תחילה לחדשות הטובות: תור הפמיניזם הגיע לארץ והשתלב היטב בלב הקונסנזוס כמעט. כל מי שלא רוצה להיחשב אאוט גמור, מצהיר כמה הנשים חשובות, כמה הן ראויות לטוב ביותר, כמה האלימות נגדן מגונה ומז-ע-ז-עת ממש. אפילו המשפט "אני לא פמיניסטית, אבל..." כבר נשמע פחות ופחות במקומותינו. אין ספק שאת ההתפתחות הראויה הזאת יש לזקוף במידה רבה לזכותן של קבוצת עיתונאיות, שהצליחו להוציא את המושג מחוגי האקדמיה הסגורים והמשוכנעים ממילא, המתדיינים בלהט על קוצו של יוד שאיש מלבדם אינו מבין, ולהביאו לחוגים נרחבים בכל אשר תפנה. הקבוצה הזאת מתאפיינת בכמה תכונות המאפשרות לה למלא את תפקיד השליחות, נושאות הבשורה: הן אינטליגנטיות ורהוטות במידה שעולה על לא מעטים מבין עמיתיהן, דעתניות, בטוחות בעצמן ולא מהססות להיקלע לעימותים – אדרבה, בנסיבות שכאלה הן בשיא פריחתן, וכל המרבה הרי זה משובח.
המבצע שיזמו חברות עזרת-נשים, העמותה למאבק באלימות במשפחה, מבורך מכל בחינה שהיא. מה שנחשב להתנהגות תקנית, מקובלת – מתן סטירה לאשה סוררת או לילד רע – שגם שומרי החוק נוטים להגיב עליה בקריצת עין, הופך עתה בהדרגה לפשע מתועב ונקלה בעיני רבים. התגייסות ה"בנות" למאבק שמנהלים זה שנים רבות ארגוני נשים, בהתמדה, בנחישות ובאווירה עוינת ונגד כל הסיכויים, ראויה להערכה. נשים מצליחות, יפות, מאופרות ומוארות להפליא, מוכשרות, חכמות, בעלות כושר ביטוי, האומרות לנשים בקול רך, מתוק ואינטימי שהן לא צריכות להשלים עם מעמדן כקורבן ואסור להן לשתוק – תורמות תרומה אדירה למה שמכונה בעגה של ארגוני הנשים "העלאת המודעות", שהיא שלב הכרחי בכל מאבק.

ואם חיפש מישהו הוכחה לשינוי ביחס כלפי האלימות במשפחה, הוא מצא אותה בנכונותם ובלהיטותם של ראש הממשלה ורעייתו להתגייס אליו. בימים של מצוקה קשה למר נתניהו בתחומים רבים, הוא הופיע מעל כל בימה אפשרית וסיפר כמה זה איום וכמה זה נורא וכמה הוא ומשרדו מוכנים להתגייס למלחמה ההיא, שכמוה כטרור. את התוצאות קיבלנו בכל פינה בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות, "מטעם משרד ראש הממשלה". נתניהו, שאין כמוהו יודע מה עובד על הקהל שלו, ובעיקר מה לא, הוכיח שהגינוי לאלימות במשפחה הפך לסיסמה שראוי ומשתלם להיות מזוהה איתה. מה גם שעמדה של מי שמגן על הנשים חסרות הישע מנציחה בדרך אגב את מעמדן כחסרות ישע ואת מעמדם של הגברים כנותני החסות, וזה כידוע פוטוגני ו"עובר טוב". הוא אמנם השאיר ב"טעון בדיקה" את הסוגיות הפוטוגניות פחות, כמו מציאת מימון למקלטים, לתוכניות טיפול ושיקום לנשים וילדים קורבנות התעללות, וכיוצא באלה, אבל בל נהיה קטנוניים/ות.

איור: רקפת כנען

נכון, המאבק באלימות, בייחוד כלפי החדש, הוא אחת המטרות הצודקות והנעלות ביותר, וכל אמצעי כשר בו. כל בחור וטוב לנשק יבורך, ואין לברור ולהציב תנאים ושאלות. ולתקשורת נודע בכך תפקיד ראשון במעלה, מה גם שזו הזדמנות לנשים, שחלקן בתקשורת גדל והולך, להטביע חותם נכון וראוי. אבל האם זה מה שרוצות חברות עזרת-נשים – להיחשב לחסרות ישע, למושא לפילתנרופיה, לצד משפחה שגברת ראש הממשלה מארגנת לה מקלט טלוויזיה ומערכת רהיטים?

וכאן מגיע תורן של החדשות הטובות פחות: המאבק בטרור במשפחה אסור לו שיתמצה במבצע חד-פעמי לגיוס כספים, מבורך כשלעצמו, למקלט לנשים מוכות. למחרת ערב ההתרמה המוצלח ההוא התראיינו עובדות במקלטים וסיפרו שקווי הטלפון החמים שלהם מתפוצצים מרוב פונות שנענו לקריאתן של חברות עזרת-נשים והחליטו לחדול להיות קורבן ולעשות מעשה, אך המענה שהן יכולות לתת מוגבל ביותר. הסיבות ידועות, תקציבים, ולהן אין זה חשוב באיזה ממשרדי הממשלה נקבע הקיצוץ בתקציב שגרם כמעט לסגירתה של מיט"ל, העמותה המטפלת בנפגעי אלימות מינית בילדותם, אם לתת דוגמה אחת מני רבות. נכון, זו כבר לא אשמתן של העיתונאיות. הן את שלהן עשו, והן יכולות ללכת הלאה, למבצעים חד-פעמים אחרים. מישהו אחר כבר יעשה את העבודה השחורה אחריהן. אלא שהמאבק בטרור במשפחה הוא סוגיה פוליטית, ורק בזירה הפוליטית יימצא לה אולי פתרון. ומי רוצה את הנשים בזירה הזאת, כשוות בין שווים, כמוקד כוח ולא כקורבן?

ועוד במחלקת החדשות הטובות: נשים בתקשורת הוכיחו שהן יכולות לעשות הכל טוב יותר מהגברים. אם לפני שש שנים בלבד נאסר על נשים לשדר ברדיו בכל פעם שנשמעה הסיסמה "נחש צפע" משום שהן אינן אסרטיביות מספיק, ורק גברים סמכותיים יכולים להגיד לעם היושב בחדר האטום להירגע, לשתות מים ולדאוג לבני המשפחה הזקנים החרדים ולתינוק בברדס – עכשיו לא היה איש מעז לומר לשלי יחימוביץ', יעל דן, אושרת קוטלר או אילנה דיין שהן לא סמכותיות די הצורך. אדרבה, לפעמים מתחשק לומר להן שמותר לגלות שמץ של ספק או היסוס אנושי, אך אין לכך כל סיכוי.

מה שמביא אותי שוב למחלקת החדשות הרעות: או.קיי, בנות. אז כל דבר שהם יודעים, אנחנו יודעות ומסוגלות טוב יותר. גם אנחנו יודעות לצעוק, לא להקשיב, לסתום פיות, להביע את דעתנו הנחרצת לטוב ולרע ולהפך על כל דבר שתחת השמש. גם אנחנו עומדות על שלנו, ואלמלא סבלתי מנטייה בלתי אופנתית בעליל להימנע מביטויים מפורשים וציוריים יותר, הייתי אומרת שאנחנו יכולות לעמוד בכל תחרות על גודל וכוח. השאלה היחידה שלא מרפה ממני היא, אז מה. הוכחנו שאנחנו יכולות להיות גברים. אבל האומנם זה מה שאנחנו באמת רוצות? האומנם מה שהם עושים כל-כך משובב נפש ומעורר רצון לחיקוי? אולי הגיעה השעה שננצל את הכוח הגדל והולך שבידינו, כוח שנטלנו לעצמנו במו ידינו ולא קיבלנו במתנה מאיש, ונקבע אנחנו את חוקי המשחק, חוקים חדשים? הרי לא מדובר ביכולת מקצועית להביא אינפורמציה בלי מורא ובלי משוא פנים ולעורר דיון ציבורי. מדובר בסגנון, בצורה, בתרבות דיבור ודיון, סליחה על הביטוי. אולי זו תהיה תרומתנו הגדולה ביותר, לקבוע בעצמנו את הכללים ולאכוף אותם גם על עמיתינו. מה דעתכן? יש סיכוי למבצע כזה?

מה שמחזיר אותי לפמיניזם. כאמור, נשים רבות ששות היום להיות מזוהות כפמיניסטיות, אבל מי שעוקב אחר התפתחות הפמיניזם בעולם יודע/ת, שבסך-הכל שוב אנחנו הולכים/ות במסלול ידוע, שאחרות כבר עברו, ואולי הגיע הזמן ללמד משהו מנסיונן של אחרות (גם זה עשוי להיות חידוש מרענן). ראיית חזית הפמיניזם אך ורק במישור המאבק בגברים, תוך כדי אימוץ הסגנון והאמצעים שלהם והשאיפה הגדולה להגיע לכל משבצת שהם נמצאים בה, היתה מקובלת לפני יותר מעשרים שנה. בצד ההישגים הגדולים שהביאה, במאבק באפליה ובעוולות אחרות, היא עוררה שאלות קשות של הנשים על עצמן. האומנם הן רוצות להיות כמו הגברים? האומנם מה שיש לגברים להציע ראוי כל-כך לחיקוי? שלי יקירתי, הוכחת שאת יכולה להיכנס לתחרות של הורדת ידיים עם צחי הנגבי. ריאיינת אותו בתוכניתך ברדיו ושאלת שאלה נכונה – על חלקו בפרשת היועץ המשפטי וספיחיה. התחמקותו מתשובה היתה בוטה, גלויה לאוזן והעידה עליו יותר כל מאמץ שלך לתקוע אותו בפינה. אבל אחר-כך נקלעת לתחרות איתו, מי ייתן למי לדבר ומי יסתום למי את הפה, ומי חכם יותר ומי חזק יותר ומי גבר יותר. בשביל מה? האם השגת בדרך זו את התשובה לשאלה הנכונה והצודקת שהצגת בתחילת הראיון? לא. זו היתה הצגת אלימות לשמה, ולצערנו, מה שנותר בסופו של חיזיון אלים שכזה הוא רק האלימות, ואז כבר לא כל-כך משנה מי צודק ולמה. אלימות היא אלימות היא אלימות. קשה יותר היה לדעת מי לשים סוף לסיפור, להודות לצחי הנגבי על השיחה, להעיר הערה על התשובות שנתן ולא נתן, ולעבור לפרסומת. אבל אולי זה בדיוק מה שהיה צריך לעשות כדי להנהיג כללי משחק אחרים, סגנון חדש. ואגב, העובדה שהתכוונת לשדר את השיחה ההיא בשידור חוזר כעבור כמה ימים, כאשר האפקט החדשותי שלה פג ממילא זה מכבר, רק מוכיחה שהעניין היה בהצגה ולא באינפורמציה. הנה חומר למחשבה לפינת השוביניסט הבאה.

ואם כבר שוביניזם, עוד הערה: לא כל מה שנוגע לנשים הוא בהכרח פמיניסטי. רצונה של אשה להופיע במחשוף עמוק ולחשוף ברבים את מכמניה המרשימים – כבודה. אבל לגייס לשם כך את הפמיניזם? ברצינות! הפיכתה של אשת ראש הממשלה לאישיות ציבורית, לאו דווקא בגלל פעילותה הציבורית אלא בתוקף נישואיה, כמו הנטייה הבולטת והולכת לראיין נשים-של, כשברור שכל מה שיש להן להציע הוא עדות על דעתם ומעשיהם של בעליהן, אין לה דבר וחצי דבר עם פמיניזם. ההפך הוא הנכון. הפמיניזם אינו מפעל צדקה. זו מהפכה מרתקת, רבת גוונים וסגנונות, מעוררת מחשבה החוצה כל תחום, ואין פינה שחומקת ממנה, והיא מחייבת כל אחת וכל אחד מאיתנו, שמוכנים להתנסות בכך, לבחון מחדש את תפיסותינו ובמקרה הצורך גם לשנות אותן, ואת עצמנו, מן היסוד.

בעשרות השנים האחרונות מתקיים בעולם הרחב דיון נפלא של נשים על עצמן, בלי כל קשר לגברים או לגורמים אחרים מחוץ לנו. הצורך להגדיר מחדש את הגדרות המיניות – מה זו גבריות ומה זו נשיות – הוא שאלה שתשובה רעננה ועדכנית עליה עשויה לשחרר את הנשים ואת הגברים גם יחד מדפוסי התנהגות וחשיבה שלא בהכרח מתאימים להם, אבל מכתיבים את סגנון הדיון ביניהם. אלא שדיון כזה לא יכול להתקיים בצעקות, בהינעלות בתוך קלישאות קליטות, והוא מחייב כמה דקות של מחשבה ושל שקט לפני שפותחים את הפה.

גיליון 9, יוני 1997