בני הזוג נתניהו ובני הזוג ביידן, אתמול (צילום: מרים אלסטר)
ישרא-בלוף
כותרות העיתונים עוסקות כולן בביקורו של סגן נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בישראל. ליתר דיוק, הן עוסקות ב"משבר" שקפץ על הביקור. "משבר בביקור" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "המבוכה" היא הכותרת הראשית של "מעריב". מה הסיפור? "יומו הראשון של ג'ו ביידן בארץ החל במפגשים מחויכים, אך עם פרסום הודעה על אישור בניית 1,600 דירות בירושלים, התחלפה האווירה למבוכה ולכעס. במהלך ארוחת ערב עם נתניהו הודיע ביידן: 'זו פגיעה באמון וסיבוך של המשא-ומתן'. נתניהו: 'לא ידעתי'", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "הארץ".
המשבר עצמו, ואולי ה"משבר", והדרך שבה העיתונים מדווחים עליו, והרי שני הדברים לפופים זה בזה, אינו משבר "עקרוני", אלא משבר שנוצר מ"עיתוי" לקוי. "שוב זה קורה", צווחת כותרת המשנה לראשית של "מעריב", "בעיתוי אומלל, דווקא במהלך ביקורו של סגן נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, מאשר משרד הפנים בנייה של 1,600 יחידות דיור בירושלים מחוץ לקו הירוק". "בעיצומו של ביקור סגן נשיא ארה"ב הכריז משרד הפנים על בנייה במזרח ירושלים. ארה"ב הגיבה בזעם: ישראל חותרת תחת האמון שלנו. השר ישי: לא התכוונתי לחבל בביקור, אבל צריך להבין שאין הקפאה בירושלים", נכתב בכותרת המקבילה ב"ידיעות".
"העיתוי" חוזר גם בכותרת המשנה לטור של איתמר אייכנר בכפולת העמודים המוקדשת לנושא ב"ידיעות אחרונות". תחת הכותרת "האם הוא ידע?" מצוטט ישי בכותרת המשנה כאומר, "העיתוי אינו חכם". שאלת העיתוי, ומי ידע מה, ומי לא הודיע למי, מעסיקים את העיתונים, כך נראה, יותר משאלות עקרוניות כמו מהות הבנייה באותו אזור. לא בטוח שיש להלין על העיתונים. נראה שמושאי הסיקור שלהם עצמם עוסקים פחות בהתרחשויות בשטח ויותר באמירות עליהן, עיתוין והכוונות הנסתרות והגלויות של משמיעיהן.
"חובבנות, רשלנות וכנראה גם זדון הצליחו לחולל משבר חריף בין ישראל והאמריקאים", כותבים איתמר אייכנר ואורלי אזולאי ב"ידיעות". זדון נראה גם כמי שמחולל לפחות חלק מהסיקור של המשבר הזה, "החריף". כך תמצית המאמר של בן כספית, המודפסת במרכז שער "מעריב", תחת הכותרת "המבוכה", ובה נכתב: "האיש הכי קרוב לנתניהו בוושינגטון חטף כאן את הטיפול הקבוע, זה שבעקבותיו חוזר האורח לבירתו זועם, מושפל, עצבני וחדור נקמה. זה תמיד 'טכני', וזה תמיד 'מקרי', וראש הממשלה 'הופתע' כרגיל, אבל איכשהו, זה תמיד קורה". המלים "הקבוע" ו"תמיד" אינן יכולות להיות נכונות כמעט אף פעם, וממילא הן נראות כתוצר של ונדטה ולא של דיווח.
לעומת זאת, בצד השני של הוונדטה, הכותרת הראשית של "ישראל היום" היא "לא היתה כוונה להביך את ביידן". הכותרת, כרגיל, מובאת במרכאות. גם כותרת הכפולה הפותחת: "הכל בגלל כמה פקידים זוטרים". האם שוב מתפקד "ישראל היום" כביטאון המונח בכיסו של ראש הממשלה, או שאכן כעסם של האמריקאים יצא רק בגלל "כמה פקידים זוטרים"? "קשה להחליט איזו אפשרות גרועה יותר", כותב עקיבא אלדר ב"הארץ" על המשבר החריף: "שראש ממשלת ישראל החליט לחבל בכל מחיר בחידוש המו"מ על הסדר הקבע (כולל במחיר משבר ביחסים עם ממשל אובמה), או שראש הממשלה איבד שליטה על אחד התחומים הנפיצים ביותר במזרח התיכון".
במדור הדעות של "מעריב" כותב שלום ירושלמי על תוכנית לחלוקת ירושלים של השר בנימין בן-אליעזר: "השכונות היהודיות יישארו יהודיות, והשכונות הערביות יעברו לריבונות פלסטינית [...] העסק אבוד, מר בן-אליעזר", כותב ירושלמי. "שיח' ג'ראח היא רק המודל. אי-אפשר לחלק את א-טור, ולא את סילואן, ולא את ראס אל-עמוד, ולא את ג'בל-מוכאבר ובטח שלא את העיר העתיקה, בתוכה חיים קרוב לאלף יהודים. ירושלים המאוחדת, עיר השלום, תהיה לעד עיר האיבה שמנציחה את הסכסוך בין העמים ולא פותרת אותו".
המפה המדינית
"ההתעקשות לפתוח את התיק מחדש מעוררת חשד", מטיח מאמר המערכת של "הארץ" בראש הממשלה, וקורא לו שלא להתחיל את המשא-ומתן עם הפלסטינים "ללא תנאים מוקדמים", אלא לכבול את עצמו להתחייבויות הווירטואליות של קודמיו. באותו עמוד ב"הארץ", מדור הדעות, כותב אמיר אורן: "אין ממש בהכרזת ממשל אובמה על כך שהבנות אנפוליס אינן מחייבות עוד את ישראל".
ועוד באותו עמוד, קרני אלדד, עלה התאנה הימני של מדור הדעות של "הארץ", כותבת כי "לשמאל הישראלי אין אג'נדה, יש לו ערבים". כלומר, הכיבוש משחית את השמאל , ולדוגמה – ההתנגדות הפבלובית לתוכניתו של ניר ברקת לפתרון המשבר בסילואן, שתפתור בעיה היסטורית של תכנון הבנייה בשכונה, לרווחת התושבים.
"הכיבוש מת", טוען אלוף בן במאמר המרכזי במדור, כלומר, "הוויכוח על השטחים" מעסיק רק את קיצוני השמאל והימין, "אבל אינו מגדיר עוד את הוויכוח הפוליטי בישראל". מה כן? "הזהות הלאומית של ישראל", "המינון הנכון בין רכיבי המשוואה 'מדינה יהודית ודמוקרטית' ובין העבר לעתיד". זו רטוריקה ריקה. הוויכוח על השטחים מעולם לא היה ויכוח על השטחים, אלא על זהותה הלאומית של ישראל. "איפה זה יצהר", חותם בן בזלזול את טורו, וממילא ממקם את עצמו על קשת התשובות לשאלת הזהות הלאומית של ישראל, וגם לזו של הוויכוח על השטחים.
פישר, דנקנר, בכר והבועה
"כלכליסט" ממשיך בקו המערכתי הצועק: אנחנו לא בכיס הקטן של פישר. הכותרת הראשית היום היא "בכיס הקטן של פישר", והיא מתייחסת לפשרה שגובשה אתמול "לאחר דיון סוער בחוק בנק ישראל החדש", ושלפי "כלכליסט" נוטה לכיוון עמדת הבנק ונגידו, פישר ("הפסיד בקרב אך ניצח במערכה"). גם היום לא מגיעה פרשת דנקנר לשער "כלכליסט", אבל (ואולי "חרף העובדה ש") יש ידיעה בלעדית: "כל חברי דירקטוריון בנק הפועלים ייקראו ליאח"ה" כדי להיחקר בפרשת הפיצוי החריג בגובה 88 מיליון שקל לקרן PR (איתי הר-אור וצמרת פרנט).
הכותרת הראשית של "דה-מרקר" מוקדשת לפרויקט לכבוד עשור לבועת הדוט.קום ("הבועה התפוצצה, האינטרנט ניצח"), התופס את 33 העמודים הראשונים של המוסף. מיד לאחריהם מוקדשת כפולת עמודים לפרשת דנקנר (המקבלת הפניה מהשער). כותרת הכפולה: "מקור בנקאי: דירקטוריון הפועלים לא ידע על האינטרסים של דנקנר בעסקת PR".
הכותרת הראשית של "גלובס" שייכת למאמר של סגן העורך אלי ציפורי, הקורא לממונה של שוק ההון והביטוח לטפל בדמי הניהול שגובות קופות הגמל וביטוחי המנהלים. לפי ציפורי, מדובר בעיוות שנוצר בשל יישום המלצות ועדת בכר. "עושק דמי הניהול" הוא הלוגו המלווה את המאמר והנושא המרכזי של הגיליון. כותרת הכתבה של עירן פאר באותו נושא היא "הנזק של רפורמת בכר: זינוק של 73% בדמי הניהול".
רפורמת בכר זכתה לתמיכה נלהבת של "דה-מרקר", ו"גלובס" אף טורח לצטט מאמר שכתב נתניהו ב"דה-מרקר", כשהיה שר האוצר, ובו הבטיח כי בעקבות הרפורמה שיזם, "האזרח ישלם פחות", בעוד שלפי "גלובס", העלייה בדמי הניהול גרמה לכך שהאזרח דווקא ישלם יותר. בידיעה של רון שטיין, שאינה זוכה להפניה מהשער, נכתב כי קרנות הפנסיה הפכו דווקא לזולות ביותר אחרי רפורמת בכר. אבל נראה שמדובר בטעות היסטורית.
מחיקה של זכרונות העבר
"איך לא עלתה אירופה ההרוסה והנואשת על הדרך הקלה של שנאת עולם ושל נקמת דם ולא השתעבדה לפיתויים הנוחים של תחושת הקורבן, לסחרור אין-קץ של פעולות תגמול הרסניות?", שואלת עדית זרטל במוסף "ספרים" של "הארץ". "איך המציאה אירופה את עצמה מבראשית ויצרה יחידה פוליטית-תרבותית-כלכלית חדשה מתוך האפר של אירופה הישנה? איך אירע ה'נס' של הפיכתה של יבשת קרועה זו למקום מתוקן ושפוי יחסית שהעולם מתקנא בו? את הסיפור הזה, על משבריו ותהפוכותיו, על חריגיו ועל המובנים-מאליו שלו, על אינספור הפנים שלו, מספר טוני ג'אדט בספר הנפילים החכם והמרתק שלו, מפעל היסטוריוגרפי אינטלקטואלי שקשה למצוא דומים לו".
התשובה, בקיצור נמרץ: מדיניות של פשרה, בנייה, שיקום ורווחה, שהוצאה לפועל על-ידי מנהיגים אירופים וכסף אמריקאי. אה, וגם מחיקה של זכרונות העבר.
מחיקה של זכרונות העבר (2)
"ענת לוין, שהיתה חברה בוועדת חודק, מזהירה", נפתחת כותרת המשנה לכתבת עמוד של רחלי בינדמן במדור שוק ההון של "כלכליסט". ממה מזהירה לוין? "יש היום חברות שממשיכות להתקיים ללא זכות, תוך הסתרת מידע מהמשקיעים. אגרות חוב נהפכו בשנים האחרונות למניות בתחפושת". כמה עמודים לפני זה מקבל גולן חזני עמוד וחצי לראיון עם רונן גינזבורג, המנכ"ל הנכנס של דניה סיבוס, מבית אפריקה-ישראל.
"לבייב נלחם כמו חיה על דניה" היא הכותרת. אלה הציטוטים שנבחרו ל"ליד": "על לב לבייב: אני מוכן לעשות בשבילו הכל. הוא איש מאוד חם, ולא מה שחושבים. כל מי שמכיר את השוק הרוסי מודע לעוצמות הגדולות שלו במדינה הזו". "על קבוצת אפריקה: אפריקה זה מקום שכיף לעבוד בו. אני יכול להרים טלפון בשבת למנכ"לים אחרים בקבוצה, ולשאול מה נשמע. אני גאה להיות חלק מזה". אגב, כותרת כתבה אחרת במדור היא: "טאואר מציגה: תרגיל בקריאת רווחים".
וב"דה-מרקר" מציע עמי גינזבורג עצה למשקיעים: "בתחילת 2000, כאשר כתבי הספורט בעיתון 'הארץ' התחילו לטפס לקומה של מדור שוק ההון כדי לברר אילו מניות 'חמות' יש עכשיו בנאסד"ק, ידעתי עמוק בלב את מה שידע גם רוקפלר בשעתו – שזה הזמן למכור. זמן יותר טוב מזה כנראה שלא שיהיה".
הפרובינציאליים
"שיקולים כמו הבדלי אקלים וטעמו של הקהל הישראלי לא היו חלק בהחלטתם של מנהלי H&M לפתוח סניף מקומי, שיהיה זהה בכל לאחיו ברחבי העולם", מספרת כותרת המשנה לידיעה של שחר אטואן ב"גלריה".
"אירוע יום האשה בלשכה עורר זעם", כותבת ענת רואה ב"כלכליסט" על יום האשה בלשכת עורכי-הדין. "במכתב מחאה כתבה עו"ד שרה וינשטיין נגד סדנת הסטיילינג שבה: 'יסבירו לנו, הנשים הקטנות, מה גברים אוהבים. איזה מחשוף, אורך חצאית או חוטיני'". האירוע, כתבה וינשטיין, "מציין את יום האשה באופן ציני ומבזה המציג את האשה באור שוביניסטי ומגוחך". "במקום להזמין סופרת, מדענית, חברת-כנסת או אף עורכת-דין להנחות את האירוע, נבחרה יעל בר-זוהר, סמל סקס המשמר סטריאוטיפים שוביניסטיים של מי שרואה באשה אובייקט מיני".
"ספק אם תתפסו את נוחי דנקנר מנסה להרכיב בעצמו 20 חתיכות עץ ומתכת לכדי יחידת מדפים אחת של איקאה", כותב שי ניב ב"גלובס". "זה לא מנע ממנו ומעוד כמה חברים טובים שיכולים להרשות לעצמם לקנות את המקום להגיע היום (ג') להשקת המתחם החדש של החברה בראשון-לציון. בתוכנית: ברכות, קביעת מזוזה וניסור מסורתי של בול עץ. מובן שבאיקאה תמצאו בעיקר מוצרים העשויים 'שבבית אירופית דחוסה', שזה מיליוני חתיכות עץ המעורבבים בדבק ובחומרים כימיים שונים, אבל עץ טבעי מצטלם הרבה יותר טוב.
"מצד אחד מתיו ברונפמן, הבעלים; באמצע מסור גדול; ומהצד השני הגברת אליזבט בורסין-בונייר, שגרירת שבדיה בישראל [...] בלי שום מלה על קרטל, עוד בחניון הענק אפשר היה להבחין בחבורת הבנקאים המרשימה: יוסי בכר (יו"ר דיסקונט), ציון קינן (מנכ"ל הפועלים), וכמובן יונס ודוד ישראל. מאוחר יותר גם רקפת רוסק-עמינח (המשנה למנכ"ל לאומי) התיישבה בשולחן הבנקאים. קינן הבטיח לי שהם לא מדברים על עמלות היום".
השוואה
"אם פצצת המרגמה בעזה לא הרגה אותי, גם ההר הזה לא יהרוג אותי", אמר סמ"ר רועי זוזוט לכתב "ידיעות אחרונות" אסף וייס, שסיקר טיפוס הרים של נכי צה"ל באתר סקי בקולורדו, והציטוט נבחר לכותרת המשנה לראשית על שער המוסף "24 שעות".
ענייני תקשורת
"ישראל היום" מפנה מקום בשער למודעה לראיון שיתפרסם במוסף שישי של העיתון עם הזוכה בתוכנית הריאליטי "האח הגדול" (שמו "אלירז", והזכייה כנראה לא חננה אותו בשם משפחה). על המודעה מודפסת חותמת עגולה אדומה, "ראיון ראשון".
חותמות עגולות אדומות על שער "ישראל היום" נדירות למדי. בכל זאת מופיעה עוד אחת על השער היום: "חשיפה". החשיפה: סגן הרמטכ"ל הרס חריגת בנייה נוספת בגינת ביתו (קיר הבטון התומך של מרפסת ה"דק", שעל הריסתה כבר דיווח העיתון בקול תרועה לפני כמה ימים). אם כן, שני הישגים עיתונאיים ל"ישראל היום" ביום אחד.
כותרת על שער "כלכליסט": "'מעריב' בבית-המשפט: 'האיתנות הכלכלית של 'הארץ' מוטלת בספק גדול'". אם הטור הזה היה מדור סאטירי, הייתי כותב: שני פיסחים רבים ועיוור מצביע ומגחך. מאחר שזה אינו מדור סאטירי, אזכיר כי הבולטות ש"כלכליסט" מעניק לידיעה שלילית על המתחרה הישיר שלו היא עוד עדות להתנדפות האמינות מדפי העיתונות הישראלית. ב"גלובס", אגב, אף אחד לא היה מוכן כנראה לחתום על הידיעה הזו.
ב"דה-מרקר" מספר גיא רולניק כיצד הקים את "דה-מרקר". בין השאר הוא כותב: "2002 עד 2004 היו השנים הטובות ביותר של האינטרנט. כן, זה נשמע מוזר. אבל אלה היו השנים היפות. כולם הספידו אז את האינטרנט, כולם ברחו ממנו, כולם הסבירו שלעולם לא יהיו בו הכנסות משמעותיות או פרסום. והשוק התחיל להתנקות. זאת היתה התקופה בה היה הכי קל לפעול, לבנות, ליצור. הפרסום וההכנסות עוד לא הגיעו לאינטרנט – ולכן הוא לא עיניין אף אחד. אבל מתחת לשטח התרחשה המהפכה".
לפי "כלכליסט", התביעה של "מעריב" את "הארץ" היא כי "בשנים 2001–2002 העתיק אתר "דה-מרקר" בשיטתיות כתבות של "מעריב" בלי לתת קרדיט לכותביו. לטענת "מעריב" ונמרודי, "דה-מרקר" העלה את הידיעות ב־07:00, באופן שייתר לגמרי את רכישת העיתון "מעריב" באותו יום.
"הפורמט של 'צחוק מעבודה' נמכר לאחד מגופי השידור הגדולים בסין", מדווח רז שכניק ב"24 שעות" של "ידיעות אחרונות". הכותרת שנבחרה לידיעה אינה, משום מה, "מיליארד סינים יכולים לטעות".
מגזין "גלריה המגזין" המצורף היום ל"הארץ" מחזיק מאה עמודים, כולל כריכה קשה למחצה. לצד עמודי המודעות הרבים, מדורי האופנה וההמלצות, מציע המגזין חמש כתבות (פקמן, הומור נשי, ספר על סולן הרמונס, המעצב מארק ניוסון, כתבה על מעילים). אגב, האמתלה לכתבת השער של המגזין, שלושים שנה למשחק המחשב פקמן, מפוספסת קמעה: התאריך יחול רק בעוד יותר מחודשיים.