מחליא ומרגיז

תמונתה של העיתונאית מארי קולווין מופיעה על שערי כל העיתונים חוץ מזה של "ישראל היום". ב"מעריב" זו תמונת ראשה של העיתונאית, המדווחת עבור ה"סאנדיי טיימס", כשעל עינה רטייה בולטת, סימן ההיכר שלה. ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" זו תמונה הנפרשת לרוחב, התמונה המרכזית על השער, וקולווין נראית בה על רקע התגודדות בכיכר תחריר שבמצרים. התמונה מובאת בהקשר טרגי: קולווין וצלם צרפתי נהרגו אתמול בעיר חומס שבסוריה על-ידי כוחות צבא אסד.

ב"מעריב" מוקדשים עמוד וחצי לסיקור מותה של קולווין, בידיעה החתומה על-ידי "עורכי 'סאנדיי טיימס'". חצי העמוד הנותר בכפולה מוקדש למצב בסוריה, שלדיווח עליו הקדישה קולווין את חייה: "כוחותיו של אסד הוציאו להורג 27 נערים". ב"הארץ" מוקדש חצי עמוד רחב לקולווין, תחת הכותרת "אסד הפציץ מרכז תקשורת – שני עיתונאים נהרגו". גם ב"ישראל היום" מעניקים חצי עמוד לסיקור האירוע: ידיעה המוקדשת לקולווין וטור הספד של יעקב אחימאיר. "הארץ" ו"מעריב" מדווחים גם על השידור האחרון של קולווין מסוריה, ומצרפים תצלום מסך: אב בוכה על גופת בנו התינוק שנרצח על-ידי כוחות המשטר.

"ידיעות אחרונות" הוא הדרמטי ביותר: "הוא רוצח גם עיתונאים", לשון הכותרת שעורכיו בוחרים, ואף ממקמים ככותרת ראשית. "כך משתיק אסד את הזוועות", נכתב בסופה של כותרת המשנה. לצד תמונתה של קולווין נמצא מקום גם לתמונת ראש של אסד. "הדיווח האחרון: חיסול של פעוט בן שנתיים", נכתב עוד בכותרת על רקע צהוב. "המצב פה מחליא ומרגיז", מצטטת סמדר פרי דיווח של קולווין, אחרי שהיא מתארת כיצד הגיעה העיתונאית בדרך לא דרך ללב המאפליה של מלחמת האזרחים בסוריה. "מתה למען הזכות לדעת", לשון כותרת טור הספד המתפרסם באותו עמוד, פרי עטו של לורנצו קרמונזי (שתמונתו, משום מה, מתנוססת בתחתיתו). "בעת מילוי תפקידה" היא כותרת הדיווח של פרי.

ומה תפקידם של העיתונים בישראל ביחס לנעשה בסוריה? "הם נותנים גם כותרות סנסציוניות" יכולה היתה להיות כותרת למאמר בנושא. ודוק: אפילו כותרות סנסציוניות נדירות יחסית בעיתונים הישראליים בעברית, כמו מקרי רצח של עיתונאים על-ידי צבא אסד. זאת כשהדברים נוגעים לטבח נורא הנמשך זה חודשים במרחק קילומטרים לא רבים ממערכות העיתונים. "מותה בחומס של מארי קולבין", כותב אחימאיר ב"ישראל היום", "קרה בעת שאמצעי התקשורת, גם אצלנו, כבר החלו אט-אט לדחוק מן הכותרות הבולטות את דבר הטבח המתרחש זה קרוב לשנה בסוריה". אחימאיר קורא כנראה את העיתונים רק אחרי שהתיישנו היטב: טבח אלפי ילדים, נשים, זקנים וגברים בסוריה הודר מזמן מכותרות העיתונים כאן, ולמעשה מעולם לא הפך נושא תקשורתי חם כמו, למשל, חשדות מעורפלים של המשטרה בדבר התעללות בזוג תינוקות תאומים או תככים בלשכתו של ראש הממשלה.

הדיוקן של קולווין שפורשים העיתונאים הוא של עיתונאית בעלת ניסיון, אומץ ותושייה נדירים. מהסוג שמן הסתם נאמר עליו בכל תקופה מאז המצאת העיתונות ש"היום כבר אין עיתונאים כאלה". אולם בתקופתנו הסופרלטיב הזה הופך נכון יותר ויותר, לא מפני שפסו עיתונאים מן הארץ, אלא משום שאין מי ששולח אותם. העמוד שמקדיש "ידיעות אחרונות" לקולווין, הכולל גם ציטוט נתונים מהדו"ח הטרי של הוועדה להגנת עיתונאים שיצא השבוע, הוא כולו כתב-געגוע לסוג העיתונות הזה, ההולך ונעלם, של שטח ואבק ודיווחים חיים. אבל בהקשר הסורי, עבור העיתונות הישראלית אין לסוג העיתונות הזה שום רלבנטיות. אף עיתון לא שלח, כמובן, כתב לסוריה, וגם לא ישלח, וטוב שכך.

אלא שבמציאות שבה בעלי העיתונים מעדיפים לחסוך בהוצאות הנסיעה גם למקומות שכתבי שטח ישראלים כן יכולים להגיע אליהם, ולהרבות לעומת זאת בפובליציסטים ופובליציסטיקה, נרשמת האדישות האמיתית של העיתונות הישראלית. בעוד שעמודי החדשות של העיתונים מתייחסים מפעם לפעם לנעשה ברודנות השכנה ("הטבח בסוריה: יותר מ-70 הרוגים ביממה", לשון כותרת היום על שער "הארץ"), כותבי הדעות, שהמרחק שהם צריכים לעבור כדי לכתוב על אודות סוריה הוא זה שבין הכורסה למקלדת, ממעטים לתרגל אפילו אותו. הנה, גם היום לא נמצא ולו פובליציסט אחד בארבעת מדורי הדעות של העיתונים הגדולים שיתייחס לטבח העם בסוריה.

וגם זה

"הם יורים גם בסוסים" הוא שמו של סרט מפורסם בכיכובה של ג'יין פונדה ("They Shoot Horses, Don't They?"), שממנו – או מאיזה זיכרון קולקטיבי מעורפל שלו – שאב מן הסתם העורך ב"ידיעות אחרונות" את הכותרת הראשית היום. אלא שגיבור הסרט (והספר) קורא את הקריאה הזו לאחר שהוא רוצח צעירה ענייה (כמותו) המבקשת ממנו להורגה. הוא מכוון בכך למנהג לירות בסוסים זקנים וחולים כדי שלא יסבלו. הקריאה שלו אינה ביקורת על אותם מי שיורים בסוסים (כפי שהבינו ב"ידיעות אחרונות"), אלא על החברה שמתייחסת לחבריה העניים כאל חיות (הסרט והספר נסובים סביב מרתון ריקודים אכזרי המנצל צעירים חסרי ממון לשעשועם של אלו שהפרוטה בכיסם).

כל זה, כמובן, אינו משנה. הצרימה הבוטה שבכותרת הראשית של "ידיעות" אינה זיכרון קולקטיבי שטחי או הבנה פשטנית של מטבעות לשון מן התרבות הפופולרית, אלא העובדה ש-5,542 ערבים – גברים, נשים וטף – נדחקו כולם לחלל השחור שלפני המלה "גם" ותמונתה של עיתונאית מערבית אחת.

אבל

"דו"ח הריכוזיות הסופי: הטייקונים ייאלצו למכור נכסים", קובעת כותרת במרכז שער "הארץ". מתחת לה מובאות תמונות ראש של אותם "טייקונים", אנשי עסקים עשירים שלפי מסקנות הוועדה להגברת התחרותיות, שהוגשו אתמול, יצטרכו למכור כמה מהחברות שבשליטתם. התצלומים של נוחי דנקנר, יצחק תשובה, צדיק בינו, ליאורה עופר וזהבית כהן ("קרן איפקס", נכתב מתחת לדיוקנה) מעוצבים כך שהם נראים כאילו נלקחו מקלסתרון משטרתי ישן. באילוסטרציה הזו חסר רק עיגול מטרה. אולי משום שלמרות הכותרת הניטרלית, הוועדה איכזבה והפושעים עדיין מסתובבים חופשי, כפי שאפשר להבין מהסיקור בעיתון הכלכלה של "הארץ", שאליו מפנה הכותרת האמורה.

"בועת הריכוזיות התפוצצה, הסכנה לשוק החופשי עדיין כאן", לשונה המאופקת פחות של הכותרת הראשית של "דה-מרקר". "הישג היסטורי ונדיר: למרות קמפיין אלים ואינטרסנטי ובזכות התנופה של המחאה – הובילו בנימין נתניהו, סטנלי פישר, יובל שטייניץ וחיים שני מהלך אמיץ לקראת שינוי כלכלי וחברתי", אבל, ממשיכה כותרת המשנה, "אבל קידום התחרותיות, הדמוקרטיה וההזדמנויות השוות דורש עוד מאמץ ארוך". "המסר צריך להיות ברור וחד: לא ניגרר לפופוליזם 'חברתי' או להתלהמויות על עשירים ו'טייקונים'", דורש גיא רולניק, העורך הראשי של העיתון, בטור המודפס מתחת לכותרת הראשית, "נישאר ממוקדים ביצירת מבנה שוק תחרותי חופשי".

לא פחות מ-14 עמודים מוקדשים לסיקור מסקנות הוועדה, העוסקת בסוגיה ש"דה-מרקר" הפך לנושא הדגל המרכזי שלה, אם לא היחיד, בשנה-שנתיים האחרונות. אלא שהחגיגיות נעדרת. ה"אבל" שולט. "הממשלה תפקח – אבל הטייקונים ימשיכו להשתתף בהפרטות", "הפירמידה הולכת, השפיץ נשאר", "המסקנות בכיוון הנכון, אך אינן מספיקות". העדרן של תרועות החצוצרה מייצר אווירה מבורכת. המאבק על הפן המסוים הזה של מבנה המשק עובר כעת לכנסת, למלחמת חפירות. לא הזמן לתזמורות גדולות, זמנו של ה"אבל". תמיד עדיף "אבל".

"אם תהיתם איפה נמצאים המתעשרים הגדולים של השנים האחרונות, לכו לתעשיית הפיננסים, שם נמצא הכסף הגדול", טוענת כותרת המשנה לכתבה של חגי עמית ב"מרקר ויק". "קרוב מאוד אליהם בטבלת השכר נמצאים ענפים נוספים שמרוויחים מתחרות נמוכה – כמו סלולר וקמעונות. רק ההייטק, מנוע הצמיחה הישראלי, נשאר מחוץ לחגיגת המזומנים", היא ממשיכה, ומסכמת בהבטחה: "הפערים בחברה הישראלית: מבט מלמעלה".

כותרת המשנה הזו מדגימה את ההרגל המותנה, או המחויב, ב"דה-מרקר" לקשור כל רעה חולה לנושא הריכוזיות המשקית, וגם את הבעייתיות של ההרגל הזה. בכתבה המצוינת של עמית נפרשת בתמצות המציאות העגומה של כלכלה ושל חברה שבה אנשי הכספים, שאינם מייצרים לא סחורות ולא כסף, נמצאים בראש הפירמידה (הכתבה מבוססת על מחקר של מינהל הכנסות המדינה), ועמית אף מונה לכך כמה סיבות: רפורמת בכר, רפורמת בכר ורפורמת בכר.

הקישור שעושה עמית אחר-כך בין ענף הפיננסים לענפים האחרים שבהם עוסק הדו"ח מושא הכתבה (תקשורת, מזון ועוד), כאילו המשותף לכולם הוא העדר תחרותיות ("כשאין תחרותיות – אין מעצורים"), מזיק לכתבה ומשטיח את המסר שלה. "דה-מרקר" נמצא במלכוד כפול כשהוא נדרש לריקבון בתחום הפיננסים: מצד אחד הוא מי שקידם בעוז את רפורמת בכר, שקבעה את טיבו של שוק הפיננסים הנוכחי על בעיותיו, ומצד שני הוא מקדם כעת בעוד יותר עזוז את האג'נדה שלפיה הריכוזיות היא ראי הכל – בעוד ששוק הפיננסים דווקא מתאפיין בפעילות של מספר גדול יחסית של שחקנים. השורש של המלכוד הכפול הזה הוא אחד: עיתונות אג'נדה שהתאהבה בקמפיין שלה. וגם זו, אחרי הכל, בעיית ריכוזיות.

בלי אבל ובלי נעליים

"לא יועילו המצגות, ההסברים המודפסים, השאלות והתשובות שהוכנו מראש. הוועדה להגברת התחרותיות הגישה אתמול המלצות המהוות תפנית חדה לעומת הטיוטה מלפני חודשים אחדים, והתפנית כולה – מלבד תיקון אחד – היא לכיוון של הקלות למגזר העסקי ולבעלי השליטה בו", קובע סבר פלוצקר בטור שתמציתו מתפרסמת במרכז שער "ממון", המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות". "בניגוד גמור לתחושה ששררה עד הפרסום של ההמלצות המלאות, כאילו ועדת התחרותיות תחמיר עם 'הטייקונים', למעשה היא מקלה איתם".

ב"ישראל היום" הכותרת הראשית היא "מכה לטייקונים". היא מודפסת באותיות ענק ומתחת לה תצלומים של כמה אנשי עסקים שיקבלו, אליבא דהכותרת, מכה. "הבטיחו, וגם קיימו", כותרת טור הפרשנות של דן מרגלית, שידו רבה לו גם בתחום הכלכלה. "החגיגה נגמרת?", שואלת הכותרת הנמתחת לכל אורך הכפולה הפותחת של העיתון. הנה, מה אתם רוצים, היה סימן שאלה.

המלצת קריאה

"המחאה החברתית שיכנעה לא מעט אנשים שהעם זקוק למנהיגים חדשים. חדורים בתחושה שהם אלה שיכולים לספק את הסחורה, יש מי שעוזבים הכל ויוצאים לכבוש את המשכן. כדי לסייע להם נעתרו לפנייתנו כמה ח"כים מנוסים – וגם כאלה שפרשו באמצע – וחשפו את המחיר ששילמו כדי להיכנס לבית-המחוקקים. לא תאמינו מה היתה ההוצאה הכי גדולה שלהם", לשון כותרת המשנה לכתבה המרתקת של נעמי דרום ב"מרקר ויק".

רק בישראל

"לשכת הפחד" היא הכותרת השנייה בחשיבותה על שער "ידיעות אחרונות". כותרת המשנה נפתחת במלים "השפלה פומבית". "גם הביקורת הציבורית לא עצרה את נתניהו", קובלת כותרת המשנה בכפולה הפותחת. "אתמול במסיבת עיתונאים הוא המשיך לתקוף את היועצים שהתלוננו על מעשי ההטרדה של נתן אשל: 'אין זה ראוי שראש הממשלה לא יודע שדבר מרכזי כזה מתרחש בלשכתו". הנה, מרסיסי רכילות לדבר מרכזי.

גם ב"ישראל היום" מדווחים על התהפוכות בלשכת ראש הממשלה. "נתניהו: לא ראוי ששמעתי על פרשת אשל רק מהתקשורת", לשון כותרת בולטת על שער העיתון. אם כן, הנה הוכחה: ראש הממשלה בנימין נתניהו לא מתעדכן בענייני דיומא ב"ישראל היום", אלא בעיתונים העבריים המתחרים.

ענייני תקשורת

"למתבונן מן החוץ, כמו תייר כמוני, נראה בתחילה כי האתגרים הניצבים כיום בפני נשיאת ארגנטינה, כריסטינה קירשנר, הם בתחום הכלכלה העולמית והמקומית והמאבק המתחדש עם בריטניה סביב השליטה על איי פוקלנד, הכולל גם חזקה על נפט וגז המצויים ככל הנראה בשפע באוקיאנוס באזורים הסמוכים לאיים המפורסמים", כותב שמחה סיגן ב"גלובס", "אך כאשר מתבוננים היטב במהלכיה של הנשיאה הכריזמטית, מגלים כי הבעיה העיקרית של קירשנר מזכירה יותר טלנובלה מאשר התמודדות מקובלת של מנהיגי מדינות בתקופה בלתי יציבה זו".

"המיליארדר שלדון אדלסון, בעל בתי-הימורים בלאס-וגאס ובמקאו, בעל השליטה ב'ישראל היום' וידיד אישי של ראש הממשלה בנימין נתניהו, גאה מאוד בהתייצבותו לימין ישראל, אך תמיכתו בהבסתו של נשיא ארה"ב ברק אובמה נובעת מחששו מ'המשך השתלטות הסוציאליזם' על הכלכלה האמריקאית. כך, לפי המגזין 'פורבס'", כותב רן דגוני, גם הוא ב"גלובס". "אדלסון מוכן לתרום 100 מיליון לקמפיין של ניוט גינגריץ', אחד מהמתמודדים על מועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות, בתקווה שגינגריץ' אכן יעקור את אובמה מהבית הלבן. בראיון נדיר ל'פורבס', שמקדיש את עמוד השער של גליונו החדש לאיל ההון מלאס-וגאס, שוטח אדלסון את השקפת עולמו הפוליטית והכלכלית וקובל על העוול שנעשה לו בדיווחים על תרומותיו לקמפיין של גינגריץ', שעימו הוא מיודד זה שנים רבות".