מערכת הבחירות לכנסת ה-19 נפתחה ב-10 באוקטובר 2012 באופן הבא: על שער "ישראל היום" התנוסס תצלום גדול של בנימין נתניהו מלווה בכותרת "הולכים לבחירות". צורף אליו טור פרשנות של מתי טוכפלד, שתמציתו: בהקדימו את הבחירות "משך נתניהו את השטיח מתחת לרגליו של מחנה המרכז-שמאל". עורכי "ידיעות אחרונות" בחרו בכותרת זהה כדי לבשר על האירוע בחזית העיתון, אך התצלום הנלווה היה שונה: נתניהו נראה מתרחק מבימת נאומים כאילו ביקשו העורכים לרמוז שאפשר כי תוצאות הבחירות ירחיקו אותו מכס ראש הממשלה. מאמר הפרשנות של סימה קדמון אמר את הדברים במפורש: "צפויות הפתעות בתוצאות הבחירות".
בשעה שנכתבות שורות אלו לא ידוע, כמובן, מה יהיו תוצאות הבחירות הקרבות, אך ידוע גם ידוע מה היתה תוצאת סיקורן בעיתונות העברית המרכזית: התנהלותה הסיגה אותה אחורה שנות דור ויותר. האופן שבו תיווכו כלי התקשורת של 2013 (בעיקר העיתונות המסורתית) את מערכת הבחירות לכנסת ה-19 היה קרוב מדי לרוח שנשבה מעל דפי העיתונים המפלגתיים במערכות הבחירות של שנות ה-50.
העיתונות של שלושת החודשים האחרונים (רובה, לא כולה) לא השקיפה ודיווחה על ההתרחשויות בזירה הבין-מפלגתית, אלא ניהלה קמפיינים פוליטיים בוטים. ההתנהלות הזו נעשתה בראש חוצות, ללא בושה וללא ניסיון להעמיד פנים שיש בה משום תפקוד עיתונאי תקין. זו היתה השתנה מהמקפצה, שכמו התריסה נגד כל כללי המשחק המקובלים.
"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" הם שני עמודי הענן שהובילו את המגמה הזו. שוקי טאוסיג ואורן פרסיקו, המביאים כאן מדי יום את סקירת העיתונות, עמדו על כך מהרגע הראשון. אבחנתם נשארה בתוקף גם ביום האחרון למערכת הבחירות: שני העיתונים הנפוצים ביותר, שגליונותיהם מגיעים לחלק הארי של קוראי העיתונים בארץ, נקטו צד: הראשון למען נתניהו והשני נגדו.
עורכיהם (או המו"לים שלהם?) לא הסתפקו בפרסום טורי דעה המשקפים את עמדתם, אלא רתמו את עיתוניהם כולם למען המטרה. ואם ה"טיים" האמריקאי מצא לנכון להכתיר את נתניהו בתואר "המלך ביבי", הרי ששני העיתונים הללו בחרו לשרת את הוד מלכותו וגם את מתחריו. וזה אכן היה אופיו של הסיקור העיתונאי של מערכת הבחירות המסתיימת מחר: התמסרות מוחלטת של העיתונים, שלא לומר השתעבדות, לקידום מטרה פוליטית – להשפיע על תוצאת הבחירות. אם לטובת נתניהו ואם לטובת מתחריו.
אני ממהר להסתייג: הקביעה הזו גורפת מדי. נותרו עיתונאים (ואפילו עיתון אחד או שניים) ששמרו על הצלם המקצועי הראוי והביאו לקוראיהם תמונה מקיפה ורבגונית של ההתמודדות הפוליטית על מקום בכנסת. גם בעיתונים המוטים נמצאו פה ושם כותבים שדיווחו בהגינות והציגו את עמדותיהם באופן לגיטימי, כשהם מאפשרים לקוראים להבחין בין דעה לידיעה, אבל הגישה הדומיננטית היתה של קמפיין, לא של דיווח.
העיתונים (לא רק "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות") חתרו להשפיע על הבוחר, לשכנע אותו איזה פתק לשלשל בקלפי, והם עשו זאת לא רק במאמרי דעה, אלא בדרך הכוללת שבה סיקרו את המערכה: בעמודי החדשות, במיקום הידיעות, בניסוח הכותרות, בשיבוץ התצלומים, בבחירת נושאי הכתבות ובפרישתן במוספים. וגם – בסקרים.
לשם המחשה: ב-30 בנובמבר 2012, עם הצטרפותה של ציפי לבני למירוץ, פורסם סקר ב"ידיעות אחרונות" שבחן את עמדת הציבור ביחס לשאלה מי מתאים להיות ראש הממשלה, נתניהו או שלי יחימוביץ'. התוצאה: נתניהו 62%, יחימוביץ' 19%. כשהועמדה לבני מול נתניהו, היו התוצאות בעיתון זה: נתניהו 55%; לבני 30%. באותו יום עצמו פורסמו תוצאות סקר דומה ב"ישראל היום". התוצאות: נתניהו 32.8%; אולמרט 13.7%; יחימוביץ' 11.8%; לבני 6.9%. למי שהחמיץ את האבחנה: לפי סקר של עיתון אחד, נהנתה לבני באותה שעה מתמיכה של 30% מהציבור כמועמדת לראשות הממשלה, בעוד שלפי העיתון השני רק 6.9% ראו בה מועמדת מתאימה לתפקיד.
ההטיה הבוטה של שני העיתונים האלה ניכרה לאורך כל תקופת ההתמודדות: "ישראל היום" התקרנף לחלוטין בלהיטותו לגונן על נתניהו ולסייע לו, ככל יכולתו, לנצח בבחירות ברוב גדול. "ידיעות אחרונות", לעומתו, דילג על כל מחסומי הבושה באופן שבו התגייס כדי להזיק לנתניהו ולקדם את מתחריו.
הנה כמה תזכורות: כותרת גדולה ב"ידיעות אחרונות": "נתניהו הסכים לרדת מרמת הגולן" (12.10.12); "ישראל היום": "הידיעה הזו נועדה לפצל את הליכוד"; ההחלטה על האיחוד בין נתניהו לליברמן הוצגה ב"ידיעות" כצעד "שנועד לגונן עליהם מפני אולמרט ולהגדיל את סיכוייהם להישאר בשלטון". ב"ישראל היום" הוצג המהלך כ"ביטוי מעשי לשאיפה לאחדות ולליכוד פנימי של מחנה הימין" (26.10.12); כעבור יומיים דיווח "ידיעות" בהבלטה רבה על התנגדות לאיחוד עם ישראל-ביתנו בתוך הליכוד, ואילו ב"ישראל היום" הכותרת הראשית בישרה: "פינקלשטיין חוזה 45 מנדטים לליכוד-ביתנו". ההתנגדות בתוך הליכוד לאיחוד בין שתי המפלגות מוצנעת בעיתון זה. טורי הדעה בשני העיתונים מנוגדים בהתאם (28.10.12).
ועידת הליכוד, שאישרה את האיחוד עם ישראל-ביתנו, סוקרה ב"ישראל היום" כאירוע חגיגי ומלהיב. הכותרות היו: "עוד ניצחון לנתניהו; בשמאל מחפשים מנהיג שיצליח להקים גוש תחת כנפיו וגוברים הלחצים על הנשיא פרס". ב"ידיעות אחרונות" הנימה שונה לחלוטין: הליכוד גילה צייתנות למנהיג אוטוריטרי (ובלשון העיתון: "לא זכורה הצבעה שעברה בקלות כזאת כשלמצביעים אין שמץ של מושג על מה הם מצביעים", סימה קדמון. וגם: "המשחק מכור ואין באמת הצבעה דמוקרטית"). לשם השוואה: ב"הארץ" כתב יוסי ורטר באותו יום שהצלחת נתניהו להעביר את רצונו בוועידת הליכוד היתה תוצאה של היערכות נכונה לכל התסריטים האפשריים (30.10.12).
תוצאות הפריימריז בליכוד, שהעלו לקדמת הבימה מועמדים ימניים קיצוניים, תוארו ב"הארץ", ב"מעריב" וב"ידיעות" ככישלון של נתניהו שיכביד עליו בבחירות, בעוד שב"ישראל היום" הן הוצגו כהישג משום שבמערכת הבחירות הנוכחית אין הוא רוצה להצטייר כאיש מרכז, אלא כמי שנאבק במפלגות ימין קיצוניות (27.11.12).
דפוס הסיקור הזה נמשך עם החלטת ציפי לבני להתמודד בראשות רשימה משלה. "ידיעות אחרונות" יוצא מגדרו לתמוך בה ולהעניק לה נוכחות בולטת בעמודיו ("באתי להילחם; אני אהיה התשובה למי שאין לו בעד מי להצביע"; "לבני יכולה להיתפס גם הפעם כאלטרנטיבה לנתניהו", נחום ברנע, 28.11.12), בעוד ש"ישראל היום" מסקר את המהלך בטינה ("קבלת פנים צוננת ללבני"; "חזרה צולעת לזירה", דן מרגלית, 28.11.12).
וכך הלאה וכך הלאה, בסיקור פרישת עמיר פרץ מהעבודה, הפצעתו של נפתלי בנט, ציטוט "גורם מדיני בכיר רם דרג" המתריע בשער "ידיעות אחרונות" שנתניהו מוביל את המדינה לאסון, השקת קמפיין הבחירות של הליכוד, דברי שמעון פרס על פשרנותו של אבו-מאזן, הראיון של יובל דיסקין על התנהלות נתניהו (וברק) מול איום הגרעין האיראני, נסיונה של לבני לאחד את שלוש מפלגות המרכז, דברי אולמרט על בזבוז 11 מיליארד שקל על-ידי נתניהו, ועד לאירועי השבוע האחרון ובראשם חוות הדעת השלילית של אובמה על נתניהו ("ידיעות אחרונות": "סכסוך נוסף עם ארה"ב – הסלמה בעימות – יום אחרי הביקורת הקשה של אובמה על נתניהו, הודיעה המדינה על בנייה בקריית-ארבע ובאפרת. נתניהו: רק אזרחי ישראל יקבעו מי מייצג את האינטרסים שלהם"; "ישראל היום": "ראש הממשלה עונה לאובמה: אזרחי ישראל יחליטו". 17.1.13).
"ראש בראש": כך עיצבה ההטיה הפוליטית את שערי "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" (לחצו לסקירה)
לכל אורך המערכה מפרש "ישראל היום" את האירועים באופן נוח לנתניהו ומתגייס לסייע לו (למשל לטרפד את איחוד מפלגות המרכז) באמצעות פרסומיו, בעוד ש"ידיעות אחרונות" מציג את ההתפתחויות כראיות להתנהלותו הכושלת של מנהיג הליכוד ונרתם להזיק לו אלקטורלית (למשל בתחזיותיו על סנקציות מדיניות ועל גזירות כלכליות לאחר הבחירות). ההטיה המנוגדת התנוססה גם בסקרים שפירסמו שני העיתונים יום לפני שלשום, לקראת תום המערכה: ב"ישראל היום" העניקו הסוקרים לליכוד-ביתנו 35 מנדטים, בעוד שב"ידיעות אחרונות" התחזית היא 32 מנדטים בלבד, בתוספת הקביעה "הפער [בין גוש ימין לשמאל] מצטמצם". גם אתמול (20 בינואר 2013) לא התאפק "ישראל היום" והציב בשערו שלושה מאמרים שקראו, באופן כמעט מפורש, להצביע למען נתניהו, בעוד ש"ידיעות אחרונות" הדגיש בעמודו הראשון את הקרב בין נתניהו לבנט (עמודי הפנים של העיתון מציעים תמונת מצב מגוונת של תום המערכה, וכך גם שערו ועמודיו של "מעריב").
שני העיתונים אינם לבד. ההטיה ניכרה גם בעיתונים אחרים, אם כי במינון שונה ובעוצמה פחותה. "מעריב" עבר שינוי בגישתו עם רכישתו על-ידי שלמה בן-צבי: אם בימיה הראשונים של מערכת הבחירות נשבה מעמודיו קורת רוח מהאפשרות שאהוד אולמרט יצטרף להתמודדות (בן כספית), הרי שהנימה השתנתה כאשר כותביו הימנים של "מקור ראשון" החלו לפרסם את עמדותיהם מעל דפיו. המגמה הבסיסית היתה לתמוך בנתניהו ולמצב אותו כמי שללא ספק ייבחר לראשות הממשלה. עם זאת, העיתון נמנע מהיסחפות מוחלטת בכיוון הזה (למשל, הוא אינו מגבה את מתקפת נתניהו והליכוד-ביתנו על נפתלי בנט), וכמה מכותביו דנים באופן ענייני בהתפתחויות. ואילו העיתונות החרדית מכריזה ללא כחל ושרק על היותה מפלגתית ואין היא מעוררת מלכתחילה ציפיות להתנהלות עיתונאית חסרת פניות.
נותרו שני עיתונים צדיקים בסדום, "הארץ" ובמידה פחותה "מקור ראשון". "הארץ" מכריז בגלוי על התנגדותו לעמדות הימין ועל תמיכתו בגוש השמאל, אך הוא יודע להעניק לקוראיו סיקור מגוון ולהפריד בין עמדותיו לדיווחיו. מהבחינה הזו, "מקור ראשון" חותר להיות בבואה של "הארץ". הגישה הזו ניכרת גם היום, 48 שעות לפני פתיחת הקלפיות, באופן שבו שני העיתונים מסכמים את מערכת הבחירות ומציגים בשעריהם כותרות והפניות לסקירות ענייניות.
מובלעת בפני עצמה, על צד החיוב, היא העיתונות הכלכלית, שניסתה להעלות את רמת הדיון של ההתמודדות המפלגתית. "דה-מרקר", וגם "כלכליסט" ו"גלובס" (ופחות מהם "ממון", מוספו הכלכלי של "ידיעות"), הציפו סוגיות כלכליות, חברתיות וניהוליות שלדעת עורכיהם היו אמורות להעסיק את הבוחר ולשמש אבן בוחן להכרעתו בעד מי להצביע. המאמצים האלה לא עלו יפה: מערכת הבחירות הוסיפה להתמקד בטפל ובמשני ולא התפתחו בתוכה הכוחות הדרושים לשנות את סדר יומה. בעיתונות הכלכלית (גיא רולניק ב"דה-מרקר", אביב לביא ב"גלובס") וב"מעריב" (נדב אייל, קלמן ליבסקינד) ניכר גם מאמץ להפנות את שימת הלב אל רמתו הירודה של סיקור מערכת הבחירות.
התמונה הכוללת היא אפוא של עיתונות מוטה (ברובה), מגויסת, שאינה בוחלת בשימוש בכוח שבידה כדי לקדם מועמדים ומפלגות, כשהיא מעמידה פנים שבכך היא ממלאה את תפקידה התקשורתי המקובל. ההתנהלות הזו דומה, למרבה האירוניה, לסגנון העיתונות המפלגתית ששלט כאן בכיפה לפני 50 ו-60 שנה. הנה דוגמיות.
כך כתב "דבר" (עיתון מפא"י, גלגולה הראשון של תנועת העבודה) לקראת הבחירות לכנסת השנייה, ברשימה שהתיימרה לתאר את אכזבתם של פעילים יוצאי תימן מתמיכתם במפלגת הציונים-הכלליים (גלגולה הראשון של המפלגה הליברלית שהפכה ברבות הימים לחלק מהליכוד): "הציונים-הכלליים פרשו את רשתם על יוצאי תימן בהבטחות קוסמות, כגון דיור, חצי מיליון ל"י [לירה ישראלית] להקמת מוסדות לתימנים, התיישבות לעולים, הקמת רשת של שיעורי ערב ועוד ועוד. אבל המציאות טפחה על פניהם. 'כאשר ניסינו להוציא לפועל עבודות ארגוניות שונות, נתקלנו לראשונה בנוהג של משטר פקידותי נוקשה ודיקטטורי בכל אשר פנינו. [...] הננו להזהיר בזאת את הציבור התימני וכל עובד אשר טובת המדינה לנגד עיניו: בל תדרוך כף רגלו על סף המפלגה השחורה והבלתי אחראית הזו כי אך עוול היא עושה ודרכה – דרך שחיתות ושררה" (16.7.51).
או: "בעקבות הידיעה שפירסמנו ב'דבר' ביום ה' שעבר על סכומי כסף גדולים (בדולרים) אשר אספו שליחי הציונים-הכלליים באמריקה – נתגלו פרטים נוספים המעידים על נסיונות הברחה של מטבע זר. לא נודע מה עשו האדונים סרלין וזיסמן, עסקני הציונים-הכלליים, בסכום של כ-200 אלף דולר אשר אספו בארה"ב, ועל כך נדרש מבקר המדינה לתת תשובה". בהמשך מחשיד העיתון את ראשי הציונים-הכלליים בנטילת כספים לכיסיהם ("דבר", 29.7.51).
מנגד, הנה ציטוטים מתוך גליונות "חירות", בטאונה של תנועת החירות (שהיתה הגלעין שממנו צמח לימים הליכוד), במערכת הבחירות לכנסת הרביעית: במאמר שכתב יוסף שופמן, שבו התווכח עם דרישתו של בן-גוריון לשנות את שיטת הבחירות, נאמר, בין השאר: "[...] ארבע רשימות (המתמודדות בבחירות) הן עדתיות אשר הוקמו אחרי שמר בן-גוריון החל ללבות את הניגודים העדתיים. ללא זאת, כפי שמראה נסיון הבחירות לכנסת השלישית, הן בכלל לא היו מופיעות הפעם [...] בהפרחת הסיסמה 'בחירות אזוריות' ישנה מידה גדושה של גניבת דעת" (2.10.59).
או כותרת לידיעה: "מבצע בחירות נוסף של מפא"י: 'תוכנית שיכון' הוגשה לממשלה" ("חירות", 22.10.59). וגם: "הבחירות יעלו למפא"י 20 מיליון ל"י. לאחרונה החלו פעילי מפא"י ב'קניית' קולות באזורים שונים של תל-אביב והסכומים נעים בין 100 ל-200 ל"י עבור משפחות שלמות" (משה שביט, "חירות", 20.10.59).
נשמע מוכר? זו בדיוק הבעיה.