לכל אדם שחש כי פורסם עליו פרסום המהווה לשון הרע יש, לפי החוק, שתי אפשרויות: הגשת תביעת דיבה, תביעה נזיקית רגילה, ולצדה – אפשרות להגיש קובלנה פלילית נגד המפרסם.

בדרך-כלל מחליטים נפגעים לפנות למישור הנזיקי-אזרחי, הן משום שהתרופה שם היא כספית, והן משום שנטל ההוכחה קל יותר, כיוון שבקובלנה פלילית נגד מפרסם, מעבר להוכחת לשון הרע ומאחר שלא חלות הגנות כלשהן לטובת המפרסם ("אמת דיברתי", תום לב וכו'), יש צורך גם להוכיח "כוונה לפגוע" בנפגע מצד המפרסם.

בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע דן לאחרונה בשאלה מה היא אותה "כוונה" שצריך להוכיח, במסגרת ערעורה של ז'קלין מימון, סייעת בגן ילדים באשדוד, אשר פורסמה עליה כתבה במקומון באשדוד. המקומון טען כי מימון משתמשת בשיטה "אכזרית, כואבת ומשפילה" להוצאת כינים מראשי ילדים בגן, ועוד הוסיף וטען כי מדובר ב"שיטה אכזרית המזכירה את הטיפול האכזרי בבתי-היתומים בזמן מלחמת העולם השנייה". הכתבה הוסיפה תיאורים נגד מימון המשתמשת, לדברי הכתבה, בשיטות "מחרידות", וכן פורסם שם כאילו מימון מקללת, תוקפת ומכה את הילדים.

מימון, שביקשה להגן על שמה הטוב, בחרה להגיש לא תביעה רגילה, אלא קובלנה, באמצעות עו"ד אילן בומבך. הקובלנה הוגשה לבית-משפט השלום בקריית-גת, אך עוד לפני שבית-המשפט דן בעובדות המקרה, ואם אכן אמת דיבר העיתון, החליטה שופטת בית-המשפט, גיליה רביד, לדחותה כיוון שאף שהדברים בכתבה מהווים "לשון הרע", הרי לא הוכחה הכוונה לפגוע במימון, הנדרשת בקובלנה.

השופט אברהם לרון, נשיא בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, הפך החלטה זו. הוא קבע כי ניתן ללמוד על "כוונה לפגוע" במושא הפרסום, בראש ובראשונה מתוך הפרסום עצמו. ככל שהפרסום פוגעני יותר ויש בו, למשל, שימוש במלות גנאי חריפות, הנאשם בפרסום יתקשה יותר ויותר לשכנע כי פירסם את שפירסם שלא מתוך כוונה לפגוע.

המקומון טען בבית-המשפט כי פירסם את הכתבה בראש ובראשונה כדי להביא לידיעת הציבור את המציאות השלילית בגן, וכדי לזעזע את הרשויות ולגרור אותן לפעולה מתאימה. השופט לרון, שאליו הצטרף השופט יהושע פלפל, קבע כי הוא מקבל שהיתה גם מטרה לגיטימית בפרסום הדברים, אך ברגע שהמקומון הפריז ו"צבע" את הכתבה בכינויי גנאי, אסוציאציות שליליות, ולמעשה יצר למימון דימוי של כמעט מפלצת, הרי הוכחה גם "כוונה לפגוע".

השופט ניל הנדל, בדעת מיעוט, הסכים כי יש להחזיר את התיק לבית-משפט השלום, אך לגרסתו, יש לקבוע אם קיימת "כוונה לפגוע" רק בסוף ההליך, לא רק מתוך תוכן הדברים שפורסמו, אלא מכל העובדות שיועלו במשפט.

התיק הוחזר לבית-משפט השלום בקריית-גת כדי לקבוע אם הגנת העיתון בטענת "אמת דיברתי" קיימת.

בכך, למעשה, צימצם בית-המשפט את ההבדלים בין תביעה אזרחית לבין קובלנה פלילית בלשון הרע, ואת הדרישות לקבלת פסק-דין פלילי נגד מפרסם לשון הרע.

נדחתה תביעת אפל

לאחרונה נדחתה תביעתו של דוד אפל, איש העסקים השולח יד גם בענייני ציבור, נגד רשות השידור ביחס לכתבתה של איילה חסון על פרשת "בר-און-חברון". בכתבה, שפירסמה חסון בינואר 1997, זמן קצר לאחר מינוי עו"ד רוני בר-און ליועץ המשפטי והתפטרותו, היא חשפה, כזכור, כי אריה דרעי ובנימין נתניהו רקמו עסקה, שלפיה ימונה עו"ד בר-און ליועץ המשפטי לממשלה כנגד סגירת התיק נגד דרעי בעבירות שאין בהן קלון. בתחילת הכתבה צוין כי חודשים מספר קודם לכן נפגש אפל עם חברו דרעי, והציע לו למנות את בר-און ליועץ המשפטי, משום שהוא עסקן בליכוד, היה מאמנו של צחי הנגבי (שר המשפטים דאז), ו"הוא יהיה שלנו".

אפל טען כי יוחסו לו לשון הרע ותבע את רשות-השידור על סך 5 מיליון שקל בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו. שופט בית-המשפט, עדי אזר, דחה את התביעה על הסף, תוך קביעה שדיבתו של אפל לא הוצאה רעה בכתבתה של חסון, באשר "הצופה הסביר" של הכתבה לא יכול היה לייחס לשון הרע לאפל בגינה. אזר קבע כי עצם ההצעה של אפל למנות את בר-און ליועץ, כנטען בכתבה, אין בה לשון הרע, שכן מדובר בעו"ד ותיק, בעל משרד פרטי, שאף היה מאמנו של הנגבי.

יתר על כן, השופט אזר קבע, כי אין כל לשון הרע בחשיפה שעסקן פוליטי מבקש למנות מקורב למשרה ציבורית, שכן אין פגם בכך שעסקן פוליטי יציע למשרה אדם הקרוב להשקפותיו הפוליטיות. "מדובר", קבע אזר, "בפעולה לגיטימית, רגילה ומקובלת בחברה, שלפיה עסקנים פוליטיים משתדלים להציע למנות למשרות בכירות אנשים הקרובים להשקפותיהם הפוליטיות. בהצעה כזו, כל זמן שלא מתלווה לה כל סממן נוסף, אין כל פגם". אפל טען, עם זאת, כי המינוח שבו השתמשה חסון בכתבה, ולפיו הציע את בר-און לדרעי כיוון ש"יהיה שלנו", מרמז כאילו אפל התכוון למנות מקורב שישתלט על מנגנון התביעה במדינת ישראל, ישים את החוק לקלס, וישיג בתרמית לדרעי עסקת טיעון שאין עימה קלון.

אזר שלל פרשנות זו למינוח "שיהיה שלנו". הוא הבהיר, כי בכתבה לא נאמר או נרמז כאילו מתכוון אפל לשלוט בעו"ד בר-און, וכאילו זה היה חייב לפעול לאחר המינוי בדרך הרצויה לאפל. גם לא נאמר ולא נרמז כאילו אפל התכוון להשיג לדרעי עסקת טיעון נוחה. כל הטענות האלה הן בבחינת "חוכמה שלאחר מעשה", לאחר עיון בדיעבד בפרשה כולה, בעוד שהקובע הוא יום הפרסום.

בפסק-הדין הוסיף השופט אזר כי גם לולא היה אפל איש ציבור, אין אפילו לשון הרע המשתמעת מההקשר הכללי של הדברים שנאמרו בכתבה, שכן אפל הוזכר רק כמי שהציע את המינוי לדרעי כמה חודשים קודם לכן, וכלל לא בהקשר של רעיון ה"עסקה", שהו הפגום בפרשה כולה. לפיכך, ומשקבע השופט אזר, שבכתבה לא תואר אפל באופן פלילי או שלילי, נדחתה תביעתו על הסף.

איתן להמן הוא עורך-דין

גיליון 25, מרץ 2000