טוב שנזכרתם
פעם בשנה נזכרת העיתונות שיש לנו מיליונרים. פעם בשנה, כשבנק ההשקעות מריל לינץ' מפרסם את "דו"ח העושר" השנתי שלו, מגיע מספר המיליונרים במדינה, הגדל בקצב מטריד, לכותרות הראשיות. "אצל המיליונרים אין משבר" מכריזה הכותרת של גליון "גלובס" שחולק למנויים אמש. "1,000 מיליונרים חדשים", זו הבשורה בראש עמוד השער של "דה-מרקר" מהבוקר.
תשומת הלב הזו תימשך יום, אולי יומיים, וגם היא קלישאתית כבכל שנה. בעוד שבוע, בעוד חודש, מי בכלל יזכור שיש במדינה מיליונרים שמדי יום נאלצים להתמודד עם הקושי למצוא דרכים לבזבז את כספם המיותר?
"גלובס" מקדיש הבוקר לנושא כפולת עמודים באווירה חגיגית [שי ניב], כשבראשה ניצבים תצלומים של עשרת המיליארדרים המובילים בישראל. הכתבה נפתחת במצב רוח טוב – "אלף ישראלים הצטרפו בשנת 2007 למועדון המיליונרים – ולא מדובר בפרסומת למפעל הפיס", וממשיכה במצב רוח מרומם עוד יותר. לאחר סקירת השינוי במספר המיליונרים, נכתב: "אבל למה לעסוק במיליונרים אם אפשר לדבר על מולטי-מיליונרים". שאלה שהעיתונות הכלכלית בישראל שואלת את עצמה כבר שנים, ובדרך כלל מצליחה לענות עליה בהצלחה.
הכתב אינו מסתפק בהעלאת שאלות קשות, ומציג גם את הבעיות הנובעות מהיקף כה גדול של כספים. הוא שואל: "מה עושים עם כל-כך הרבה כסף?", והתשובה לא מאחרת לבוא: "בעיקר נהנים לבזבז". פינה קטנה בתחתית העמוד מוקדשת להשקעות העשירים ב"פרויקטים ירוקים". "כבר מזמן לא מדובר רק בטרנד, אלא בחלק בלתי נפרד ואף צומח מהזירה העסקית", נכתב שם, בטקסט שכולו חנופה לבעלי ההון. לכמה זיהום אחראים, באופן ישיר ועקיף, עשרת המיליארדרים המובילים בישראל שתצלומיהם מתנוססים בראש הכתבה? כמה אנשים הם מעסיקים, ישירות ובעקיפין, באופן שאינו מבטיח את הזכויות הסוציאליות שלהם? כמה כסף הם חוסכים באמצעות תעלולי מס והטבות מהמדינה? השאלות הללו כלל אינן נשאלות.
ב"דה-מרקר" מקבלים העשירים את הכפולה הפותחת הבוקר (ובעצם את כל העיתון). בכפולה הפותחת מדווח על "דו"ח העושר" [מיכל רמתי] באופן דומה למדי לדיווח ב"גלובס". בשני העיתונים מוגשת המחשה גראפית ל"התפלגות הוצאות הפנאי של המיליונרים". בכל זאת יש הבדל קטן: ב"דה-מרקר" מצאו מקום להחדיר פסקה אחת (שאינה זוכה להדגשה בכותרת הידיעה או בכותרת המשנה) המתייחסת גם לעניים: "הדו"ח מצביע על הפער המתמשך בין קומץ העשירים לשכבת העניים הרחבה בעולם. לעומת העשירים, ניצבים כ-2.6 מיליארד אנשים – 40% מאוכלוסיית העולם – החיים מהכנסה של פחות מ-2 דולרים ביום".
תחת הכותרת "מי רוצה להיות מיליונר?" מגישה דפנה מאור טור פרשנות. היא מזכירה את ה"חשש מפני הפערים המתרחבים בין העשירים מאוד לעניים ביותר", ומדגישה כי לפערים אלה "יש מחיר גבוה, שעיקרו מתח חברתי וריכוז של עוצמה כלכלית ופוליטית בידי קבוצות עניין". האם חלק ממחיר העושר הוא ניצול ועושק של העניים? לא. "אין להכחיש כי מהתעשרותם של המעטים נהנים גם הרבים", כותבת מאור. היא עצמה מעלה את השאלה, "האם הפערים הם סיבה להחליף את השיטה הקיימת?". נחסוך מכם את התשובה שהיא נותנת.
ב"כלכליסט" מסתפקים בסיקור "דו"ח העושר" בידיעה בינונית בראש עמ' 12 [אדריאן פילוט]. מקור נחמה: גם בעיתון זה מצורפת המחשה גראפית לבזבוזי העשירים.
עמודי השער
הכותרות הראשיות עוסקות הבוקר בנסיונות ההצלה של ממשלת ישראל, אף שב"ידיעות אחרונות" היא כבר נקראת "ממשלת אולמרט". הסיפור בתמצית: אולמרט יתחייב לקיים במפלגתו פריימריז, ככל הנראה בספטמבר הקרוב, ובתמורה תיסוג מפלגת העבודה מכוונתה להצביע בעד פיזור הכנסת. מי שמתעניין בקלחת הפוליטית ימצא הבוקר שפע של חומר קריאה.
על שער "מעריב" מופיע גם תצלום של הרב הראשי לישראל יונה מצגר, ולצדו הכותרת "מצגר ביקש לראות אותי עירום". זו הפניה ל"תחקיר סופשבוע" שיתפרסם במוסף העיתון, ובינתיים ניתן לקבל את תמציתו בעמ' 10 [בעז גאון וקלמן ליבסקינד]. המאשים הוא פ', צלם צרפתי בן 27, שמספק את הציטוט הבא לתיאור אירוע שהתרחש, לדבריו, בספרד, לפני שנתיים: "עשינו ראיון עם הרב הראשי לישראל. בסוף הראיון הוא ביקש ממני ללוות אותו לחדרו. הדלת נסגרה מאחורינו. הוא אמר שיש לי גוף יפה ומוצק, החמיא לשרירים שלי ואז ביקש ממני להוריד את הבגדים ולשכב על המיטה, כי הוא רוצה לראות אותי עירום".
הכתבים מספקים אישושים ממקורות שונים לאירוע זה ולאחרים הדומים לו, וכמו כן את תגובתו של מצגר, באמצעות עורך-דינו, הדוחה את ההאשמות "בשאט נפש". התצלום המלווה את הידיעה [קוקו] נבחר בקפידה. רואים בו את מצגר עומד כשפיו מעט פתוח במעין חיוך של התלהבות. כפות ידיו מורמות וקפוצות, ואפשר בקלות לדמיין אותן עולות ויורדות בקצב אחיד, מעודדות אורגיה הומוסקסואלית המתרחשת לנגד עיניו.
לא תגנוב, כן תהרוג
מזל טוב לבדואים שבנגב! אתמול עבר בכנסת "חוק שי דרומי", המתיר הריגה של כל מי שנדמה לך שנכנס לשטח שלך למטרה זדונית. מעתה יוכלו סוף-סוף הבדואים להתחמש במיטב כלי הנשק ולירות על אנשי "חוות הבודדים" שפלשו לנחלותיהם והקימו עליהן את ביתם. והכל באופן חוקי למהדרין! רגע, תיקון: אותו דבר, אבל הפוך.
הדיווח על החוק שולי ברוב העיתונים. ב"מעריב", למשל, הוא מופיע בתחתית עמ' 18, בידיעה מאת אריק בנדר ודודו בזק. השניים מביאים את תמצית החוק (הכותרת: "מהיום: מותר להרוג פורצים") ותגובות של כמה מהנוגעים בדבר. לטיפול דומה זוכה החדשה גם ב"ידיעות אחרונות", הממקם אותה בתחתית עמ' 11 [צביקה ברוט ואדוה כהן].
ב"הארץ", לעומת זאת, הנושא מקבל מעט יותר תשומת לב: ידיעה גדולה בראש עמ' 9 [שחר אילן ואלי אשכנזי], שאליה מתלווה טור פרשנות קצר של זאב סגל, המרגיע ומלחיץ את הקורא בו בזמן. מצד אחד מצביע סגל על הבעייתיות בקביעה כי מעשה "בלתי סביר" להדיפת פורץ מותר, אך מעשה "בלתי סביר בעליל" אסור. מצד אחר, הוא מעריך כי בתי-המשפט יפרשו את החוק לפי עקרון המידתיות, וכך יאזנו במשהו את לשונו המתירנית של החוק.
הבנת הנקרא
בוקי נאה מביא הבוקר ידיעה שיכולה להישלח היישר לאלבומי הקלאסיקה שלו, על זונה טרנסג'נדרית בשם אלונה גולן, שתיעדה את יחסי המין שקיימה עם לקוחותיה. לידיעה מלווה תצלום גדול של גולן בלבוש תחתון בלבד, ללא כל קרדיט לצלם.
נאה כותב, בלשון הציורית האופיינית לו, על "הקליינטים החרמנים" ש"שכבו עם טרנסג'נדרית והגיעו לפורקן בלי להרגיש שהיא אדון", ועל התצלומים המתעדים אותה "עושה טוב להרבה אנשים". כרגיל אצל נאה ו"ידיעות אחרונות", יש גם בידיעה זו סתירה מובנית בין הביקורת שמועברת כביכול על לקוחות תעשיית הזנות ובין עיצוב הידיעה וניסוחה.
בלי כל קשר, העורך שהעניק לה את כותרת הגג "עלו על סרטון: גבר התחזה לזונה וצילם את לקוחותיו בפעולה" לא הבין את הנקרא. אותה אלונה גולן התחזתה לכל היותר לאשה. אם העניקה שירותי מין תמורת כסף, היא היתה זונה ולא מתחזה. אם לא, אז לא.
ענייני תקשורת
בשער מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" נכתב הבוקר: "בעקבות הפרסום ב'ממון': בכנסת תקפו את ערוץ 10 והרשות השנייה". נוסח דומה מופיע גם בכותרת המשנה לידיעה [נורית פלתר ורז שכניק], הכוללת גם תצלום של שער המוסף מאתמול. בדיווח עצמו אין כל אזכור לכך שמי מהאנשים שנכחו בדיון הזכיר את הפרסום ב"ממון", וככל הנראה הרגולטורים היו זוכים להתקפה גם ללא הכתבה ב"ידיעות אחרונות". מתי תבוא הצעת חוק "בעקבות", שתקבע כי יהיה מותר להשתמש במלה זו במקום במלה "לאחר" רק כשיהיה קשר סיבתי ברור בין שני האירועים?
עוד במוסף "ממון", רז שכניק מדווח כי ארקדי גאידמק הורה לעורך-דינו לעתור לבג"ץ נגד הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו כדי שלא ייאלץ למכור את תחנת הרדיו שבבעלותו.
במוסף "גלריה" של "הארץ", שלפי תיבת הקרדיטים עדיין נערך על-ידי איריס מור, כתבה קצרה על ההחלטה לקרוא לאחד מרחובות תל-אביב על שם חנה זמר, שערכה את עיתון "דבר" [תהל פרוש]. עו"ד חביבה אבי-גיא, יו"ר ועדת שמות והנצחה בעיריית תל-אביב, מצוטטת כמי שמבטיחה כי אם ועדת ההנצחה תקבל מצבור בקשות הנוגעות להנצחת עיתונאים, "אני אעשה אותם בצורת אשכול רחובות".
ב"דה-מרקר" מפרסמים דיווח מ"הראלד טריביון" על כך שאתר העיתון יתמזג עם אתר ה"ניו-יורק טיימס", במטרה "להרחיב את קהל הגולשים הבינלאומי של העיתונים, לשפר את עמדתם מול המפרסמים, וכן להתחרות ישירות מול 'פייננשל טיימס' ו'וול סטריט ג'ורנל'".
ב"גלובס" מתפרסמת הערכה כי הצעת הרכש שהגיש המיליארדר לן בלבטניק לרכישת "מעריב" "תהיה לכל הפחות בגובה הצעתו של שלדון אדלסון בזמנו, כ-90 מיליון דולר" [יעל גאוני והדס מגן].
ובאותו נושא, מזווית אחרת, במוסף "דה-מרקר" מופיעה כתבה נרחבת על משבר הבוררות במחלוקת שבין חברת הכשרת-היישוב לוולדימיר גוסינסקי.