ארון פילהופר ו"רכבת המלים" (צילום: באדיבות ה"ניו-יורק טיימס"; עיבוד: "העין השביעית")

ארון פילהופר ו"רכבת המלים" (צילום: באדיבות ה"ניו-יורק טיימס"; עיבוד: "העין השביעית")

הזמזומים על עתידו המעורפל של ה"ניו-יורק טיימס", נושאת המטוסים הכי כבדה בעיתונות העולמית, אינם חדלים. אתר האינטרנט של ה"טיימס" עתיד לצעוד בקרוב אל הלא-נודע והחל מינואר 2011 לסגור את עצמו לתשלום, במאמץ לשפר את מצבת ההכנסות של העיתון, שרווחיו מפרסום במהדורה המודפסת צונחים במדרון תלול ואת עוצמתו המקוונת הוא כושל לתרגם למזומנים בהתאם. בינתיים הזמזומים רק מתגברים והולכים. לאחרונה החריף איל העיתונות רופרט מרדוק את התחרות מצד ה"וול-סטריט ג'ורנל" כשהשיק מהדורה ניו-יורקית חדשה והתנגח אישית במו"ל המתחרה.

ארון פילהופר (44), מי שנמצא בחוד החנית של הזרוע המקוונת של ה"ניו-יורק טיימס" כראש צוות "טכנולוגיית החדשות האינטראקטיביות" (Interactive News Technology) של האתר, מסרב לדבר על מודלים של הישרדות כלכלית. "אני לא מבין בזה", הוא מדגיש. על טכנולוגיה, על עיתונות ובעיקר על השילוב ביניהן ("מה שטוב אצלנו הוא האינטגרציה בין מחלקת הטכנולוגיה לחדר החדשות", הוא מאבחן את מה שהפך את אתר ה'ניו-יורק טיימס' למוביל בחזית החדשנות העיתונאית) הוא מדבר בחפץ לב.

יחד עם עשרה אנשי צוות, גם הם בעלי ניסיון עיתונאי לצד זה הטכנולוגי, הוא פועל מהמגדל השקוף של ה"טיימס" בשדרה השמינית במנהטן, שם מתקיים הראיון עימו. באתר, הוא מספר, פועלים שלושה דסקים שמשתפים פעולה – גרפיקה, מולטימדיה והצוות שלו עצמו.

"יש כמובן חפיפה מסוימת. בגרפיקה יש 35–40 איש, ומהם כשישה עובדים בלעדית על האתר – אינפוגרפיקה, תלת-מימד ומפות, כמו שהרבינו לעשות באולימפיאדת ונקובר. במולטימדיה יש בערך עשרה, והם עוסקים בפלאש, אודיו ווידיאו. חלק ממה שאנו עושים הוא לתמוך בהם, וגם ליזום פרויקטים משלנו – כמו המדריך לבוחר, חבילת האולימפיאדה או פרויקט גואנטנמו".

ייחודם של הפרויקטים שפילהופר מזכיר הוא אופן ההצגה של תוכן עיתונאי בכלים המקוונים. הפרויקט שהוא גאה בו במיוחד נקרא "לייצג" ("Represent"): מאגר מידע מקומי שמאפשר לגולשים לדעת מי האנשים שמייצגים אותם בכל רמה של הממשל – עירייה, קונגרס וסנאט – כדי להקל על יצירת קשר איתם, לדעת מה סדר היום שלהם ולדרוש מהם תשובות. "אני אוהב את זה", הוא אומר, "כי זה מה שהרשת יודעת לעשות, ובלתי אפשרי לעשות את זה בדפוס ובטלוויזיה. לזה הרשת נועדה".

לצד עבודתו ב"ניו-יורק טיימס" הוא גם מייסד שותף של "ענן מסמכים" (Document Cloud), פרויקט אינטרנטי מקורי שהושק בגרסת בטא: ספריית מסמכים ענקית שעיתונאים, אקדמאים ובלוגרים יתרמו לה חומרי גלם במטרה לנצל את היכולות של מנוע החיפוש החדשני של האתר ואת כוחם המשותף של המוני חוקרים כדי לשפר את העבודה העיתונאית, את השקיפות ואת אורך חייו של סיפור עיתונאי (להרחבה על פרויקט "ענן מסמכים", ר' הכתבה "בעננים").

מה ה"טיימס" מרוויח מזה?

"תלוי מה זה 'זה'. במקרה של 'לייצג', אנחנו מסקרים את הנושא יותר טוב, נותנים יותר עומק וניתוח, ונותנים לקורא להיכנס לנתונים היבשים. ב'ענן מסמכים' מדובר בשקיפות מאחורי הדיווחים שלנו, בהרמת המסך שתמיד הורדנו גם אם לא במודע, ואפשר לעשות את זה באינטרנט. 'הנה לך, קורא, הפִסקה במסמך שמאחוריה עומד הדיווח שלנו'. זה הניצחון המשמעותי מבחינתנו".

אתה יכול להעריך איך תיראה העיתונות ברשת חמש שנים מעכשיו?

"גם לא חודשיים קדימה. אין לי שום מושג. נדמה לי שמי שאומר שהוא יודע, מנחש או ממציא דברים, כי דברים זזים כל-כך מהר. אולי בגלל המעורבות שלי ב'ענן מסמכים', נדמה לי שהרשת הסמנטית היא הדבר הגדול הבא. אני מתחיל לראות כיוון, ואיך מו"לים יכולים להשתמש ברשת הסמנטית כדי שהקוראים ימצאו דברים באופן יותר ממוקד, בלי להישען בלעדית על גוגל. זה, אולי, מה שיאפשר לנו לעשות הרבה יותר פעילות אונליין מאשר בעבר".

ייתכן שה"ניו-יורק טיימס" יהפוך יותר ויותר לספרייה, ופחות ופחות לספק חדשות?

"נדמה לי שאנחנו רואים יותר חומר גלם, כזה שיהיה נגיש יותר מחומר סתמי וחינמי שמוצאים בגוגל. ההשוואה לספרייה היא מוצלחת, כי תמצית הרעיון של 'ענן מסמכים' היא קטלוג של מסמכי מקור. אנחנו אכן מפרסמים יותר ויותר מסמכי מקור, ואני מצפה לראות יותר מזה".

תמשיכו לתת קישורים לאתרים חיצוניים?

"לחלוטין. זאת המציאות ברשת".

מדוע שאתם לא תהיו אגרגטור, אם כך?

"למה לא? זה אחד הדברים שעיתונות עושה – היא עושה אגרגציה. 'הפינגטון פוסט' הראה כמה עוצמתי הרעיון של אגרגציה, וכיצד הקוראים רוצים לצרוך מידע בחבילה אחת, יחד עם ערך מוסף. זה לא סתם קורא RSS, הוא ערוך – וזאת הגאונות שלו. הרעיון הזה כבר מאומץ במידה רבה".

אתם לא בולטים מדי בטוקבקים. תיכנסו לזה יותר?

"אנחנו מתכוונים לפתח את אפשרויות השיחה הדו-כיוונית עם הגולשים, אבל לדעתי האישית, טוקבקים אינם יעילים במיוחד ליצירת שיחה עם הקוראים. מספר המגיבים קטן יחסית, והאינטרס שלי – כמו שהוכחנו בפורומים הנושאיים שאנחנו מעלים, למשל על תוכנית הבריאות – הוא להידמות ככל האפשר לשיחה, ופחות לשסתום לשחרור לחץ. בפורומים שלנו מדובר כמעט במאמרים, מדהים לראות כמה מחשבה וזמן הושקעו בהם".

ארון פילהופר בהרצאה בפני עיתונאים בנורבגיה (צילום: Institutt for journalistikk, רשיון cc-by-sa)

ארון פילהופר בהרצאה בפני עיתונאים בנורבגיה
(צילום: Institutt for journalistikk, רשיון cc-by-sa)

מה השתנה בהרגלי הקריאה באינטרנט בעשר השנים האחרונות? יש עיתונים שבהם נהוג לחשוב שכבר אין חשק לקרוא מאמרים ארוכים, והדסק באינטרנט מתאמץ לחתוך ולפרק אותם. אתם עושים ההפך.

"חלק מהבעיה של סטטיסטיקות אתרי אינטרנט הוא שאפשר לגבש מהן כל מיני מסקנות שאינן נכונות. הדברים מדידים יותר מאשר בדפוס, אבל לא ברור לי שמסיקים מהם את הדברים הנכונים. מעולם לא הבנתי את הטיעון שלתת יותר זה דבר רע. אם אתה בא למסעדת פאסט-פוד ומקבל שני המבורגרים, האם תתלונן? לא נראה לי.

"בכלל, הרגלי קריאה הם דבר מצחיק, כי מדובר גם בפלטפורמה. אמא שלי אוהבת לקרוא ספרים באייפון, ואני לא מסוגל אפילו לחשוב על זה. כאן אנחנו דבקים בקו שלפיו מה שאנחנו עושים טוב בדפוס אנחנו עושים טוב ברשת. ברשימת הכתבות הפופולריות כמעט תמיד תראה תחקירי עומק. אז אם יש מאמר ארוך של 10,000 מלה ומתחשק לך לקרוא אותו – זה נפלא. אתה רוצה להפסיק באמצע? מצוין. יש ראיות חותכות לכך שהקוראים שלנו רוצים את סוג הדיווח שהם רגילים לקבל מה'ניו-יורק טיימס' גם ברשת".

יש לך טיפים לעורכי אתרים, מהניסיון ומהטעויות שלכם?

"אחת הסיבות לכך שה'טיימס' עושה עבודה יוצאת דופן ברשת היא שהשקענו בזה, ולצערי, זו לא אמיתה מקובלת במקצוע. באמת אימצנו את הרשת והשקענו בה. כבר בשלב מוקדם מאוד היתה מחויבות ברורה שהעיתון ישקיע, שתהיה קבוצת 'טיימס דיגיטל', שיהיו צוות וידיאו, מולטימדיה וגרפיקה אינטראקטיבית, ושתהיה הקבוצה שלי. אני לא בטוח שהשקעה בסדר גודל כזה נעשתה בהרבה גופי תקשורת, אולי מתוך תחושה שהאינטרנט לא ישרוד, כי אחרת ההיגיון שלהם לא ברור לי.

"אני לא יודע איך להגיד זאת בנימוס, אז אגיד זאת בחוסר נימוס: הרבה אנשי חדשות, אם מתוך פחד ואם מסיבות אחרות, משאירים את שיקול הדעת העיתונאי שלהם בדלת כשהם באים לאונליין, ובמיוחד כשזה מגיע לאינטראקטיב. כל-כך הרבה ארגונים עושים ברשת דברים כל-כך נחותים (פילהופר משתמש במלה schlock), ונדמה לי שהדבר נובע מכך שאין בדסק מי שישאל שאלות בסיסיות: למה אנחנו עושים את זה? מה זה תורם לסיפור שלנו? האם אנחנו מספרים סיפור? נדמה לי שהרבה ארגונים חושבים רק על פן אחד, ולא על השני".

וחושבים יותר מדי על טראפיק באתר?

"לצערי, באופן מסוים כן. לא שאנחנו מתעלמים מסטטיסטיקות, אבל אנחנו מנסים להשתמש בהן כדי למדוד ערכים כמו שינויים בחוויית הקריאה: האם יש אימפקט חיובי? האם הגישה יותר טובה לחומר? אני לא חושב שזה תופס לגבי הרבה מקומות אחרים, שעסוקים בלמדוד דפים נצפים. כאן יש חומה סינית, עבה וגבוהה, בינינו ובין ההנהלה".

מהם האתרים שאתה אוהב?

"'גרדיאן', הם כל-כך חכמים. 'לוס-אנג'לס טיימס', בעיקר פרויקט השכונות שלהם, וגם PBS, שמרחיבים ברשת את מה שהם מציעים בטלוויזיה, 'סנט-פיטסבורג טיימס', שזכו בפוליצר ובצדק, וכמובן – הספרדים. כשהם יעלו את האינטראקטיב שלהם לרשת עד הסוף, הם יכו את כולם".

לחלק הראשון של הראיון

בעננים / איתי כ"ץ
ארון פילהופר, עיתונאי דיגיטלי, הצעיד את אתר ה"ניו-יורק טיימס" לחזית החדשנות האינטרנטית. כעת הוא שותף בהקמת "ענן מסמכים", מיזם התנדבותי שמציע לעיתונאים לחשוב אחרת על המידע הגולמי שהם מחזיקים