על הספסל באשקלון (צילום: גילי יערי)

המסר המרכזי של כותרות עיתוני יום שישי היה "מחכים להכרעה", המסר המרכזי של כותרות עיתוני יום ראשון הוא, ובכן, "מחכים להכרעה". הדבר הגיוני מאוד בסך-הכל, מאחר ששום הכרעה לא התקבלה במהלך סוף השבוע. "העת להחליט", קוראת כותרת המאמר של עמוס הראל ואבי יששכרוף על שער "הארץ", "החלטה עכשיו" היא כותרת הטור של אלכס פישמן בעמוד הפותח של "ידיעות אחרונות", "הממשלה חייבת לקבל החלטה" הוא ציטוט בכותרת המשנה של "ישראל היום".

רגע, האם אכן כך? הכותרת הראשית של "הארץ" דווקא נשמעת החלטית למדי: "הקבינט הורה לצה"ל להמשיך את המבצע בעזה. המטרה: הגברת הלחץ על מובארק". כותרת על שער "מעריב" מכריזה: "אור ירוק לצבא. שרי הקבינט אישרו את הרחבת המבצע הקרקעי ברצועה". רגע, האם באמת כך? כתבתו של יוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות" נפתחת בהודעה על החלטת הקבינט "שלא להרחיב את המבצע". כך ניתן להבין גם מהדיווח ב"ישראל היום".

מה, אם כן, באמת קורה? נראה כאילו הסתירות בין הכתבים נובעות בעיקר מהבדלי ניסוח. ובאופן מדויק יותר: נראה כאילו בין דיווחי הכתבים בעיתונים השונים אין סתירות של ממש, וחילוקי הדעות מתגלעים דווקא בין העורכים: אלה שנתנו כותרות המתארות את הכתוב בידיעה, ואלה שהרשו לעצמם להיות יצירתיים ולהפריח כותרות עצמאיות.

ובכל זאת, מה באמת קורה?

לא הרבה. צה"ל יושב בפאתי הערים, המילואימניקים מחכים בבסיסי האימונים, חמאס מסרב להפסקת אש, גם ישראל. אחרי שמנפים את ההצהרות מכמה מהכותרות, נשארים עם אותה אי-הכרעה ("הססנות מסוכנת", לפי "ישראל היום"). ב"ישראל היום" מביאה לילך שובל קולות של קצינים המזהירים מפני ישיבה על הגדר, שבמהלכה יהיה צה"ל פגיע ויספוג אבידות. המלה "דשדוש", המתארת תופעה כזו בדיוק, חוזרת ונשנית בווריאציה כזו או אחרת בכל העיתונים.

הפרשנויות בעיתונים דומות למדי. הנה, למשל, מה שכותב עפר שלח ב"מעריב": "בפתיחת השבוע השלישי שלה, הלחימה בעזה דומה למשחק פוקר, שבו כל משתתף מחכה לראות, אולי היריב יזרוק את הקלפים לפניו. חמאס שומר על פסון, שולח שליחים לקהיר, אבל מכריז שלא ייכנע, מתוך תקווה שמשהו טוב יקרה והוא ייחלץ בעור שיניו ויכריז על ניצחון. מצרים לא ממהרת להוציא לכולם את הערמונים מהאש על-ידי הכרזה שתהיה אחראית (ותסכים לעזרה בינלאומית) למניעת התעצמות מחודשת של חמאס. וישראל ממשיכה לאיים בשלב הצבאי הבא – שמשמעותו הכבדה הובהרה לשרים על-ידי שר הביטחון בשבוע שעבר, והם יודעים גם שברק והרמטכ"ל אינם רוצים להגיע אליו".

יש גם מי שלא מהסס: קציני צה"ל. בשבועות האחרונים קשרו פרשנים שבחים לצה"ל בפיקודו של אשכנזי, שאינו דוחף את ההנהגה המדינית, אלא נותן לה להנהיג אותו (המלים "קבלן ביצוע" חזרו והוזכרו). הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מלמדת על שינוי מגמה בגזרה הזו. "אלוף פיקוד דרום: להרחיב המבצע", נדפס על שער "ידיעות אחרונות" באותיות גדולות, שמעליהן נכתב: "גלנט: עצירת המבצע בעזה תהיה טעות היסטורית". כותרת המשנה קוראת: "אלוף גלנט המליץ לאולמרט לממש את השלב השלישי בתוכנית ולכבוש חלקים מהרצועה בסיוע כוחות מילואים: 'אם נפסיק עכשיו את המבצע, גם תל-אביב תהיה בטווח הטילים בעימות הבא" (שמעון שיפר). ואם לא הבנתם עד עכשיו, הכותרת בעמ' 2 מבהירה באותיות ענק: "מפקד המבצע: תנו לצה"ל לנצח". כנראה שככה זה, אין ואקום בעולם, וכשכותרות אתמול מכריזות על הססנות של הדרג המדיני, כותרות יום המחר יכריזו על החלטיות הדרג הצבאי.

אום לא שמו"ם

בערוצי הטלוויזיה אתמול פתחה הפוליטיקה את המהדורות (כלומר, היתה יכולה לפתוח אותן, לולא היו שידורי הערוצים רצף של שידורי חדשות), ודווקא באמצעות הכתבים הצבאיים. אלה הביאו מסרים ממערכת הביטחון ("ולא מגורמים הקשורים לבחירות", הצהיר יואב לימור בערוץ 1), שמתחו ביקורת חריפה על משרד החוץ, שכביכול לא התריע מפני החלטת מועצת הביטחון של האו"ם על הפסקת אש (וברובד אחר: לא מנע אותה). מולם, הכתבים הפוליטיים טענו כי משרד החוץ דווקא סיפק בתחילת המבצע לוח זמנים מדיני, ובו הזהיר מפני החלטה כזו במועד שאכן התקבלה.

העיתונות המודפסת מטפלת היום גם היא בנושא, אולם מתגלה כממלכתית (במרכאות) יותר מזו המשודרת, וממשיכה להצניע את ההיבט הפוליטי של המלחמה. הממרה "שקט יורים" מיושמת במשמעותה הנרחבת: לא רק החלשת הוויכוח על המשך הלחימה (או הפסקתה), אלא גם החלשת הדיון הביקורתי במניעים האפשריים של המנהיגות להמשך הלחימה או עצירתה, ואפילו באופן שבו הפוליטיקאים מקבלים את ההחלטות הללו. עם זאת, הביקורת לא נכתבת עם סימן קריאה, כי בעמודי החדשות הפנימיים ניתן למצוא בכל זאת דוגמאות לדיון כזה, אחרי שבשבועיים האחרונים הוא הושתק כמעט לגמרי.

לכלל האמור לעיל יש יוצא מהכלל ברור: "ישראל היום", שהקמפיין שלו לא הושעה מעולם. "החלטת האו"ם – כישלון של לבני", טוענת כותרת הגג על שער העיתון, והדברים מובאים במרכאות, כציטוט, אף שלא מצוין דובר שאמר אותם (רק "מאשימים במערכת הביטחון ובמערכת הפוליטית"). בכפולה הפותחת של העיתון כותב יואב לימור כי "הסיבה המרכזית לסטגנציה הזאת [...] היא חידלון מדיני, ולא משנה בכמה צלופנים יעטפו זאת בלשכת ראש הממשלה או כמה סוכריות קופצות ידביקו לזה במשרד החוץ. מה שקרה ביום חמישי סביב ההצבעה במועצת הביטחון הוא פיאסקו חסר תקדים, או במלותיו של בכיר במערכת הביטחון: 'יום הכיפורים של המערך הדיפלומטי".

הכפולה השנייה של העיתון מוקדשת כמעט כולה לעניין זה, עם אותם סופרלטיבים ללבני, כשהידיעה הראשית מוכתרת בכותרת באותיות גדולות: "איפה היתה שרת החוץ?". במציאות אחרת, העיקשות שבה "ישראל היום" נושף בעורפה של לבני היתה ראויה, אולי אפילו לשבח, אך כשמדובר בעיתון מגויס, ואפילו לא לאידיאולוגיה או למפלגה אלא למנהיג ספציפי – ניטל מן התמונה מרכיב חשוב: אמינות. כשתתפרסם ב"ישראל היום" הידיעה החדשותית (לא טור עלה תאנה במדור הדעות) הראשונה נגד בנימין נתניהו, יהיה אפשר לדבר על חזרת האמון ב"ישראל היום".

כיצד מסוקרים הדברים בעיתונים האחרים? החלטת מועצת הביטחון מוצגת בכל העיתונים ככישלון ישראלי. כותרת עמ' 6 ב"מעריב" היא "הפסד דיפלומטי", כותרת עמ' 2 ב"הארץ" היא "ידידי ישראל, סרקוזי ובוש, איכזבו באו"ם", ואילו כותרת עמ' 9 ב"ידיעות אחרונות" שואלת "מי האחראי לכישלון באו"ם?". "ידיעות אחרונות" מספק שמות של כמה ממותחי הביקורת על לבני: יו"ר סיעת הליכוד גדעון סער ומקורבי נתניהו. כמו כן, נוסף ל"גורמים במערכת הביטחון", נוקבים בעיתונים בעוד שם כמקור להאשמות: "העבודה" (ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום": ברק).

יש גם קולות אחרים: עפר שלח כותב ב"מעריב" כי "לא מעטים משרי הקבינט, שהצביעו פה אחד ביום שישי בעד לדחות את החלטת מועצת הביטחון, התקשו למצוא בתוכנה משהו רע באמת לישראל. היינו מוכנים לסעיפים המופיעים בהחלטה כחלק מהסדר בתום הלחימה, אמרו כמה מהם אחרי הישיבה, אבל לא שיכפו אותם עלינו".

מה בדיוק קרה שם? האם בוש הבטיח ואיכזב (לפי "הארץ"), או שמא היתה זו רייס (לפי "ישראל היום")? האם סרקוזי נתן הבטחה, ולמי? האם ההחלטה של לבני שלא לצאת לניו-יורק היתה מושכלת או פזיזה? האם אין בהחלטה גם אלמנטים חיוביים לישראל? והאם ההחלטה היא יום כיפורים ומגבילה באופן ברור את המשך הפעולה הצבאית, או שמשמעותה סמלית בלבד? העיתונים דנים בשאלות אלו ואחרות, עיינו שם. השורה התחתונה, כפי שכבר נכתב בעיתונים שלשום: ישראל אינה מקבלת את ההחלטה על הפסקת אש (ובניסוח דוברי הממשלה השונים בתקשורת: חמאס לא קיבל אותה, ולכן ממילא היא אינה תלויה ועומדת).

תשאלו את הזבוב

ימיו של המאבק ההיסטורי בין "מעריב" ל"ידיעות אחרונות" הם בדיוק כימי המדינה, והוא יכול לשמש להם משל מאלף: קואופרטיב עובדים המונהג על-ידי מנהיג כריזמטי משתלט על מרכז הבמה, רק כדי להיות מוכרע לבסוף על-ידי גוף מסחרי שזיקק נוסחה של עממיות צינית (זו אנלוגיה אפשרית אחת; את הסיפור הזה ניתן לספר בעוד דרכים).

אחת מנקודות המפנה של הניצחון הפופולרי של "ידיעות אחרונות" על "מעריב" היתה במלחמת 67', כאשר הנהלת "ידיעות אחרונות" חילקה גליונות של העיתון בחינם לחיילי צה"ל. זה היה מהלך שיווקי שהרחיב מאוד את שורות קוראי העיתון, משום שחיילים רבים המשיכו לקוראו גם לאחר שחזרו מהחזית.

הגימיק חוזר על עצמו עכשיו: "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מכריזים שניהם על מבצעים לטובת חיילי צה"ל ותושבי הדרום. גילוי מרגש של נדיבות לב, או ניצול ציני של סבל אזרחי ורגשות פטריוטיות? רק אלוהים והזבוב על קיר חדר ישיבות ההנהלה בעיתונים הללו יודע את התשובה לאשורה. בינתיים, הכותרת של "ישראל היום" למבצע, "לחיילים, בחום ואהבה", המעוצבת כלוגו של העיתון, מרמזת על פתרון אפשרי לחידה.