אורי אליצור בזמן שכיהן כראש לשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו, 24.5.98 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
ב-11 בדצמבר 2012 העלה אתר nrg של "מעריב" סרטון קצר שבו חיווה העיתונאי אורי אליצור את דעתו על מערכת הבחירות ועל תוצאותיה המסתמנות. אליצור הוא עורך המשנה ועמוד התווך הפובליציסטי של "מקור ראשון", ומאז שמו"ל העיתון, שלמה בן-צבי, רכש גם את "מעריב", מתפרסמות אבחנותיו ותובנותיו גם בעיתון זה, והוא הפך בן-לילה לפרשן מרכזי גם בו. הסרטון האמור היה מעין טור דעה מצולם שעלה באתר, לצד מאמרים מודפסים לא מעטים שפירסם אליצור בשבועות שקדמו לבחירות.
וכך אמר אליצור מול המצלמה: "הבחירות אינן מעניינות כיוון שידוע מראש מי יהיה ראש הממשלה; ידוע גם מראש שגוש הימין יהיה גדול מגוש השמאל בחמישה-שישה מנדטים; אולי הדבר היחיד המעניין שהולך ומסתמן במערכת הבחירות הוא הבושה להשתייך לשמאל; ציפי לבני היא הדוגמה הקלאסית לכך: היא עקפה את מפלגת העבודה משמאל; היא בחרה להגיע להסכם עודפים עם מרצ והיא קוראת לעצמה 'מרכז'".
רצה לומר: לבני והתנועה הן שמאל מובהק, אך הן מתביישות להצהיר על כך. ההוכחה הניצחת שיש לכותב לשמאלנותן של לבני ורשימתה היא הסכם העודפים שעליו חתמה עם זהבה גלאון ורשימתה. כאילו היתה ללבני ברירה אחרת לאחר ששלי יחימוביץ' העדיפה לחתום על הסכם עודפים עם יש-עתיד, בניגוד למסורת שהיתה מקובלת על העבודה להגיע להסכם עודפים עם מרצ.
אורי אליצור הוא כותב עם יושרה. הוא אינו שכיר עט ואינו עיתונאי המושפע מרוחות נושבות ומאופנות חולפות. הוא גם אינו נמנה עם זן העיתונאים שקל לגייס למען סוגיה ציבורית מזדמנת או לטובת אישיות שנלכדה שלא בטובתה במוקד ההתעניינות התקשורתית. לא, אליצור הוא איש של עקרונות, והתנהלותו העיתונאית נקייה משיקולים פסולים.
גם הטייתו האידיאולוגית ידועה מלכתחילה: הוא איש ימין מובהק, ורואה מתפקידו לגונן על מפעל ההתנחלויות ולשכנע את דעת הקהל לתמוך בתפיסה שארץ ישראל כולה היא מולדת העם היהודי וזכותו עליה אינה ניתנת לערעור. הסקירה שלהלן אינה באה להשיג על יושרו של אליצור וגם לא להצביע על הטעויות שנפלו בהערכותיו ובאבחנותיו באופן שבו סיקר את מערכת הבחירות האחרונה. היא נועדה לאפשר לקוראיו (ואולי גם לו עצמו) להתבונן על המידה שבה הקונספציה שבה הוא שבוי משבשת את התנהלותו העיתונאית וגורמת לו להסתבך בקביעות ובתחזיות שגויות שעלולות לקעקע את סמכותו המקצועית.
שלושה ימים לאחר סרטון הדעה פירסם אליצור ב"מעריב" מאמר שכותרתו "השמאל הישן והשמאל החדש" ובו התובנות הבאות:
"העבודה והתנועה לא הצליחו להתאחד לרשימה אחת משתי סיבות. ראשית, שיקולי אגו וסידור עבודה, וזה לא חשוב ושייך לכותרות של השבוע שעבר. הסיבה השנייה היא משמעותית וחשובה לשבועות הבאים: בבחירות האלה ברור מראש מי ינצח, ואין עימות של ממש בין ימין לשמאל. בכל הסקרים, לגוש הימין יש יתרון של בין 8 ל-16 מנדטים על גוש השמאל. הקרב המעניין הוא בתוך השמאל – בין השמאל החדש והשמאל הישן – כששלי יחימוביץ' היא השמאל החדש וציפי לבני היא השמאל הישן [...].
"הבוחר עמיר פרץ כבר בחר: שמאל הוא בעיקר שמאל מדיני. ואם השקפתה הכלכלית-חברתית של ציפי לבני דומה מאוד לזו של נתניהו ושטייניץ – לא נורא, כי חזונו העיקרי של השמאל הוא להגיע להסדר עם אבו-מאזן ולפרק את ההתנחלויות. וזה השמאל הישן, שבנוי כולו על הנחת יסוד ישנה שכבר הופרכה באופן הכי ברור. מאז נאום בר-אילן אין כבר הבדל של ממש בין בנימין נתניהו ובין ציפי לבני. שניהם נסחפו והגיעו עד עמדותיו המדיניות של יוסי ביילין. מבחינת העמדות, הוויכוח הזה שייך לעבר, כי השמאל כבר ניצח ניצחון מוחץ. רוב מוחלט של הפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות בישראל דוגל במדינה פלסטינית שתשתרע על רוב השטח של יהודה ושומרון. בתנאי שתהיה מפורזת וידידותית, ובתנאי שגושי היישובים הגדולים יישארו בריבונות ישראל".
חודש לפני יום הבחירות חוזר אפוא אליצור על קביעתו כי מערכת הבחירות הוכרעה מראש ומשתף את הקורא בהארה חדשנית: ההתמודדות לא נסבה על מחלוקת ממשית בין ימין לשמאל. לשיטתו, גם נתניהו אימץ את נוסחת הפתרון של יוסי ביילין. מי שמפריע למימושה הם הפלסטינים.
בין השורות מבצבצת מורת רוחו של הכותב מגלישתו של מנהיג הליכוד לעבר עמדותיה של מרצ, אך לעניין הנדון כאן חשוב כושר החיזוי והניתוח של אליצור: לא צפויה הפתעה בקלפי, לגוש הימין יתרון ברור, ומה שעוד יותר מרחיק לכת – יחימוביץ' מייצגת שמאל קיצוני יותר מאשר לבני. וזאת כאשר במהלך השבועות הבאים מיצבה מנהיגת העבודה את עצמה ואת מפלגתה כשמאל מתון עם נטייה למרכז (רתיעתה מלהביע עמדה על עתיד ההתנחלויות, הגיבוי שנתנה לממשלה במבצע עמוד-ענן, האחריות שהטילה על הפלסטינים על הקיפאון המדיני, התייצבותה מאחורי נתניהו בסוגיה האיראנית), בעוד שלבני הטיפה להתנעת המו"מ עם אבו-מאזן ברוח ההידברות שהיתה לה ולאהוד אולמרט איתו ועם שליחיו.
ב-24 בדצמבר 2013 תקף אליצור את נתניהו והאשים אותו בבלימת המגמה של התחזקות גוש הימין שהסתמנה (לפי הסקרים) עד אז. מורת רוחו של הכותב נבעה מהחלטתו של ראש הממשלה להתראיין בשלושת ערוצי הטלוויזיה ולהשתמש בהם כדי לתקוף את נפתלי בנט. אליצור תלה זאת בבהלה שתקפה את נתניהו נוכח הפופולריות הגדלה והולכת של מנהיג הבית-היהודי. הוא תהה מה תקף את מנהיג הליכוד לבעוט בדלי החלב שהשפיע עליו רק טוב עד אז, וקבע כי בהתנהלותו פגע בתדמיתו כמנהיג וכפוליטיקאי קר רוח. כדי להוכיח שחששו של נתניהו מבנט הוא חשש שווא, ניתח אליצור את הסקרים שפורסמו עד אז באופן הבא:
"[...] אם להשוות בין הסקרים שנעשו בעיתון זה ('מעריב') בשבוע האחרון ולפני חודש, הליכוד נשאר יציב על 37 מנדטים, ש"ס נשארה יציבה על 11 והבית-היהודי טיפס מתשעה ל-12 מנדטים. אז מאין באים המנדטים שנוספו לבית-היהודי? לכאורה זה אומר שבנט מביא בוחרים מגוש השמאל לתוך המחנה הלאומי. זה לא בהכרח ההסבר השלם. יכול להיות שבוחרי קדימה עוברים לליכוד. וכנגד זה בוחרי ליכוד עוברים לבית-היהודי. אבל באופן חלקי, זה בוודאי נכון. צעירים רבים מתלבטים בין לבני ולפיד ובין בנט".
לפי פרשנותו של אליצור, הסבירות שמצביעים של הליכוד מגלים נכונות להעביר את קולותיהם לבנט (אפשרות שבגללה נזעק נתניהו לאולפנים כדי לתקוף את הבית-היהודי ולהכריז שבנט לא יישב בממשלה שהוא יכונן) אינה גבוהה. לשיטתו, הרבה יותר סבירה תנועת בוחרים סיבובית ששורתה התחתונה היא מעבר של בוחרים מגוש השמאל לבית-היהודי – מגמה שנתניהו מטרפד בהתקפתו על בנט ושתוצאתה תהיה נדידת קולות מהליכוד-ביתנו אל מפלגתו של בנט. ואיך מנמק אליצור את הספקולציה הזו? "מתלבטים בין הליכוד לבין בנט יאמרו לעצמם: אם באמת הוא (נתניהו) שוקל להשאיר את הבית-היהודי באופוזיציה, חייבים לתת לבית-היהודי מספיק כוח כדי לא לאפשר את זה".
להסבר המאולץ הזה יש סיבה אחת: אורי אליצור מזדהה עם דרכה של מפלגת הבית-היהודי, שנתפסה כנציגה המובהקת והנאמנה של ציבור המתנחלים. נתניהו, הרי, נגרר עד קצה מחנה השמאל. בתוקף תפיסתו זו נחלץ אליצור לגונן על בנט ורשימתו, כשהוא מתעלם, או אינו מודע, להיגיון המפותל והבלתי משכנע של נימוקיו.
ב-11 בינואר 2013 קבע אליצור כי הדאגה העולה מכיוונו של הליכוד בנוגע למצבו המסתמן בקלפיות מבוססת על "טעות אופטית או פער ציפיות מדומיין שבנוי על שתי שגיאות". במאמרו "קו התפר" הסביר אליצור את ירידת הליכוד-ביתנו בסקרים באופן הבא: "[...] אכן לליכוד ולישראל-ביתנו יחד היו בכנסת היוצאת 42 מושבים, אבל כבר הסקרים שנעשו לפני האיחוד ביניהן הראו ירידה מסוימת בכל אחת משתי המפלגות, ובסקרים הראשונים שנעשו אחרי האיחוד, עמדת הפתיחה היתה בממוצע 37 מנדטים. היום היא עומדת בממוצע על 35. זו לא התרסקות ולא כישלון ולא הרבה יותר מתנודה סבירה על גבול הטעות הסטטיסטית". מסקנתו הנחרצת של הכותב: מי שגרם למפלגה המאוחדת להפסיד מכוחה לטובת הבית-היהודי (בסקרים) הם בעיקר מצביעי ישראל-ביתנו, ולא מצביעי הליכוד.
לקביעה הזו אין אליצור מביא סימוכין ממשיים, אך היא משרתת את מגמתו למנוע חיץ בין בנט לנתניהו ולטשטש את הרושם שהתקבע אצל נתניהו (בצדק, יש לומר, כפי שעולה מתוצאות הבחירות בדיעבד) שהבית-היהודי מתחרה בליכוד על קולות הבוחרים בימין. כדי לחזק את כדור ההרגעה שמציע הכותב לראש הממשלה, הוא מציג את יחסי הכוחות המסתמנים בסקרים, 11 יום לפני הבחירות, כך:
"המספר הנכון להשוואה בין הכנסת היוצאת ובין הכנסת הבאה הוא לא 42, אלא 49. זה מספר המנדטים של כל האגף – מהליכוד ועד האיחוד-הלאומי. מי שיבדוק את המצב בסקרים ימצא שנשארנו בערך באותו מספר. אלא שקודם הוא היה מורכב מליכוד של 27 וכנף ימנית של 22, ועכשיו הוא בנוי מליכוד של 35–36 וכנף ימנית של 12–13. מבחינת הליכוד זה שיפור גדול". מסקנתו החד-משמעית של הכותב: "כושר התמרון של נתניהו בממשלה הבאה, גם ימינה וגם שמאלה, יהיה גדול לאין ערוך משהיה בקדנציה היוצאת".
ספק אם נתניהו חש כך היום. ספק גם אם אליצור חש עד כמה הלוליינות המחשבתית שלו נגזרת מהשתעבדותו (אולי הבלתי מודעת) לאידיאולוגיה ההתנחלותית, המניעה אותו ללוש את נתוני הסקרים באופן מאולץ רק כדי שיהלמו את התוצאה הפוליטית הרצויה בעיניו.
הגישה הזו נמשכת במאמריו הבאים, עד ליום הבחירות. ב-14 בינואר 2013 הקדיש אליצור מאמר לניתוח התנהלותו של גוש השמאל במערכת הבחירות וקבע כי הוא נכשל כישלון מוחלט בכך שלא הצליח להפוך את הסוגיה החברתית-כלכלית למוקד ההתמודדות. את ניתוחו המלומד סיכם הפרשן בתחזית הניצחת הבאה:
"בשורה התחתונה, בדיוק כמו שצפו מראש כל הפרשנים, סדר היום של הבחירות היה כולו מדיני-בטחוני, ולכן הימין הולך לנצח בהפרש גדול, באדיבותם של ציפי לבני ועמיר פרץ ועמוס עוז ושמעון פרס ועוד חברים טובים מהשמאל".
מה תוקפה של נבואה זו מול הצלחתו המסחררת של יאיר לפיד, הישגה המתון של מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' והכפלת כוחה של מרצ – רשימות שענייני הפנים עמדו במרכז מסריהן? וכיצד נראית תובנתו הפסקנית של אליצור בדבר היתרון המכריע הצפוי לגוש הימין, מול תוצאות האמת שהגיחו מהקלפיות?
במאמר האחרון שכתב לפני יום הבחירות ("מסיבת סיכום", 18 בינואר 2013), חזר אליצור על קביעתו שתבוסתו הצפויה של גוש השמאל נובעת מכשלונו להציב במרכז ההתמודדות את סוגיות הפנים. יחימוביץ', הוא כותב, עשתה ככל יכולתה להתמקד בענייני חברה וכלכלה, אך עמיתיה (שמעון פרס, ציפי לבני) קילקלו לה את השורה בהדגישם את הנושא המדיני. בדיעבד, הטענות נגד יחימוביץ' (גם בתוך מפלגתה) הן שהימנעותה מלעסוק בסוגיות המדיניות היא שגרמה להישגה האלקטורלי המוגבל.
אליצור גם חוזר ומבקר במאמר את התקפותיו של נתניהו על בנט ועל מפלגת הבית-היהודי. כל-כך גדולים תסכולו וזעמו על התנהלותו של נתניהו בעניין זה, שהוא פוסק:
"[...] והיתה גם שגיאה אסטרטגית של נתניהו: הקמפיין השקרי והנבזי נגד הבית-היהודי. השפעתו על תוצאות הבחירות האלה היא שולית. אולי הוא הבריח מנדט או שניים מהבית-היהודי ולא לטובת הליכוד אלא לגוש השמאל, אבל לשנים הבאות ולבחירות הבאות הוא שבר את הברית הנפשית והרגשית בין הציונות הדתית ובין הליכוד".
אליצור, איש צנוע בהליכותיו, מתנפח לממדים של נביא זעם כשהוא בא להגיב על פגיעה בציפור נפשו – מפעל ההתנחלויות שמייצגת רשימת הבית-היהודי.
ואיך התמודד אליצור עם פסק דינם של הבוחרים? למחרת ההצבעה בקלפיות הודה בנצחונו המפתיע של יאיר לפיד ותירץ אותו כך: נתניהו הוא שנתן שתי מתנות למנהיגה של יש-עתיד: הראשונה, כאשר לפיד הציג את עצמו כמועמד ודאי לשבת בממשלתו של נתניהו; השנייה, כאשר לפיד הרוויח שני מנדטים מהבית-היהודי בעקבות התקפותיו של ראש הממשלה על בנט. ביושר הודה אליצור שהגוש בראשות נתניהו "ספג מכה", אבל "בצד השני אין שום סיבה לשמפניה. בשורה התחתונה גוש הימין הוא הגוש המנצח". הכותב אינו מעמת את תוצאות הבחירות בפועל עם תחזיותיו לאורך כל תקופת ההתמודדות.
המאמר האחרון של אליצור שיוזכר כאן פורסם ב-25 בינואר 2013. הוא משקף אקרובטיקה מחשבתית יוצאת דופן, ולפיה גוש הימין אכן ניצח בבחירות ברוב של 79 מול 41. הכיצד? פשוט מאוד: אין לספור את יש-עתיד כרשימה שיש לה זיקה לשמאל, אלא לימין דווקא. ככה, בהקשת מקלדת, נוטש אליצור את כל התשתית הניתוחית שעליה ביסס את הערכותיו ותחזיותיו במהלך מערכת הבחירות ובונה (לעצמו) מארג מושגים חדש המאפשר לו להוסיף לדבוק בקונספציה שבה הוא שבוי.
הגמישות האינטלקטואלית הזו מובילה אותו לקבוע כי "נתניהו יהיה ראש ממשלה בראש קואליציה יציבה ונוחה יותר מהקודמת". היא גם מניעה אותו לפסוק שהצלחתו של לפיד נבעה מכך שלא מעט ליכודניקים הצביעו עבורו וכן רבים ממצביעי נפתלי בנט. העובדה שהתובנה הזו סותרת את מסקנותיו הקודמות ("הקולות ברחו מהבית-היהודי לשמאל") אינה מביכה את אליצור משום שניתוחו זה, כמו כמה מניתוחיו הקודמים, מבוסס על משאלות לב יותר מאשר על קריאה נכוחה של המציאות.
מאוויי לבו הפוליטיים של אליצור ולהיטותו לראות את הבית-היהודי בתוך הקואליציה כופים עליו גם להגיע במאמרו זה לתובנות היצירתיות הבאות: המאמץ המפרך שעשה בכנסת הקודמת ח"כ יוחנן פלסנר מקדימה, יחד עם ראש מפלגתו שאול מופז, לכונן הסדר לגיוס בני הישיבות לא היה כן, אלא נועד מלכתחילה לפוצץ את הקואליציה; יאיר לפיד יטפל בסוגיה הזו בגישה בונה, ולכן הוא יחתור להגיע להסדר שיוסכם לפחות על חלק משמעותי מהחרדים; נתניהו יוכל לחתום בשתי ידיים על המתווה להסדר מדיני שבו דוגל לפיד; הוויכוח המדיני הזועף בין הימין לשמאל כבר מזמן אינו מתנהל על שאלות מהותיות (כך!), אלא על הצורך הקיומי של השמאל להבטיח לעצמו שנתניהו אשם בכל; המכה שחטף הליכוד בבחירות מאפשרת לנתניהו מרחב תמרון הרבה יותר גדול מבעבר.
על מידת הדיוק של תחזיותיו של אורי אליצור לאחר הבחירות ניתן יהיה ללמוד בחודשים הבאים.