נוחי דנקנר, בעת קבלת תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת בר-אילן, 15.05.2007 (צילום ארכיון: משה שי)

מגבלות תקציביות

רכישת "מעריב" על-ידי תאגיד אי.די.בי איחדה בין מסוקר למסקר. סיפורו של תאגיד הענק, שהלך והסתבך בשנים האחרונות בחובותיו, השתלב באחת עם גורלו של העיתון שמייצג באופן הגלוי והברור ביותר את עוצמתו של משבר העיתונות המודפסת. למן הרגע הראשון היה ברור שלעסקה השלכות בעייתיות. "מעריב" התקשה לסקר את דנקנר ועסקיו המסועפים. "דה-מרקר" קיבל תמריץ לסיקור ביקורתי עוד יותר של אי.די.בי בגלל "מעריב" ושל "מעריב" בגלל אי.די.בי.

בימים האחרונים מתברר שההשלכות חורגות מתחום האתיקה העיתונאית. בקונצרן הגדול היה כנראה מי שקיווה שהרכש החדש יאפשר להשיב מלחמה תקשורתית. במקום זאת, מוכיח את עצמו "מעריב" מבחינה כלכלית כבצה טובענית בקנה מידה כמעט בלתי נתפס. דומה שאין שום בעל הון שבעולם שהעיתון אינו מסוגל לבלוע ולהעלים מעל פני האדמה. ההפך הוא הנכון – ככל שההון רב יותר, כך שקיעתו מהירה יותר. לא ש"מעריב" האחראי הבלעדי לצרות הכלכליות של דנקנר, אבל מדיווחי הבוקר עולה כי תרומתו אינה מוטלת בספק.

שלשום פירסמו תאגיד אי.די.בי ו"מעריב" את דו"חותיהם התקופתיים. בשני המקרים נרשמה הידרדרות חריגה. הערת "עסק חי" שהוצמדה לדו"חות האחרונים של "מעריב" הגיעה לראשונה גם לחברת אי.די.בי-אחזקות. ספק, הבהירו רואי-החשבון של אי.די.בי, אם החברה תצליח להחזיר את חובותיה. במקביל "מעריב" כמעט שנסגר. לאחר דיון בקרב דירקטוריון דסק"ש (חברה-בת של אי.די.בי המחזיקה ב"מעריב"), הוחלט על הזרמת כספים נוספים במקביל ל"תוכנית הבראה" מקיפה שתחסל לחלוטין, או כמעט לחלוטין, את מהדורת הדפוס היומית.

ההתפתחות המדאיגה במצבו של תאגיד הענק כובשת את הכותרות הראשיות בכל עיתוני ומוספי הכלכלה, למעט זה של "מעריב", ואף מעפילה לכותרת הראשית של "ישראל היום". ב"דה-מרקר" יכולים לסמן הבוקר ניצחון במירוץ המשולש שניהלו נגד נוחי דנקנר, "מעריב" והזמן. הם הגיעו לרגע שבו אפשר לדווח על הערת "עסק חי" לאי.די.בי ועל סיומו הקרב של "מעריב" לפני שהצרות של קבוצת "הארץ" מכניעות אותם עצמם. העיתון מקדיש הבוקר את כל התוכן המערכתי מעמוד השער ועד עמ' 12 (כולל) לסיקור הבעיות הכלכליות של דנקנר.

הדיווח בעמוד השער של "דה-מרקר" מאופק יחסית למה שהיה ניתן לצפות. "הערת 'עסק חי' לאי.די.בי: דנקנר במאמץ למנוע אובדן שליטה", נכתב בכותרת הראשית. מיכאל רוכוורגר סוקר בהרחבה בכפולה הפותחת את הדו"חות הכספיים של אי.די.בי. "האם נציגי הציבור מילאו את תפקידם?", שואל העיתון בלב עמ' 2, ומציין את שמותיהם של הדירקטורים החיצוניים בחברות הגדולות בקבוצת אי.די.בי: צבי דבורצקי, שמואל דור, הנרי בן-שימול, יורם מרגליות, ניב אחיטוב ודן אופנהיים. התשובה המשתמעת היא: "לא!".

"אנחנו עוקבים בדאגה אחר מצבו הפיננסי של תאגיד אי.די.בי", מצוטט "גורם ממשלתי בכיר" בידיעה קצרה מאת אורה קורן. "המסקנה מהדיונים היא שנפילה של אי.די.בי לא אמורה להוביל תיאורטית לנפילת החברות הבנות ולא תחולל אירוע מקרו-כלכלי, אבל זה לא פשוט", מוסיף הגורם.

איתן אבריאל מסביר לקוראי הכפולה השנייה של "דה-מרקר" מדוע "נוחי דנקנר הוא לא האדם המתאים לפרק את אי.די.בי" (הכותרת באתר "דה-מרקר" מעודנת יותר). אבריאל בוחן את יכולותיו של דנקנר מבעד לארבעה קריטריונים מרכזיים ומחלק לו ציונים נמוכים בכל אחד ואחד מהם ("בשנים הראשונות לשליטתו בקבוצה נתפס דנקנר בציבור כגאון פיננסי, תוצאה של הצלחתו בגיוסי הון. אבל בשנים האחרונות התברר שהתדמית היתה שגויה: ההצלחה התבססה על אחזקת מונופולים וחברות השולטות בענפים דלי תחרות, על גיוסי הון משוק מוסדי שלא הפעיל שיקול דעת, ועל השפעה באמצעות תשלום שכר גבוה לאנשי שלומו", למשל).

בכפולה הרביעית מוסיף אבריאל ניתוח מצבו של "מעריב", הפעם בפורמט של שאלות ותשובות. אבריאל מזכה את "ישראל היום" מאשמה במצבו הקשה של "מעריב"; מתייחס לחברי דירקטוריון דיסקונט-השקעות, שאישרו את הרכישה, כאל חבורה של ניצבים חסרי דעה; ומבקר את ההחלטה של בנק הפועלים להעניק לפני כשלוש שנים אשראי נרחב לעיתון ("יו"ר בנק הפועלים באותה תקופה, דני דנקנר, יחד עם בן אחיו נוחי דנקנר [...] היו חברים טובים של עופר נמרודי").

אגב כך מתייחס אבריאל גם ליחסים בין ארנון (נוני) מוזס לדנקנר ול"מעריב". מוזס, טוען אבריאל, "כבר שנים ארוכות אינו רואה ב'מעריב' מתחרה של ממש ל'ידיעות אחרונות'". מעניין מכך, אבריאל כותב כי הברית בין מוזס לדנקנר "נחלשה כאשר מוזס הבין שדנקנר בדרך למטה".

"הראל, אקסלנס ופסגות יכריעו את גורלו של דנקנר", נכתב הבוקר בכותרת הראשית של "כלכליסט". גולן חזני מדווח בכפולה השנייה של העיתון על אסיפה של מחזיקי האג"ח של אי.די.בי, הצפויה להתקיים מחר בבית-החייל בתל-אביב. בהמשך מדווח חזני על הרכב מחזיקי אגרות החוב: "פחות מ-24% ממחזיקי האג"ח בחמש הסדרות הם גופים מוסדיים. מרבית המחזיקים הם גורמים פרטיים. המוסדיים מחזיקים ב-367 מיליון שקל בחמש סדרות האג"ח מתוך סך כולל של 1.531 מיליארד שקל [...] על פניו מדובר בבשורה טובה עבור דנקנר. [...] ייתכן שמצבו של דנקנר טוב משחשבנו".

בטור פרשנות נלווה משבח חזני את התנהלותו של דנקנר אל מול היקף חובותיו המתעצם. "דנקנר נמצא במירוץ נגד הזמן כבר חודשים, אבל הזמן התקצר משמעותית מיום שישי האחרון. דנקנר הוכיח את יכולותיו כאיש עסקים בזמנים טובים יותר, גם אם בשנים האחרונות ביצע שגיאות, ואולי נהג ביהירות לעתים. אבל הוא התגלה כאדם ערכי, אכפתי ופטריוט, לא דבר טריוויאלי, וגם אם הביקורת כלפיו מוצדקת ושוק ההון מטבעו לא יודע רחמים, הכיוון לא צריך להיות אישי כפי שהוא מתבטא בחלק מהמקרים לאחרונה כלפיו".

טור פרשנות נוסף שמתפרסם ב"כלכליסט", מאת יניב רחימי, כולל ביקורת חריפה יותר על דנקנר. "מאוחר מדי, מעט מדי", מגדיר רחימי את ההחלטה של בכירי החברה לקצץ בשכרם בהיקף של 10%–15% ושל דנקנר עצמו בהיקף של 50%. "אחרי שהבכירים בקבוצת אי.די.בי זכו בשנת 2011 לשכר חודשי של כ-170 אלף שקל, ונוסף לכך נהנו מבונוסים למרות הפסדיה של הקבוצה, קיצוץ של 10%–15% בשכר הוא בחזקת לעג לרש. בכל אופן, הציבור אינו צריך להתקנא בשכרם של בכירי החברה, כי אם ב'גילוח' הזעיר במשכורותיהם. למשקיעים בהסדר החוב של אי.די.בי, אם זה יגיע, מצפה 'תספורת' הרבה יותר גדולה מ-10%–15%".

המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, שומר על נאמנות לחבר דנקנר, גם בעת צרה. "אני ממשיך להיאבק", מצוטט דנקנר עצמו בשער העיתון, על רקע תצלום גדול ומחמיא של איש העסקים. עיצוב השער מעורר לכל הפחות תחושת אי-נעימות. עולה ממנו ריח של אינטרסים משותפים בין כלי תקשורת לבעל הון, לא של עיתונות שמבקשת ליידע את קוראיה באירועים החשובים של היום. כך "ישראל היום" מסקר את בנימין נתניהו, בהבדל אחד – בין בנימין נתניהו ל"ישראל היום" קשר גלוי וידוע – פטרונו של ראש הממשלה הוא שהקים את העיתון הנפוץ בישראל. בין נוחי דנקנר למוסף "ממון" אין לכאורה כל קשר.

כמה שורות מרשימה שכתב סבר פלוצקר מתפרסמות אף הן בעמוד השער. עיקרן סניגוריה וחנופה: "דנקנר לא התעשר על חשבון אף אחד, לא קיבל מתנות מהמדינה, לא נראה במסדרונות משרדי הממשלה ולא אצל דודים עשירים באמריקה, ולא דרס מתחרים [כך!]. העובדים 'אצל דנקנר' קיבלו תמיד שכר הוגן והמנהלים תוגמלו ביד (יותר מדי) נדיבה. הוא קידם את הפריפריה ותרם לה. מהרבה בחינות, הוא בעיני הישראלי היפה. אך תסביך איקרוס היכה גם בו: מי שסבור כי הצלחותיו בעסקים הצמיחו לו כנפיים שאיתן יגיע עד השמש, מוצא את עצמו פצוע וחבול על הארץ".

במאמר המלא, שמתפרסם על פני כל עמ' 2 של "ממון", מסביר פלוצקר מדוע נקלע דנקנר למשבר. התשובות שלו שונות מאוד מאלו שמציע "דה-מרקר", או לפחות מאלו שפלוצקר כותב שמופיעות ב"דה-מרקר".

"על-פי פרשנות מקובלת", מגדיר זאת פלוצקר, "מקור הקשיים של אי.די.בי הוא בקלות שבה הנפיקה בעבר אגרות חוב תאגידיות [...] אחרים מוסיפים לכך את מבנה האחזקות דמוי הפירמידה, המתאפיין בחוסר יציבות ובהעדפת טובתו של בעל השליטה בפסגתה על טובת העסקים היצרניים בתחתית. ההתמקדות בסוגיות האלה לא נכונה עובדתית ומסיטה את תשומת הלב מהעיקר אל התפל".

ומהו העיקר? לפי פלוצקר, "אי.די.בי מתקרבת לשוקת שבורה בגלל שתי טעויות ניהוליות אסטרטגיות שנעשו בשנתיים האחרונות. הטעות הראשונה היתה אי-מכירה של מניות הבנק השווייצרי קרדיט-סוויס באפריל השנה. הטעות השנייה (שקדמה לראשונה בזמן) היתה קניית השליטה בעיתון 'מעריב'. שתיהן דירדרו את הקבוצה למצבה הנוכחי. לא סופני, כן נואש".

ב"דה-מרקר" מסביר אבריאל כי דנקנר רכש את "מעריב" משום ש"הוא ביקש לרכוש כוח והשפעה. ההשפעה הסמויה שהיתה לו על 'ידיעות אחרונות', בגלל תקציבי פרסום של החברות בקבוצת אי.די.בי, כנראה לא הספיקו לו. הוא רצה שכל המשק, ובעיקר הרגולטורים, השלטון והעיתונאים, יידעו שיש לו עיתון ולכן אפשרות להשפיע על גורלם".

ב"ממון", כאמור, ניכרת עדיין ההשפעה הסמויה שאליה מתייחס אבריאל. כשפלוצקר בא להסביר את מניעיו של דנקנר לרכישת "מעריב", הוא כותב: "לא יכול היה להינתן שום הסבר כלכלי מתקבל על הדעת לצעדו של דנקנר לעבר 'מעריב'. פעלו כאן ככל הנראה שיקולים אחרים, ביניהם הרצון להוכיח את נכונותה של האמירה: אני קונה כשכולם מוכרים, אז סמכו עלי שאבריא את 'מעריב'". על השיקולים ה"אחרים" פלוצקר אינו מרחיב.

אגב, הבוקר מספק "ממון" דיווח חריג על מצבו של המתחרה "מעריב". עמ' 3 מוקדש לשש ידיעות קצרות, כל אחת על מצבה של חברה בבעלות אי.די.בי. אחת מהן מופיעה תחת הכותרת "'מעריב', 'העיתון לא יופץ באמצע השבוע'". להבדיל מכל חמש האחרות, הידיעה הזו אינה חתומה.

"מעריב" נתקל הבוקר במבחן הקשה ביותר מאז כניסתן של מפעילות סלולר חדשות לשוק הישראלי. אז כשל העיתון באופן מחפיר והוציא לעצמו שם רע. הבוקר העיתון מצליח לצאת בכבוד יחסי מהתסבוכת. שער "מעריב" מפנה את קוראיו לסיקור הפסדי אי.די.בי במוסף "עסקים", בדומה לאופן שבו שער "ידיעות אחרונות" מפנה את קוראיו ל"ממון". כותרת בראש "עסקים", אך לא הכותרת הראשית, קוראת: "אי.די.בי אחזקות: הפסד של 1.27 מיליארד שקל ברבעון השני". גידי ליפקין, כתב "עסקים" לתיירות, תעופה ועניינים מיוחדים, חתום על ידיעה המתפרסמת במדור "שוק ההון", בעמ' 12 של המוסף.

הסיקור קצר, הגנתי, אך לא מוחבא ולא מוטה במידה שמשווה לו אי-אמינות. למעשה, סיקור "מעריב" את הצרות של בעל הבית שלו הולך הבוקר בנתיב שסימן לו בעבר עורכו ניר חפץ. בראיון שהעניק לקרן נויבך ברשת ב', זמן קצר לאחר הפיאסקו של סיקור השינויים בשוק הסלולר, טען חפץ כי סיקור "מעריב" את מפלת סלקום וכניסת חברות הסלולר החדשות היה ענייני, לקוני, הוגן. תיאור זה לקה במה שניתן לכנות Wishful Thinking. הסיקור ההוא היה כל דבר למעט ענייני, לקוני והוגן. הבוקר המשאלה של חפץ מתממשת, ו"מעריב" מסקר באופן הרבה יותר ראוי את המשבר הפיננסי של החברה שהוא בבעלותה. יש עוד מה לשפר, אבל אין כל דמיון לסיקור הסלולר.

"ישראל היום" הוא העיתון היחיד שבוחר להעלות לכותרת הראשית את הדיווח על בעיותיו הכלכליות של איש העסקים נוחי דנקנר. אפשר היה להתייחס לכך כאל אמירה עיתונאית, הקושרת בין גורלו של דנקנר וחברותיו לבין גורל ההשקעות של הציבור הרחב, אלמלא העובדה שההתמקדות בדנקנר מסייעת לעיתון להפוך את הסיפור הכלכלי המרכזי של היום לסיפור על טייקון, במקום לסיפור על ממשלת ישראל והעומד בראשה.

"הצרות של דנקנר, המתח של המשק", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". השוו זאת ל"אנחנו משלמים", הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המוקדשת לעליית המחירים בישראל.

חזי שטרנליכט חתום על ידיעה נרחבת, יחסית לעיתון, המתפרסמת בכפולה הפותחת ומוקדשת למצב תאגיד אי.די.בי. כ-700 מלים מתפרסמות שם תחת הכותרת "מה עם הפנסיות?". בטור פרשנות נלווה מאשים שטרנליכט את דנקנר (ואת התקשורת הכלכלית) בחטא היוהרה, ומזהיר מפני מעבר להנהגת שיטה כלכלית סוציאליסטית במדינת ישראל, ממש כך ("הכישלון של אי.די.בי הוא הכישלון של השיטה הסוציאליסטית. הדרך להילחם בו היא להקטין את הריכוזיות ולהגביר את התחרות").

יתר הכותרות הראשיות, והמסר של ארה"ב לישראל

"משבר אמון חריף בין ישראל לבית-הלבן", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב".

"ארה"ב מצמצמת את חלקה בתרגיל הצבאי עם ישראל", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ".

שתיהן מתבססות על פרסום במגזין האמריקאי "טיים".

"ה'טיים' רומז כי הסיבה לצמצום התרגיל קשורה בחילוקי הדעות בשל איומיה של האחרונה לתקוף את אתרי הגרעין באיראן בתקופה הקרובה", כותב עמוס הראל מתחת לכותרת הראשית של "הארץ". "ואולם בפועל ספק רב אם יש קשר בין הדברים. התרגיל נועד במקור להתקיים במאי השנה, ואז נדחה לאוקטובר בהסכמה בין שתי המדינות. כבר במאי אמרו גורמים בישראל כי התרגיל שיתקיים באוקטובר יהיה מצומצם מכפי שתוכנן להיות תחילה. נראה כי הסיבה לכך הוא בעיקר שיקולי תקציב אמריקאיים".

"סערה בכוס מים. במלים אלה הגדיר אמש מקור צבאי רשמי בישראל את הפרסום במגזין 'טיים'", פותח אלכס פישמן טור פרשנות המתפרסם ב"ידיעות אחרונות". כותרת הטור: "עושים מכל זבוב טיל". ב"ישראל היום" מועבר מסר דומה, באדיבות "גורמים בכירים בישראל".

ב"מעריב", לעומת זאת, מאמצים את הפרשנות של ה"טיים". צח יוקד ואחיקם משה דוד כותבים כי "ב'טיים' מציינים כי ההודעה על צמצום התרגיל הועברה לישראל כבר לפני חודשיים בשל מה שתואר כ'מגבלות תקציביות', אך באותה נשימה מדגישים כי כבר אז היתה מתיחות גדולה בין המדינות סביב נושא התקיפה האפשרית באיראן".

על כבוד וחוסר בושה

בכל העיתונים מסכמים את ועידת המפלגה הרפובליקאית, שהגיעה לסיומה עם נאומו של מיט רומני, שהפך באופן רשמי למועמד המפלגה לנשיאות ארה"ב.

במדור חדשות החוץ של "מעריב" מתרכזים בשולי בלבד, ומקדישים את כל הסיקור ל"מופע האימים של קלינט איסטווד", לשון כותרת הידיעה. צח יוקד מדווח במדור חדשות החוץ של העיתון כי כוכב הקולנוע עלה לבמת הועידה והגיש "מופע מבולבל ועמוס הלצות סרות טעם [...] אילתר חצאי משפטים תוך כדי תנועה, התחיל נקודה אחת ועבר לאחרת. בשלב מסוים פנה לכיסא ריק, שייצג את הנשיא, והציג בפניו שאלות". לפי יוקד, "בסביבתו של רומני מפלס העצבים שבר שיאים. אנשיו סימנו לאיסטווד פעם אחר פעם לסיים, אלא שהוא התעלם מהם והמשיך בשלו". בכפולה השנייה של העיתון מתפרסם דיווח קצר על דברי רומני בוועידה, תוך הדגשת ההקשר הישראלי.

הדיווחים ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" מדגישים את ההצלחה של רומני, לצד הבושות של איסטווד. "'נאום המלך' של רומני השיג את יעדיו", כותב חמי שלו ב"הארץ". שלו אמנם אינו מפספס הזדמנות ללעוג למועמד הרפובליקאי, אך מבהיר כי ההופעה המוצלחת שלו תסייע לו מאוד במירוץ לנשיאות. את איסטווד הוא מזכיר בהערה שולית בלבד (אך עורך העמוד ב"הארץ" בחר בכל זאת בתצלום גדול של כוכב הקולנוע לעיטור הטקסט, לעומת תצלום פצפון של רומני).

"נאום חייו", נכתב בראש עמ' 16 של "ידיעות אחרונות", לצד תצלום מלהיב של מיט רומני. אורלי אזולאי מדווחת על הצלחותיו הגדולות (ואי-דיוקיו הקטנים) של רומני, ובידיעה נלווית על "הפדיחה של איסטווד".

ב"ישראל היום", שמריץ לנשיאות את רומני כאילו בעל הבית של העיתון השקיע עשרות מיליוני דולרים בקמפיין של המועמד הרפובליקאי ולא רוצה לראות את השקעתו יורדת לטמיון, תמונת המצב חד-צדדית. בועז ביסמוט, שליח העיתון לפלורידה, מדווח פעמיים על ההצלחה של רומני. פעם בטור פרשנות, ופעם בידיעה אינפורמטיבית (שמופיעה שני עמודים אחרי טור הפרשנות).

"מיט רומני נתן ביום חמישי בלילה את נאום חייו", כותב ביסמוט בטור הפרשנות. "התקשורת האמריקאית אחרי נאום יום חמישי קבעה שרומני 'נשיאותי'", הוא מדווח בידיעה החדשותית. "[...] הפרשנים היו תמימי דעים כי הוא עבר בהצלחה רבה את המבחן החשוב ביותר עד כה".

מסגרת קטנה, מאת יוני הרש, מוקדשת לנאומו של איסטווד בוועידה. להבדיל מהדיווחים ב"מעריב", "הארץ" ו"ידיעות אחרונות", הדיווח של הרש ב"ישראל היום" מציג את הנאום הזה כהצלחה ולא מזכיר אף ברמז את הביקורת והלעג שעורר.

"הסטאר ההוליוודי סיפק הופעה של ממש, כאשר הציב כיסא ריק לצדו והכריז כי הנשיא אובמה יושב בו. [...] ההופעה, שבשיאה קרא 'לשחרר את אובמה מתפקידו', זכתה לתשואות רמות. גם במטה רומני הפגינו שביעות רצון ואמרו כי 'האלתורים שלו שברו את תבנית הנאומים הפוליטיים'".

ידיעת תצלום לא חתומה, הצמודה לסיקור הוועידה הרפובליקאית, מוקדשת לד"ר מרים אדלסון, רעייתו של שלדון אדלסון. תחת הכותרת "כבוד לד"ר מרים אדלסון" מדווח לקוראי "ישראל היום" כי ביתן לנשים רפובליקאיות שהוקם בוועידה הרפובליקאית נקרא על שמה של ד"ר אדלסון. על מה ולמה זכתה דווקא ד"ר אדלסון לכבוד? העיתון אינו מפרט, ושוב נמנע מלגלות לקוראיו את הקשר הפיננסי בין בעליו לבין המפלגה הרפובליקאית.

בשולי החדשות

בכל העיתונים, למעט "מעריב", מוקדשת ידיעה לנפילת רקטת קסאם בשדרות.

ב"ידיעות אחרונות" מדווח יוסי יהושוע כי בועז הרפז עתיד לפרסם ספר ובו גרסתו לפרשה הנושאת את שמו. "מקורביו של הרפז אומרים כי הוא נמצא בימים אלה במשא-ומתן עם שתי הוצאות ספרים ועדיין לא החליט במי מהן יבחר", מציין יהושוע. הידיעה מסתיימת בציטוט מפי יועץ התקשורת של הרפז, רונן צור.

הכפולה הפותחת של "כלכליסט" מוקדשת לניתוח השפעתה של עליית המע"מ על הציבור הישראלי [מיקי פלד וליאור גוטמן]. "העלאת המע"מ פוגעת יותר בחלשים", לשון כותרת ביניים בידיעה, שכוללת גם טבלה נאה ויעילה.

ענייני תקשורת

בעמ' 3 של "הארץ" כותבת אמילי גרינצווייג על מצב העיתונאים ב"מעריב", בעקבות ההחלטה על הפסקת הדפסתו של העיתון היומי. "התחושה לא טובה, יש הרבה אי-ודאות לגבי העתיד. לא ברור מי מאיתנו ימשיך, ובאיזה אופי עבודה זה יקרה, שלא לדבר על מתי", אמר לה עיתונאי ב"מעריב". אחר תהה: "אומרים שהמעבר [לדיגיטל] הוא כדי לקצץ בהוצאות, אז הקיצוץ בדפוס ובכוח האדם הוא ברור, אבל מאיפה בדיוק יבואו ההכנסות?".

ידיעה נוספת מאת גרינצווייג מוקדשת לערוץ 10. לפי הדיווח, דירקטוריון הערוץ ידון היום בבקשה להקפאת פיטורי 150 מעובדיו, עד לסיום עבודת הצוות שמינה משרד האוצר לבחינת האפשרות לפריסת חובות הערוץ.

חלק נכבד ממדור הדעות של "ישראל היום" מוקדש למאמר מאת דרור אידר, המשיב לטענות שהעלה ביום שישי האחרון פרשן "ידיעות אחרונות" סבר פלוצקר. פלוצקר טען כי משבר העיתונות המודפסת בישראל נובע בראש וראשונה מקיומו של "ישראל היום". אידר מדמה את נוני מוזס לדמות Q מהסדרה "האיים האבודים", ותוהה מדוע לא נכתבה בשנים האחרונות כתבת תחקיר על האיש (באמת מוזר ש"ישראל היום" לא פירסם עד היום כתבת תחקיר על אויבו המושבע. נראה שהעיקרון של עיתון זה להימנע מעבודה עיתונאית ככל האפשר גדול אף יותר משנאתו למוזס).

לגופו של עניין מגדיר אידר את הטענה המרכזית של פלוצקר כ"צביעות סטליניסטית". גם לאידר סיבה מקורית משלו למשבר עיתונות הדפוס בישראל. לא "ישראל היום", כמובן, אלא האג'נדה הפוליטית של המתחרים. או כפי שהוא מנסח זאת, "הניכור של רוב עיתונאי ישראל ו'ידיעות' בראשו מרוב הציבור הישראלי; הניסיון לכפות עליו דעות שמאס בהן; הבוז לילידים שאינם קונים את חזון שלום האימים של השמאל, שאינם נכנעים למילון מיניסטריון האמת שבאמצעותו הכריחו אותנו לבלוע אסונות רבים בשם ה'שלום' וה'דמוקרטיה' ו'זכויות האדם' – מונחים חלולים שדובריהם לא התכוונו להם שעה שהגיעו לסף ביתם".

ירון קלנר מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי דבורה נמיר, שהיתה במשך עשרות שנים כתבת הבריאות של העיתון, הלכה אתמול לעולמה בגיל 83.