שר החוץ אביגדור ליברמן בדרכו לישיבה של מפלגת ישראל-ביתנו, אתמול בכנסת (צילום: ליאור מזרחי)

ימין ושמאל

"ליברמן על ארגוני השמאל: 'סייעני טרור נטו'", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "שר החוץ הצליח להתסיס שוב את המערכת הפוליטית, כאשר גונן על ההצעה להקים ועדת חקירה לארגוני זכויות האדם ותקף את בכירי הליכוד שהתנגדו לכך. הארגונים: ליברמן חשוד בפלילים, מגונה בעולם ורק מחזק את הצורך בעבודתנו".

לא רק את המערכת הפוליטית מצליח ליברמן להתסיס, גם את עיתון "הארץ". אחרי הכול, אחד ממושאי התקפתו של השר הוא "הארץ" עצמו. לוגו העמוד הפותח היום את העיתון הוא "ימים של שנאה" ("הסתה נגד השמאל והפרקליטות"), הקושר את דבריו של ליברמן לסרטון הסתה אנונימי הקורא לרצוח את המשנה לפרקליט המדינה. יוסי שריד, שלשונו, גם אם מושחזת יותר, משתלחת לפחות כמו זו של ליברמן, כותב טור פרשנות לידיעה המרכזית תחת הכותרת "כהנא חי" ומאשים את ליברמן בהסתה לרצח. מדור הדעות של "הארץ" מנסה ללכת שמאלה עוד יותר, מעבר לחופים, מעבר למרבצי הגז, אולי אפילו מעבר לחופי איטליה.

בעוד מאמר המערכת מוקדש לגינוי עונש המאסר (שלושה חודשים) שהוטל על פעיל השמאל האנרכיסטי יונתן פולק, שחסם כבישים במסגרת "הפגנה שקטה ולא אלימה", ורואה בו "יום שחור" ל"כל מי שחרד לקיום של הדמוקרטיה בישראל", הרי ששניים מארבעת הטורים בעמוד מוקדשים לניגוח של ארגוני השמאל הקיצוני על כך שאינם קיצוניים מספיק: יצחק לאור יוצא נגד "פוליטיקת זכויות האדם" של הארגונים, ש"נהפכה ברחבי המערב לנסיוב משתק, ממומן היטב, תחליף לשינוי השלטון", ואילו יגיל לוי קובע שבצלם, מחסום-ווטש ושוברים-שתיקה מיטיבים עם הפלסטינים, מקילים את תנאי הכיבוש ובכך מפריעים ל"פרימת בסיס הלגיטימיות של השליטה הישראלית על האוכלוסייה הפלסטינית" ("הארגונים לשימור הכיבוש" היא כותרת המאמר).

גם ב"מעריב" מתכוננים לוועדת החקירה לארגוני השמאל. "לקראת ועדת חקירה" היא כותרת הגג לאחת משתי הכותרות הראשיות על השער: "השמאל והכספים הערביים" (הכותרת הראשית השנייה מוקדשת להתפתחות קטנטנה בעתירה נגד יואב גלנט: "השופטים דורשים תשובות"; "בית-המשפט הורה ליועץ המשפטי לממשלה להעביר בתוך עשרה ימים הסברים לחריגות בשטחים שעליהם השתלט הרמטכ"ל הבא").

"דו"ח אם-תרצו: קרן הפועלת מרמאללה נגד 'צבא הכיבוש' וגוף הקשור לתמיכה בטרור מממנים תנועות בישראל", נכתב בכותרת המשנה על שער "מעריב". בעמ' 6 מדווח עמיחי אתאלי על "תחקיר אם-תרצו" שלפיו "עובר כסף ממדינות ערב לארגונים שתומכים במשפחות שהידים ובמקביל אל קרן שיושבת ברמאללה ומממנת ארגוני שמאל ישראליים". שמה של הקרן הערבית הוא NDC, ולפי אם-תרצו, היא ממומנת על-ידי "גוף הקשור לתמיכה בטרור" בשם WA, בעוד היא תורמת ל"13 ארגוני שמאל ישראליים" ובהם המוקד להגנת הפרט, שוברים-שתיקה, רופאים למען זכויות אדם, במקום, יש-דין, קו-לעובד ובצלם.

"הכסף מסריח מהראש", נכתב בכותרת הכתבה, אולם הראש של "מעריב" מריח סירחון, או לפחות מתחיל להריח סירחון, גם ממקומות אחרים, כאלה שעיתון "הארץ" סותם את אפו לעומתם בצירוף תנועה מגונה. "ריח של רדיפה", קוראת כותרת טור של בן כספית באותו עמוד ב"מעריב". כספית, מי שהיה שופרה של אם-תרצו בעיתונות הישראלית, כותב כי "הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת ארגוני השמאל היא צעד מטופש", ומשם ממשיך לכינויי גנאי חריפים עוד יותר, אולם חריפים פחות מאלה שבהם משתמש ב"מעריב" ד"ר ישי מנוחין, מנכ"ל הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל (ולכן אולי לקוח פוטנציאלי של הוועדה האמורה), הכותב תחת הכותרת "פוליטיקה של הסתה" על "מופע האימים של שר החוץ אביגדור ליברמן".

לא רק "מעריב", גם "ישראל היום" מציג היום עמדה ביקורתית, באופן יחסי, כלפי הדברים שאמר ליברמן. "ליברמן: 'סייעני טרור'"; "השמאל: גל של הסתה", נכתב בכותרת הראשית של העיתון, תחת כותרת הגג "סערה בעקבות התקפת ליברמן על ארגוני זכויות אדם", ומעל כותרת משנה המדגישה כי ליברמן תקף גם "ח"כים ושרים מהימין שהתנגדו לוועדה". בכפולה הפותחת, לצד עוד טור ידוע מראש של דרור אידר, מי שהפך לפובליציסט הימני הקבוע של העיתון, מבקר דן מרגלית את דבריו של ליברמן, ובעמ' 5, היכן שמסוקר סרטון ההסתה נגד המשנה לפרקליט המדינה שי ניצן, כותב ד"ר אביעד הכהן טור תחת הכותרת "מלים יכולות לרצוח".

"מימוש בלתי רצוי של רעיון ראוי", כותב דב ויסגלס במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" על הצעתה של ישראל-ביתנו להקים ועדת חקירה למקורות המימון של ארגוני השמאל. "אין לאסור או להגביל תמיכה כספית זרה (כל עוד אינה עבירה) בפעילות פוליטית", הוא כותב, "אך חיוני לגלותה". דא עקא שעל-פי מה שמשתמע מהפרסום ב"מעריב" על דו"ח אם-תרצו, ולפי מה שטוענים הארגונים עצמם, הרי שמקורות המימון שלהם גלויים, שקופים ומפורסמים ממילא.

"בתוך כך התחיל אתמול ארתור פינקלשטיין, יועצו החיצוני של אביגדור ליברמן, בביצוע סקר גדול ומקיף בציבור הישראלי על פעילותה הפרלמנטרית של ישראל-ביתנו ועל עמדותיו של ליברמן", מדווח "ידיעות אחרונות" בידיעה בעמ' 6 המוקדשת להתבטאויותיו של שר החוץ. "בשיחות סגורות טוען ליברמן כי בכל פעם שהוא נקלע ל'משבר' פוליטי או ציבורי – מספר המנדטים שלו עולה. גורמים שונים בישראל-ביתנו העריכו כי למרות הביקורת הציבורית והתקשורתית על תפקודו כשר החוץ ועל החקיקה בכנסת – 'הציבור מזדהה עם תוכן הדברים ומאמץ את עמדותיו של ליברמן ושל מפלגתו".

מטריד

"62 אחוז מהגברים שהשתתפו במחקר הודו שהטרידו לפחות פעם אחת, אבל 52 אחוז הודיעו ש'הנשים אשמות, בגלל הופעה פתיינית או התנהגות פרובוקטיבית'", כותבת סמדר פרי במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". המחקר נערך על-ידי עמותת זכויות הנשים בקהיר, והכתבה עוסקת בסרט מצרי חדש המבקר את תופעת ההטרדות המיניות. במצרים, אלא איפה חשבתם?

לא כמו שחשבו

"אחרוני בניו של הדור שגדל על אתוס 'על חרבנו נחיה', אלה שהלכו עם נבוט לכיתה, כמו שרון, ואלה שפיקדו על יחידות חיסול כמו דגן בעזה, הם המתפכחים הגדולים מאשליית הכוח", כותב עפר שלח בטורו במדור הדעות של "מעריב" אגב אמירה של ראש המוסד היוצא מאיר דגן כי "מדינה אינה יוצאת למלחמה אלא כשהחרב מונחת על צווארה".

"ישראל במקום 86 בעולם בקצב הגידול ברמת החיים", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "הזחילה הגדולה", נכתב בכותרת המשנה אחרי הלוגו "בדיקת 'דה-מרקר'": "ב-19 השנים האחרונות צמח התמ"ג לנפש של ישראל בשיעור שנתי של 3.7%. כלכלות מתעוררות כמו סין ומצרים צמחו בקצב גבוה בהרבה. אפילו כלכלות עשירות כמו בריטניה ופינלנד עקפו אותנו. הנתונים היבשים מנפצים את המיתוס של ישראל ככלכלה דינמית וחדשנית". "הצמיחה ברמת החיים – ישראל במקום רע באמצע", נכתב בכותרת הכפולה הפותחת של העיתון.

"1.12 שקלים", נכתב בכותרת על שער "כלכליסט", "הסכום שחסך לקוח בממוצע מאז השקת הרפורמה בעמלות הבנקים לפני שנתיים וחצי".

קנדה זה כאן

עוד במדור הדעות של "מעריב": בן דרור ימיני משווה בין מאבק נגד הקמת בתי-דין מוסלמיים בקנדה למאבק נגד קווי ההפרדה באוטובוסים בישראל. לפי ימיני, בקנדה נוצרה, "כמו במקומות רבים, קואליציה מוזרה של אסלאמיסטים ונאורים" בעד הקמת בתי-דין מוסלמיים, ודווקא נשים מוסלמיות הן אלו שהתנגדו לפשרה הליברלית שלפיה בתי-הדין יפעלו "רק בהסכמת שני הצדדים". "כשגבר יחליט לפנות לבית-דין שרעי, האשה תיאלץ להסכים. בפועל זו תהיה כפייה", אמרו המוסלמיות אליבא דימיני, שכותב כי מחאת הנשים הועילה ובתי-הדין לא קמו.

"המאבק הזה מתנהל גם כאן", הוא כותב על החלטת בג"ץ שאישרה הקמת קווי אוטובוס שבהם נשים וגברים יישבו בנפרד בחלקים שונים של האוטובוס, בתנאי ש"ההפרדה תהיה בהסכמה". כמו שטענו הנשים המוסלמיות בקנדה, כותב ימיני, כך גם אצלנו – ברגע שתהיה הפרדה, היא תהיה בכפייה. "וכי השופט המכובד מכיר אשה חרדית אחת שתהפוך לרוזה פארקס?", הוא שואל.

"יש לקרוע אחת ולתמיד את המסכה השקרית מהטיעון הנפוץ לפיו יש לכבד תופעות של הדרת נשים מהמרחב הציבורי בשם ערך ה'רב-תרבותיות', הגורס שמיעוטים תרבותיים נתונים בסכנת שחיקת תרבותם על-ידי הרוב, ולכן על המדינה לספק תנאים כדי שהמיעוט ימשיך לקיים את אורח חייו", כותב יזהר הס, מנכ"ל התנועה המסורתית בישראל, במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" על פסק הדין של בג"ץ בעניין קווי הסגרגציה.

רופא או ספין-דוקטור

"עם כל הכבוד לצל"ש של אל"מ ליאור לוטן, לא ייתכן כי למשרת דובר צה"ל ימונה אדם ללא ניסיון מקצועי איכותי", נכתב בכותרת המשנה למאמר של טל לאור בעמודי הדעות של "מעריב". לפי לאור, "דובר צה"ל אינו עוד דובר ממלכתי רגיל. הוא מופקד על דברור הארגון המתוקשר ביותר במדינה, ואחד הצבאות המסוקרים ביותר בעולם, אם לא המסוקר שבהם".

לוטן יחליף את אבי בניהו, מי שרק השבוע כתב עליו אחד הפרשנים שהוא הספין-דוקטור המדופלם ביותר הפועל כיום בזירה התקשורתית בישראל, מי שניהל ביד רמה וקפוצה את דובר צה"ל, אנטיתיזה לדוברת הקודמת, מירי רגב, ולטקטיקת הפטפוט שלה.

האם העסקתו של הספין-דוקטור המדופלם ביותר בישראל הועילה לתדמיתו של צה"ל בארץ ובעולם? בכלל לא בטוח. לפי סיקור אירועי המשט, מבצע עופרת-יצוקה או דו"ח גולדסטון, למשל, נראה היה כי היחצן הממולח מרכז את הכוח דווקא כלפי התקשורת הישראלית, הכמעט שבויה ממילא, ומפקיר את הזירה המשמעותית יותר, זו הבינלאומית, ובכלל מתמקד לאו דווקא בדברור של צבא העם, אלא של חייל אחד ויחיד בו, גבי אשכנזי.

למעשה, בתחום יחסי-הציבור, הכחש והתעתוע, נדמה שההצלחה העיקרית של בניהו – אם אכן מדובר בעצה שלו – היא בכך שהרמטכ"ל נזהר שלא לתת ולו ראיון אחד ויחיד בעל משמעות בכל הקדנציה שלו, וכך נותרה תדמיתו, לכאורה, ללא פגם. אלא שגם במקרה זה השיטה הברוטלית של הסתגרות מוחלטת, למעט גיחות פראבדה לצילומי ספינינג ביום הכושר השנתי, לא ממש עזרה, ואולי אפילו היתה זו שמשכה את האש שהובילה ליריבות עם שר הביטחון ולבעיטה התדמיתית שקיבל אשכנזי, וקיבל גם בניהו, בפרשת מסמך הרפז.

למרות הקומון-סנס לכאורה בהנחה של לאור, בכלל לא בטוח שאנו רוצים שהאחראי על תדמיתו של צה"ל יהיה כזבן מניפולטיבי בעל ידיים שמנוניות, או אחד שיודע להערים על כולם ולא מאמין אפילו לעצמו. אולי צה"ל לא צריך יחצן, אלא דווקא איש אמת. אולי. איך כותבת לאור בסוף דבריה: "בכל מקרה, נאחל לו בהצלחה בתפקידו".

ענייני תקשורת

"מבחינת מספר הצופים, 1998 היתה השנה הגרועה ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי", כותבת נירית אנדרמן בכתבת השער של "גלריה", העוסקת בעשור לכניסתו של חוק הקולנוע לתוקפו.

"המפרסמים זועמים: רייטינג הפרסומות ירד, המחיר עלה", נכתב בכותרת ידיעה של שלי פריצקר ב"כלכליסט": "סלקום וחברות אחרות מאיימות לנקוט צעדים חד-צדדיים, נוכח שיטת המדידה החדשה שכוללת צפייה בתוכניות מוקלטות. הטענה: הזכייניות יודעות מה שיעור הצפייה מדי דקה, אך מעדיפות להציג מקטעים של רבע שעה כדי להעלות את הרייטינג של התוכנית – בעת שרייטינג לפרסומות צונח". עוד ידיעה של פריצקר ב"כלכליסט": "ערוץ 10 יקבל הלוואה של 100 מיליון שקל מקרן אוריגו".

"למרות ההבטחות: יס והוט לא משווקות חבילות ערוצים מוזלות", נכתב בכותרת הראשית של המוסף "עסקים" של "מעריב". "החברות התחייבו להציע חבילת ערוצים צרה במחיר מוזל – אך לא השיקו את החבילה. יס החליטה לסגת לאחר שמועצת הכבלים סירבה להיענות לדרישתה לבטל את התמלוגים ולהפחית את המס המוטל עליה – ואילו הכבלים זועמים על הכוונה להרחיב את חבילת הערוצים שיינתנו חינם בממיר ה-DTT", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של הדר חורש.

"הקלות הבלתי נסבלת של הוצאת צווי איסור פרסום", נכתב בכותרת הגג לידיעה בעמ' 20 של "ידיעות אחרונות", מעל לתצלום של "המכונית לאחר הפיצוץ, אתמול" עם הכיתוב "את זה מותר להראות". "ההתנקשות שאסור לדבר עליה" היא כותרת הידיעה של ניר גונטז': "שלושה אנשים נפצעו אתמול בנסיון התנקשות בכביש 5. המשטרה עוד לא הספיקה להתחיל את החקירה – וכבר הוטל עליה צו איסור פרסום גורף".