדי: "בדיוק אותו דבר".

- זה נשמע יותר מדי טוב מכדי שיהיה אמיתי.
ורדי: "אם אתה רוצה לדעת, היו קרבות".

- איזה?
ורדי: "עניין פנימי. הסיכום? פתח את העיתון ותראה לי הטעיה מכוונת אחת – ועזוב אותי מאי־הבנה או טעות של לחץ זמן".

נקדימון, שאיש עדיין לא תפס אותו מביא ידיעה אנטי־בגינית, הוא האיש שפרץ עבור "ידיעות" את מחסום סודיות הדיונים המפלגתיים והממשלתיים. תמיד היו הדלפות, אבל נקדימון היה מפציץ את עם ישראל בפרוטוקולים שלמים של דיונים חסויים, כשכמעט מדי שבת היה מביא סטנוגרמות של חדרי חדרים, כולל ההימהומים. בימים אלה, הוא חזר מלשכת ראש־הממשלה, שם שימש יועץ לענייני תקשורת לפני אורי פורת, שגם הוא חבר מערכת "ידיעות אחרונות", וניסה להשתלב בעיתון. בינתיים תפסה בינה ברזל את מקומו, ככתבת לענייני מפלגות, ונקדימון ניהל משא־ומתן עם "רחוב ראשי" של "איט"ן", פרוייקט תקשורת מקומונים של "דנות". "רחוב ראשי" קנה כמה עיתונאים על שמם וקישריהם, פיתה את בטינגר, מנהלה האגדי של מחלקת המודעות של "ידיעות" בתוספת משכורת, אחוזים ו"אופל אסקונה" חדשה, והתיימר ללכת ראש בראש מול "ידיעות" – עד ששבר את ראשו שלו. ב"ידיעות" אכלו את "רחוב ראשי" על קרבו וכרעיו, החזירו את בטינגר, והם מביטים סביבם לראות מי הבא בתור.

"כל עיתון הוא מתחרה", אומר יודקובסקי, "ואנחנו לא נשתוק ל'דנות', ונעשה כל מה שצריך".

- מה תעשו?
"נילחם".

- איך?
"בכל מקום שהם יופיעו – נוציא עיתון מתחרה. לנו זה לא בעיה להוציא עוד עיתון. יש בעיה של עריכה, אבל גם על זה נתגבר". כחלק מכוננות־הספיגה של "ידיעות" מונה אדם ברוך, לשעבר עורך "מוניטין", ומבקר האמנות של "ידיעות", לעורך פרוייקטים מיוחדים, שזו הגדרה כללית מאוד לכל מה שב"ידיעות" רואים כצורך קיומי להגיב חזק ומהר על מהלכים של המתחרים.

מוזס: "נראה, נראה, החיים ילמדו אותנו מה לעשות – אל תדאג, אנחנו נעמוד על המשמר". החיים כרגע מלמדים את נקדימון שאין חיים בעיתונות מחוץ ל"ידיעות אחרונות", ובפעם האחרונה הוא נראה במשרדי שאול אייזנברג, בבית אסיה, שם ישמש יועץ לענייני תקשורת.

כשהעיתונות הגדולה, היומית (מבלי להתעלם מקרדיט הראשוניות של "העולם הזה"), לא העזה ללכת ראש בראש מול גופים שהיה להם כח להכות חזרה דרך בתי־המשפט ומניעת מודעות, קם ברוך נאדל. נאדל היה הראשון שיצא ב'עליהום' שיטתי כנגד גופים גדולים, כשהוא מייצג את האינטרס של האזרח הקטן. הוא פירסם, בגיבוי "ידיעות", סדרות תוקפניות כנגד תעשיית מזון, תנורים, מקררים, כשהוא נותן לקורא את התחושה שהוא איננו עומד חשוף לבדו נגד המימסד או השיטה. הוא סגר מפעלים. הוא הביא מודעות, כשהכריח את בעלי המפעלים, כמו ריכרד לוי, לפרסם מודעות ענק בתשלום על תיקון דרכם ומוצריהם. הקהל קיבל גם "אקשן", גם טיפול בבעיות האמיתיות, וגם כותל מערבי לבכות לפניו. ההמשך היה המדור: טיפול מהיר, שגם כיום, בימי "כלבוטק", הוא עסק גדול של מיספר מזכירות ואפיק ניקוז של תחושת אין־אונות של אזרח מול מנגנון.

נאדל נבלם כשהחל לעסוק במימדי ההון השחור. כשהביא מיספרים שהיו מסמרים גם את שערות ראשו של ספיר, לא מיהר יודקובסקי לפרסמם. אומרים שהעניין קשור להלוואה ממשלתית שהמתינו לה כדי לעבור לבניין החדש, אבל מוזס ויודקובסקי מכחישים זאת בתוקף.

יודקובסקי: "זה באמת נראה מוגזם. כל הכלכלה הישראלית שחורה? העברנו את החומר לכתבים הכלכליים בירושלים, ואחד מהם, שסמכתי מאוד על שיקול דעתו, אמר לי, חד־משמעית, שהחומר לא מהימן".

נאדל הלך ופרסם את הסידרה ב"העולם הזה", ויודקובסקי, כיום, כשהוא נינוח על הספה בחדר־העבודה בביתו, אומר שבדיעבד אולי טעה באי פרסום הדברים. נאדל יושב כיום בניו־יורק, והוא שווה סיפור נפרד. מוטי גילת, שהובא מ"על המשמר", מתפקד על תקן צייד השערוריות, ויודקובסקי אומר שעם הכסף שהוא משקיע בגיבויו בפרשת "בית הלוחם" בחיפה, אפשר היה לבנות את "בית הלוחם" מחדש.

נאמן לשיטתו לא להשאיר אבן אחת בלתי־הפוכה בתחום ההתעניינות האמיתי של המין האנושי, פיתח "ידיעות" תעשייה שלמה של אבק כוכבים. "גלאמור", קורא לזה יודקובסקי, "אנשים אוהבים את הזוהר הזה". תחיה אדר הובאה מן "העולם הזה", מתוך אותה הבנה דקה לחולשת אנוש, וידיעה חדה שלא נוכל להרדם בלילה אם לא נדע מי אמר למי, מה והיכן.

וכמובן, מירה אברך. מוסד. במציאות הישראלית אפשר לקרוא לה: האלוהית. שני טלפונים, שזה סימן סטטוס ב"ידיעות", מזכירה־עוזרת, משכורת מן הגבוהות בעיתון – וכשהיא מצטטת, זה ישר מפי הסוס – מן האורווה הפרטית שלה כמובן. וזה עובד.

במסע אחרי הראשוניות והסיבות להצלחה אסור לשכוח את הסיכות. מקצועני־תפוצה שיודעים שהתוכן והסגנון זה קישקוש, יודעים להסביר שהכל טמון בסיכות. אלו המחברות את עמודי האמצע של המוספים. "ידיעות" היה העיתון הראשון שסיכת את עמודיו, וחיסל את תופעת העמודים המבולגנים והניירות בכל פינה בבית, ואיציק איפה עמוד שבע.

ואולי זו ההופעה המוקדמת בדוכנים. "מעריב" מופיע ברמת־גן רבע שעה לפני "ידיעות", ואולי זו הסיבה שהממוצע של רמת־גן איננו הממוצע הארצי של שני העיתונים? המלחמה על ההופעה המוקדמת הפכה למעצבת את הבדיחה על עיתוני הערב שנחטפים בבוקר. אם הרופאים יפסיקו את שביתתם בשמונה בבוקר, ידעו על זה קוראי "ידיעות" רק למחרת – משום שמהדורה שנייה הוכיחה עצמה כשואה כספית, ומעניין ששני העיתונים אינם מוציאים מהדורות שניות. שטף המידע מן הרדיו והטלוויזיה היקהה את התחרות על החדשות עצמן, וחידד את התחרות על שעת ההופעה המוקדמת. מאחר ואין חלל ריק, חושבים ב"הארץ" על עיתון ערב של ממש, שיצא אחרי השעה שש. יש הכנות אופרטיביות בשטח, וב"ידיעות" מחדדים ציפורניים – בינתיים במשוף של גברות.

- מה תעשו? אני שואל את מוזס ויודקובסקי.
"קודם־כל נראה אותם מוציאים, אחרי זה נפעל בהתאם". סקר פור"י – מחקרי דעת־קהל, קובע ש־48.3% מאוכלוסיית ישראל קוראת בימי חול את "ידיעות אחרונות", לעומת 30.6% קוראי "מעריב": וזהו גם פחות או יותר היחס בימי שישי. שני העיתונים אינם מפרסמים מיספרי מכירה, וההערכות בשוק המפרסמים נעות סביב פער של כמאה־אלף גליונות לטובת "ידיעות". הפער במודעות גדול יותר – כמעט כפול.

"מעריב" מפרסם זה כשלושים שנה, בראש כל גליון עיתון את הסיסמה: "העיתון הנפוץ ביותר במדינה", עוד מן הימים שבאמת היה כזה. הסיסמה הזו מביכה קודם־כל את אנשי "מעריב", אבל כנראה שקל יותר להתבייש מאשר להסיר אותה, באקט של הודאה בתבוסה. לדב יודקובסקי זה לא איכפת: "מה איכפת לי אם בכל עיתון ש'מעריב' מדפיס יש לפחות פיסת מידע אחת שהיא מסולפת?".

למי שכן איכפת זה למפרסמים, לאלו שמשלמים כסף עבור מודעות ורוצים לדעת בדיוק מה הם מקבלים תמורתו. איגוד המפרסמים לוחץ, ובשלב זה שם נח מוזס מעטפה חתומה אצל עורך־הדין של איגוד המפרסמים, אמנון גולדנברג, ובתוכה מיספרי אמת של תפוצה־מכירה. התנאי לפתיחתה: מעטפה נגדית של "מעריב". לפני עשר שנים זה היה ההיפך: אז לחץ "מעריב" על "ידיעות".

בראיון שערך "אותות", ביטאון איגוד המפרסמים, עם שמואל שניצר, ועורך "ידיעות", נשאלו השניים מתי סוף־סוף יזכו המפרסמים לראות את מיספרי התפוצה האמיתיים. מוזס נהנה להסכים לדרישה, בתנאי שגם "מעריב" וגו', כשאתה לא מתקשה לאתר את הנאתו מן ההתעללות המיתממת בשניצר. שניצר רקח שם אפולוגטיקה נוסח: "ברשותך, אני חושב שאתה מציג את השאלה בצורה לגמרי לא־מדוייקת. לא מדובר כאן בזה שעיתונים יפרסמו את תפוצתם. מה שאנחנו צריכים זה איזה מכשיר שבודק, כלומר לא מדובר בנכונות של עיתון להוכיח מיספרים, אלא על יצירת מוסד מוסמך, אמין, שבודק את התפוצה ומדווח על כך".

כיום נתון העיתון בבולמוס של מוספים. על־פי סקר פנימי, הפופולרי שבהם הוא מוסף חו"ל. יודקובסקי מעריך שמלחמת המוספים הגיעה לשלב רוויה, שבו נגרמים הפסדים לשני הצדדים, אלא שכושר הספיגה של "ידיעות" גדול משל "מעריב". המוסף הגדול ביותר, והחשוב מכולם, הוא מוסף הספורט. עדיין לא נערך סקר אמיתי שיקבע אם מוסף הספורט הוא על תקן של מוסף, או אולי "ידיעות אחרונות" הוא מוסף ה'שונות' של עיתון הספורט, וחתימתו של מי מחייבת יותר: של דוקטור ג'יי או דוקטור רוזנבלום.

"הנוער אוהב ספורט", מסביר את עצמו יודקובסקי, "ואנחנו פשוט ענינו על הדרישה הרבה".

אם בפוליטיקה או בבידור יש מידה של איפוק בהאלהת הכוכבים הענפיים, הרי שבספורט העסק הזה ממריא לשחקים ססגוניים, כשהוא מלווה בהגיגרושים נוסח אדם ברוך, המספרים לך בכובד ראש וענייניות, עד כמה גדול הספורט מן החיים, וכוכבי הספורט גדולים מן הספורט עצמו. חגי קרן־צבי, עיתונאי ספורט ותיק, מדווח מן המיגרש, הפעם באשקלון, על אליפות הטניס: "כמקצוען אמיתי ירה שלמה (גליקשטיין) לצד חבטות מענישות, גם מבטי נזיפה לעבר הקוונים. באחד המיקרים, כאשר גליקשטיין כאילו פילח במבטיו את השופטים משך דקה ארוכה – הוחזרה התוצאה לאחור, תוך שמאיירס (היריב) נעתר לקביעה של יריבו הנערץ".

האיש המזוהה כיום עם "ידיעות אחרונות" – העיתון – הוא דב יודקובסקי, והוא רשום בתיבת הקרדיטים של המערכת כרכז־מערכת. האיש המזוהה עם "ידיעות אחרונות" – כבית – הוא נח מוזס, והוא רשום בתיבה כעורך־אחראי. האיש הרשום כעורך־ראשי, וכותב את מאמרי המערכת, הוא דוקטור הרצל רוזנבלום – מחותמי מגילת העצמאות בשם מפלגת העם.

יודקובסקי אחראי על החלק המערכתי, ומוזס על החלק האירגוני.

מוזס נהנה לקרוא לעצמו עיתונאי, אפילו שהדברים המשמעותיים ביותר שהוא חותם עליהם הם בעיקר צ'קים, וגם יודקובסקי לא יצא מעולם להתמודדות עיתונאית ישירה עם הקהל. פעם, לפני עשרים שנה, כתב רשמי מסע בארצות־הברית וכשאני שואל להערכתו, כעורך, הוא מתייחס לעצמו בסלחנות. בעוד עורכי "מעריב" מלטשים את רשימותיהם ומתקנים את העולם – עסקו יודקובסקי ומוזס בשיכנוע קיוסקאים שיניחו את "ידיעות" במקום הכי נוח בדלפק.

סיפור הכישורים העיתונאיים של השניים אינו סיפור סתמי, משום שהעורך הראשי הוא זה שכותב את המאמר הראשי – לפחות מדי פעם. פרט לזה, הן יודקובסקי והן מוזס, רוצים את התואר של העורך הראשי מזדנב אחרי שמם. בעיקר מוזס, שמעולם לא נמלט כאשר כיבוד כלשהו הגיע לקירבתו. הסיבה שהוא איננו העורך היא דב יודקובסקי – וזה נכון גם להיפך. וזו הסיבה שדוקטור רוזנבלום שנולד בקובנא, ליטא, ב־1903, אינו יוצא לפנסיה, וכותב בתמימות, ובדם ליבו, אותן רשימות שאתה צריך לקוראן כדי להאמין שהן מודפסות.

מי שיבחר את העורך הבא הם בעלי המניות של "ידיעות", שהוא עסק פרטי, אלו הם משפחות מוזס, יודקובסקי ושרצקי – כולם משפחה אחת. כלפי חוץ הם משחקים את המשפחה המאוחדת, אבל יש בסיפור הזה כמה בקיעים. לא בדיוק מה שקורה אצל היואינגים בדאלאס, אבל דברים שקורים בכל משפחה הגונה.

כמו הקרע בין משפחת נח מוזס לזו של אלכסנדר ז"ל, אחיו, שהאשימו בכך שיצא בתחבולה מהדפוס שלו, והלך להדפיס את "ידיעות" במקום אחר. יש לזה ביטוי גם בחלוקת המניות הפנימיות ואורח ההצבעה. החלוקה הפנימית על־פי מפתח משפחתי, איננה משקפת בהכרח חלוקה זהה של מניות הצבעה, בגלל התפצלות היסטורית של רכוש ועסקים, אבל מניחים שדב יודקובסקי מרכז כ־30%, ונח כ־70%, ומדגישים שבהצבעה הכל פתוח (מחצית המניות שחזרו מן המפלגה חולקו במידה שווה, על־פי המפתח דאז).

במבט ראשון נראה כאילו ארנון (נוני) מוזס, בנם של פולה ונח, הוא יורש־העצר. עד לפני זמן קצר ריכז את מוסף הספורט, ועכשיו הוא אחראי על יחידת־המחשב החדשה של "ידיעות". נוני מוזס, 30, בנו של בעל־הבית, הוא בעמדת־פתיחה מצויינת וריאלית כאשר יבוא רגע ההכרעה. כשסיים ראובן וימר, יו"ר איגוד המפרסמים, את דברי ברכתו בתום כנס המפרסמים האחרון, הוא הודה לכל מי שעזר באירגון ובמימון. הוא הודה ל"ידיעות", הוא הודה ל"מעריב", הוא הודה ל"גלגלי זהב", לחשמלאים וכו', כשירד מן הבמה, דחק אותו ארנון מוזס לפינה, כשהוא זועם להשחית: "איך אתה יכול לברך את 'מעריב' כשאבא שלי נמצא על הבמה!" וזה נשמע בהחלט כמו תרועת־קרב במאבק על הירושה.

לנח מוזס בת נוספת, ג'ודי ניר, עובדת בעיתון ונשואה לעמירם ניר, שהיה כתב צבאי בטלוויזיה, ואחר רץ עם המערך לשלטון בבחירות האחרונות – ואיתו נפל.

לנח מוזס אח נוסף, העובד ב"ידיעות", והוא מאיר מוזס. בנו של מאיר – זאביק מוזס, הוא המהנדס האחראי על סדר־הצילום־מחשב, המורץ בימים אלה, ובתו של נח, תמי – עובדת אף היא בעיתון. בנו של אלכסנדר, עודד, הוא בעל דפוס "גרפוליט", שם מדפיסים את "לאשה", ואשתו של ראובן, שהיה עורך־דין – היא חמדה נופך־מוזס, העורכת האחראית של "לאשה". בנה, יצחק נופך־מוזס, צלם ועיתונאי, ובן נוסף, רוני, מנהל את "לאשה" – עד כאן המוזסים. אחריהם בא דב יודקובסקי, בן־דודם של בני יהודה מוזס, שאמו היתה מוזס, שנשוי ללאה מוגרבי, בתו של מוגרבי, בעל "מוגרבי" ושאר נכסים, ואב לאתי, שעל־פי דיווח ממקורות מוסמכים הוא מעריץ את האדמה שהיא דורכת עליה.

ואחרון, מנדל שרצקי, פנסיונר, דודם של בני מוזס מצד האם, שנכדו אורי קורת, עובד בעיתון.

אם המשפחה לא תצליח להוציא יורש אמיתי ובעל תוחלת־חיים בזמן הקרוב, עוסקות הספקולציות בפתרון־ביניים, של שלמה שמגר, כעורך לתקופת מעבר. שמגר יושב עכשיו בגרמניה, והוא אחד מאלה שאומרים עליהם שהם רשומים בצוואתו של יהודה מוזס ככאלו ש"אסור לגעת בהם". אותם מעטים שלא פנו לו עורף כשאנשי "מעריב" ביצעו את הפוטש, ובאו לשים כתף. פרט לשמגר נמצאים ברשימה גם הרצל רוזנבלום, אהרן שמיר, שהוא עורך "המוסף לשבת", שיצא לפנסיה – חזר בו, וחזר לשבת כעורך, כשהוא דוחק את יהודה אטלס, ללא גינונים ובלא שההנהלה תנקוף אצבע – זו כוחה של הצוואה. עוד ברשימה, ריאליים־אולי לתקופת המעבר, אריאל גינאי, אליהו עמיקם, ואביעזר גולן – שיכול להרשות לעצמו לכתוב ולומר כל דבר, או שלא לכתוב ולא לומר דבר.

הערכות נוספות על אנשים שהולכים על הג'וב הזה הם לגבי מה שקרוי בקוד הפנימי של "ידיעות": "דב אוהב אותם". ביניהם מוביל משה ורדי, שעורך את החדשות בנאמנות של בעל מקצוע וגאווה שאינו סולד מעבודה קשה, עובדה שאינה תמיד נכונה לגבי כוכבים אחרים ב"ידיעות". אם יודקובסקי אינו "קונה" את נוני מוזס, יש להניח שהוא ידחוף את ורדי או צעיר נמרץ אחר, שאינו דווקא בעל משפחה, אלא הימור נכון מבחינת ליהוק.

"ידיעות אחרונות" של אתמול הוא שיתוף הפעולה של נח מוזס ודב יודקובסקי, במטרה להכות את היריב. העומס התחרותי היקהה את החיכוכים שביניהם ותחם את אזורי המחיה והאחריות: נח לאירגון ויודקובסקי לעריכה.

היום, כאשר "ידיעות" הוא מוביל כמעט לאומי (שבע, עדיין משחר לטרף, אבל משהו רפוי בטונוס השרירים, ובמהירות התגובה), גם החיכוך העדין באזורים שבין העריכה והמינהל מתלהט לעיתים. היום, כשיש זמן להתרווח בכורסה ליד הגה העיתון, להעלות ולהוריד את הטורים של העולם דרך הטורים של העיתון – זה די טבעי, כאשר מישהו, ובעיקר הראשון, פולש לאזורי המחיה של השני. לא צריך להיות בעל דמיון מפותח כדי לדעת כיצד זה נגמר בין נח שרתיחתו קלה, לבין דב, שדמו צונן משלו. בעת האחרונה נטל נח על עצמו את שמירת האיזון הפוליטי:

בימי רפול האחרונים, כאשר זה טיווח כל מה שזז בשטח בפסוקים נבחרים מתוך שירת הבירבור הצה"לית שלו – הוא חטף אש נגדית מכותבי השמאל של המערכת. נח מוזס, שלא היה יכול לראות בחרפתו, ובחרפת האיזון – הזמין מיד מאמר נגדי, אצל אורה שפיאור – ולא שהיה צריך להתחנן בפניה.

מדי בוקר הוא עובר על חומרים רגישים, וביחוד על מאמר המערכת של דוקטור רוזנבלום.

- המאמר הראשי של רוזנבלום מבטא את דעתה של מערכת "ידיעות אחרונות"?
מוזס: "ודאי שלא. אבל דוקטור רוזנבלום הוא העורך הראשי, והוא יהודי הגון מאוד, וזכותו כעורך לבטא את דעתו – אפילו אם אני אינני מסכים במאה אחוז למה שהוא כותב – לא אתערב בצד הפוליטי".

- "ידיעות" מדבר על איזון – אתה חושב שהמאמר שלך מאוזן?
רוזנבלום: "כן. אצלי יש בדיוק האיזון שחסר בעיתונים אחרים. אני לא כותב מאמר שלא אומר כלום – אני נוקט עמדה".

- זו עמדה מאוזנת?
רוזנבלום: "זו דעתי האישית. תמיד עמדתי עליה בלי להתחשב מי היה בשילטון – בן־גוריון, גולדה, אשכול, בגין. אם בעלי המניות לא ירצו בי – זכותם לפטרני בכל רגע ולמנות אחר תחתי".

ב"ידיעות" של היום אין עוסקים במינוי העורך הבא, אלא באיש שינהל את העיתון של מחר.

ישבתי עם נח מוזס, וארנון ("נוני") מוזס, בנו, נכנס לחדר. לקח כיסא, נעץ ברך בפאת השולחן, וטיווח לאביו סיוע ארטילרי צמוד. זה נראה כמו סיפור הכתרה קלאסי של ברון, מגיש לצאצא שכפית זהב בפיו מגש של כסף, ועליו הממלכה – אלמלא ישבו בחדר הסמוך דב יודקובסקי ומשה ורדי, שגם להם יש מה לתרום בנושא זה.

כשישבתי עם נח ודב, הם היו מאוחדים בדעה שכל העניין הוא לא ריאלי, ואיננו בזמן ובמקום, "אין על מה לדבר, אין על מי לדבר".

- מי ינהל את העסק? אני שואל את נח בנוכחות נוני.
נח מציץ בנוני, במבט שעשוי להיות אפילו מוצג משפטי, כשהוא אומר: "נוני לומד את העניין, משתלב, במשך הזמן... הוא עוד צעיר".

"לא כל־כך צעיר", מעיר נוני, "עוד מעט בן שלושים".

בחדר הסמוך אני יושב עם דב וורדי. "מי ינהל את העסק?"

יודקובסקי: "זה לא סוד, שוורדי ואני עובדים במשותף הרבה שנים".

- ורדי?
יודקובסקי: "מי אומר שרק איש אחד יכול, או צריך, לעשות זאת? הנה נח ואני עובדים יחד – ואת התוצאות תשפוט אתה".

"עזוב", אומר ורדי, "אני מכיר כל־כך הרבה סיפורים על מועמדים בטוחים שנפלו – שחבל להוציא על זה אנרגיה – ביחוד לא על חשבון עבודה".

רוזנבלום: "כל עוד אני עורך העיתון, דעתי היא דעת העיתון".

היורש – יביט סביבו, ויראה את הממלכה, כשהיא בנויה פחות או יותר כך: כאלף איש עובדים ישירים, ב"ידיעות", "לאשה", הוצאת ספרים "עידנים", דפוס "גלעד", מיל"ת – בשיתוף עם כלל ו'ברטלסמאן' – הוצאה אירופאית. הוצאת "עדי" לספרי קודש, ו־14% בש.פ.ב. (שירותי פירסום ברדיו). שותפות עקיפה עם כלל ו"דבר" ב"כותרת ראשית" – שבועון, ומועדוני קוראים הקשורים ב"כלל" ובחברות נסיעות, וסוכנות הפצה, המפיצה בין השאר את ה"בריטניקה לנוער", ודאי עוד כמה עסקות תמנון רב־זרועיות, שהן תולדה מוכרחת של כסף מתגלגל – אבל מעל לכל קיים ה"טוטו".

יודקובסקי הבין מה שהבינו כל נביאי ישראל, שביסודו העם הזה הוא עם של עובדי כוכבים ומזלות, אלא שלהבדיל מנביאי ישראל, הוא ניחן לא רק בחוש נבואי אלא גם בחוש מסחרי, והוא נתן לעם הזה, בעיסקת חבילה, גם את כוכבי הספורט וגם את מזלות הטוטו, וכמו כל דבר טוב ב"ידיעות", גם זה התחיל בכשלון של "מעריב".

גירי בית־הלוי, איז'ו המאירי, ושמואל בירנבוים, שהיו פיגורות ספורט ועסקים, ניסו להריץ את הטוטו ב"מעריב" ובשיתוף מוסדות הספורט, וזה לא הלך. אז הם הלכו ל"׳ידיעות". יודקובסקי: "זה לא משמעותי, זה רק נשמע רציני, בגלל האינפלציה. זה גם משתנה, ואל תשכח את ההוצאות".

מבנה מערכת הטוטו מאפשר לחברת "גשר" של "ידיעות", שהיא החברה המתפעלת אותו, ליהנות מרווחי אינפלציה אדירים. עם סגירת התחנות ביום חמישי בערב נאסף הכסף ומועבר עד יום שישי לחברת "גשר", ומדובר בעשרות מיליוני שקלים – ויותר. הסכום הזה מוחזק בידי "גשר" כשלושה ימים ורק אז מועבר ל"ספורטוטו", פלוס העברה נוספת ביום ד'. חברת ייעוץ פיננסי אחראית להשקעת הכספים עם מגבלה של השקעה באיגרות חוב ממשלתיות בלבד. משך אותו שבוע שבו מתגלגל הכסף מידיו של המהמר לקופת המועצה נהנה "ידיעות" מנזילות עצומה, כך שה"טוטו" מקדם לא רק את הספורט בישראל, אלא גם את "ידיעות אחרונות".

כמו שסיפור "ידיעות" נראה מכאן, ועכשיו – הם שיחקו אותה.

דב יודקובסקי יכול לשבת בשקט מאחורי שולחן הכתיבה שלו ולצחקק, כשהוא נוגס נתח אחרי נתח. זו חתיכת התקדמות שראוי להתכבד בה – על־פי כל כללי ההצלחה המקובלים על "ידיעות אחרונות". אם יודקובסקי סבור שיש להצלחה מדדים אחרים – אין לכך ביטוי בעיתונו. גם לנח מוזס, שעבר את הטראומה של אב מוכה, יש סיבה טובה יותר להיות מבסוט. הוא יכול להתעמר ב"מעריב" בתזזית של חנווני בהול על עסקיו, שלא לדבר על ההנאה שהוא שואב מדי יום ביומו כשהוא חולף על פני דוכני העיתונים ורואה את הערימה המתגבהת של "ידיעות", ליד זו המצטמקת של "מעריב", וכל שאר אנשי הבית, שגם אל אגני ההיקוות שלהם מתנקז חלק זה ואחר מן ההצלחה.

מה שנשאר, כמובן, זו הבעיה הקטנה של עם ישראל, שצריך להיזון מן העוגה הזו כפי אפייתה, ועל זה כבר חזר יודקובסקי ואמר לי: "מה אתה רוצה ממני – זה העם – לא העיתון", רוצה לאמר: זה העיתון של המדינה – לא המדינה של העיתון.

הכתבה "המדינה זה אני" פורסמה במקור בגיליון מס' 57 של מגזין "מוניטין",  בחודש מאי 1983, ופורסמה מחדש בספר "מלון פלשתינה" מאת רן אדליסט ורון מיברג, שיצא לאור על-ידי הוצאת מודן בשנת 1986. הפרסום כאן, במלאות שנתיים למות דב יודקובסקי, מתבצע באדיבות המחבר והוצאת מודן