מטוסי כיבוי יווניים בפעולה, אתמול בצפון הארץ (צילום: מאיר פרטוש)

מטוסי כיבוי יווניים בפעולה, אתמול בצפון הארץ (צילום: מאיר פרטוש)

הסזון הגדול

לקבוע שכעת הגיע הזמן לציד אשמים יכול רק מי שלא קרא עיתונים מרגע שאלו החלו לסקר את שריפת הענק בכרמל, ומאחר שיש מי שקובע זאת מבין כותבי העיתונים, אין מנוס מלאבחן שיש מי שמייצר עיתונים בלי לקוראם. הרי לכידת אחראים והכרזות על מחדל ליוו את הסיקור מן הרגע הראשון. כעת מדובר, לכל היותר, במעבר מגלגול עיניים לצמצום עיניים, במעבר מירי לאיפוס כוונות לאש מדויקת, גם אם כזו שמחטיאה לגמרי את המטרה.

זאת, משום שעם שוך הלהבות, מתחדדים גם ההבדלים בין הפרשנים השונים, העמדות משתייפות ומתברר גם מי שבוי באמונותיו ומי מרשה לתמונת המציאות שמחוץ לקופסת גולגלתו לחדור פנימה ולעצב את המלים שיכתוב בעיתון. ובקיצור: שריפת הענק חושפת לא רק אחראים בהנהגה למחדל רב שנים, אלא גם עיתונאים מחדלניקים הסובלים מקיבעון וחמושים ברשימת אשמים – וזכאים – קבועה.

שלל הדעות מתפרש על פני כל צבעי הקשת; ממי שסובר שממשלת נתניהו תיפקדה מעל ומעבר, שלא היה שום מחדל ושמדובר באסון טבע פשוטו כמשמעו ("ישראל היום", שגם מפרסם היום ידיעה על מחקר אקדמי ברוח זו), ועד למי שקורא לממשלה להתפטר לאלתר, מנתניהו ועד אחרון המיניסטרים, ולהקים ועדת חקירה ממלכתית שתערוף גם את ראשיהם של חברי כל הממשלות הקודמות. על הטווח הזה נעים רוב הכותבים בעיתונים היום, קרוב יותר לקוטב השני, והקריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית נישאת ברמה.

האם הקריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית היא בהכרח אקט פבלובי של עיתונאים צעקנים? לאו דווקא. "כנגד הטיעון שכבר הועלה, כאילו כל נסיבות השריפה בכרמל ברורות ואין צורך בוועדה שתחקור אותן, ראוי להזכיר כי יתרון ועדת חקירה הוא שמעמדה הציבורי ויוקרתה מקדמים את הטיפול בבעיות", כותב ב"הארץ" זאב סגל, שמזכיר את הרפורמה בשירותי הבריאות בעקבות ועדת נתניהו, הרפורמה בשוק ההון בעקבות ועדת בייסקי והטבת מצב ניצולי השואה בעקבות ועדת דורנר.

בתוך הרשימה של סגל מסתתר המשפט הבא: "הבנה שהוועדה לא תעסוק במסקנות אישיות תוכל לחסוך תהליכים ממושכים". הבנה כזו אינה נחלתם של רוב הקוראים להקמת ועדת חקירה, שהסנטימנט העיקרי שלהם חד-משמעי: סימון אחראים ועריפת ראשים.

מאמר המערכת של "הארץ" – שקרא אתמול לממשלה "להצביע הבוקר פה אחד, כולל שרי ש"ס, על הקמת ועדת חקירה ממלכתית" וסימן את האשמים: ראש הממשלה נתניהו, שר הפנים אלי ישי ונציב הכיבוי וההצלה שמעון רומח – טוען היום בכותרתו כי "לאסון יש אחראי" ומצמצם את הרשימה, בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת".

המשפט הפותח במאמר היום הוא "סגן ראש הממשלה ושר הפנים, אלי ישי, הקים לעצמו בימים האחרונים חומה של נייר". לפי "הארץ", ישי ידע להפעיל את כוחו כדי לדאוג לעניינים הקרובים ללבו (הרחבת התנחלויות, גירוש ילדים, קצבאות לטפילים. סליחה – לחרדים), אולם בכל הנוגע למערך הכבאות שבאחריותו הסתפק בשליחת מזכרים והערות לפרוטוקול. המאמר קורא לישי להתפטר ולנתניהו לפטרו.

ישי הוא גם הגיבור השלילי של טורו של שלום ירושלמי במדור הדעות של "מעריב". ירושלמי מגחך על קביעתו של ישי כי "לא היה נושא שהתעסקתי בו כמו נושא הכבאות", ומשווה את ההתעסקות הזו עם המשאבים שהקדיש ישי לקרב הפנים-מפלגתי נגד ח"כ הרב חיים אמסלם. ירושלמי מתאר באריכות כיצד הפעיל ישי את כוחו במוקדי הכוח השונים של ש"ס כדי להיפטר מאמסלם, ברם, מה הקשר לפעולות שנדרשות משר פנים כדי להגדיל את תקציב הכבאות? האם פעלתנות בתככים במועצת גדולי התורה קשורה בכלל ליכולת לכופף את ידיהם של פקידי האוצר? זו אינה שאלה רטורית – התשובה היא לאו רבתי. ירושלמי רוצה לנגח את ישי על מלחמתו באמסלם, כל קשר לשריפה מקרי בהחלט.

ב"ידיעות אחרונות" מעדיפים לתלות את נתניהו ולא את ישי (או לפחות לצדו של ישי). "בנימין נתניהו הוא כנראה היחיד שידע להעריך את המצב נכונה", נכתב בלעג בכפולה השנייה של העיתון. "כשבאו לפני שנה ואמרו לו, במלים די מפורשות, שתכף תפרוץ האש ושהיא תהיה על ראשו, הוא הגיב בנדיבות. כמו כל ילד בוגר, הוא הציע לחלוק. לחלוק את האחריות.

"אבל אז הוא הביט ימינה, וראה את אלי ישי. הסתכל שמאלה, ראה את יובל שטייניץ. עם כאלה שותפים, הבין מיד, עדיף כבר לשאת לבד בנטל. בעודו חוכך בדעתו, כנראה מנסה לשחזר מי מהכבאים שיושבים מולו הוא רומח ומי גדסי, נזכר פתאום. במוחו צפו ועלו עוד שותפים פוטנציאליים, משהו כמו שבעה מיליון איש, ורווח לו. 'נעשה סקר דעת קהל', אמר ראש הממשלה בחיוך של הקלה ורוחב לב".

הטקסט הילדותי הזה נמשך ונמשך, לא בטור פרשנות של לעגן מקצועי אלא כפתיח של הידיעה החדשותית המרכזית בגיליון. על הטקסט הריקני הזה חתומים לא פחות משבעה כתבים, כלומר לא חתום עליו אף אחד. זוהי עמדת המערכת, דעתו של עיתון "ידיעות אחרונות". בהמשך משלם הטור את מס השפתיים ומזכיר כי גם "ברחוב הישראלי ספק אם מישהו יודע להבדיל בין רומח וגדסי" (וברחוב מוזס? שם תלויה תמונה של גדסי ליד זו של נח מוזס?), אבל הטון הכללי ברור והאצבע המאשימה מופנית באופן נחרץ – לאותו מקום שאליו היא מופנית מאז נבחר נתניהו לתפקידו. לפעמים האש היא רק תירוץ.

ז'אנר אחר של כותבים הוא אלה שמבטלים את הצורך בוועדת חקירה, או משום שאלו לדעתם אינן יעילות, או משום שהן אך ורק מסווה לשאיפת נקם, ומציעים, ברוח התכלס, לגשת ללא דיחוי לפתרונות אופרטיביים. כך למשליועז הנדל במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" קורא לקצר תהליכים, לבטל את הביורוקרטיה, להעביר את התקציבים.

במדור הדעות של "מעריב" מרחיק לכת יואב צור, העורך הראשי של העיתון, עוד יותר: לטעמו, נדרשת מיד ממשלת אחדות לאומית "בעלת סדר יום אזרחי", ומשזו תקום, ולאחר שתשונה שיטת המשטר (צור לא מפרט לאיזו שיטה בדיוק), מיד יתוקנו מחדלי כיבוי האש, ולא רק הם – גם תאונות הדרכים, "המצב בבתי-החולים", הטיפול ברעידות האדמה, "מספר השוטרים ותנאיהם", החינוך ("ומה עם בעיית הבעיות שלנו?").

הז'אנר הזה של פובליציסטיקה פוסט-אסונית, בין אם בסגנון השקול יחסית של הנדל ובין אם בסחרחורת המופרכת של צור, לוקה בחסך בולט אחד: אין בו שום התייחסות למציאות הקונקרטית, המוצקה, הלא-בוערת. האם נדרשת החלטה בלבד של ממשלת ישראל כדי לשנות את סדר היום הבטחוני של מדינת ישראל לסדר יום אזרחי, או שיש לשתף באותה החלטה גם גורמים כמו מדינות ערב וארגוני הטרור? האם התקציב שיועבר באופן מיידי וללא ביורוקרטיה למכבי האש יילקח מסל התרופות או מתקציב החינוך?

השריפה בכרמל הציתה את הפובליציסטיקה העיתונאית, העלתה להבות של תאוות נקם, חיסול חשבונות, פתרונות קסם וטיפשות שלאחר מעשה, והפכה לרמץ עובדות ופרספקטיבה.

יש גם קולות אחרים

"את שר הפנים אלי ישי שלא דאג לכבאים, את ראש הממשלה שבא להצטלם במקום להכריח את האוצר לתקצב את הכבאים, את שר האוצר ואת הפקידים שלו כמובן, שלא היו נדיבים מספיק, את חברי ועדת הכנסת שלא טרחה ולא פיקחה, את נציב הכבאות שלא התריע מספיק, את ראש מועצת עוספייה שלא השגיח על הנוער, את הטייסים שלא יודעים לטוס בלילה, את הפוליטיקאים שלא יודעים לנהל ביום, את כולם נפטר בגלל שריפת היער, ורק בשני סקטורים לא ניגע: בעלי הטורים בעיתונים וחברי ועדות החקירה" (שמואל רוזנר, היום ב"מעריב").

ורוזנר כותב עוד: "שיירגעו".

כמה עובדות

כוחות הכיבוי השתלטו על השריפה, התושבים הורשו לחזור לבתיהם, מעריכים כי פעולות הכיבוי יימשכו עד לסוף-השבוע. העיתונים מדווחים כי הוארך בשלושה ימים מעצרם של שני האחים תושבי עוספייה, בני 14 ו-16, שחשודים כי התרשלו וגרמו לשריפת היער הענקית בכרמל. הוריהם של הנערים מכחישים את החשדות.

בת-חן אפשטיין-אליאס מדווחת בידיעה קטנה בעמ' 16 ב"ידיעות אחרונות" כי יעקב שרון, מייסד חברת מטוסי הריסוס תלם-תעופה, שזכתה ב"שליש ממכרז לכיבוי שריפות", טוען כי מטוס של החברה הגיע למוקד השריפה "25 דקות מרגע שקיבלנו הודעה". לפי הדיווחים בימים האחרונים, זמן התגובה של מטוסי הכיבוי עמד על שעות ולא על דקות.

ה"ג'רוזלם פוסט" מדווח היום כי ישי סירב לתרומה של כבאיות מארגון נוצרי. ה"פוסט" מצטט את יחיאל אקשטיין, ראש הקרן לידידות, הטוען שמאז שמשרד הפנים עבר לראשותו של ישי, הפסיק הלה את העברת הכבאיות (שמונה נתרמו לפני שישי נכנס לתפקיד), לדברי אקשטיין, משום שהתורמים היו נוצרים אוונגליסטים.

מלה על השיקום

"בקטלוניה גילו כי הדרך היעילה ביותר לשקם יער היא לעשות כמה שפחות" (כותרת משנה בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות").

זוג או פרט

"המנהיגות החלולה של נתניהו. היהירות של פקידי האוצר", נכתב אתמול על שער "מעריב". האם ה"יהירות" של פקידי האוצר אינה היהירות של עיתוני הכלכלה, והאם המנהיגות ה"חלולה" של נתניהו אינה אותה אידיאולוגיה של הקו השולט בסיקור הכלכלי בעיתונות העברית? נתניהו הוא מי שמזוהה יותר מכל עם המדיניות הכלכלית והחברתית שמובילים "פקידי האוצר" (או "נערי האוצר"), מדיניות שסיסמת הקרב שלה היא הפרטה, וכלי המלחמה שלה הם חגורה מהודקת ויד קפוצה. בין השאר ביחס לשירותי הכבאות של מדינת ישראל. המשבר הכלכלי הגדול של 2008 פער סדקים במדיניות ובאופן שבו תפסה (ועודדה) אותה רוב העיתונות. האם לשריפה הגדולה בכרמל אפקט דומה?

"נערי האוצר משחקים באש" היא כותרת מאמר של בילי מוסקונה-לרמן במדור הדעות של "מעריב" היום. מוסקונה-לרמן כותבת: "אל תיפלו למלכודת שטומן לכם נתניהו, האחראי למדיניות כלכלית שהיא הסיבה למחדל הזה. [...] כולנו משתפי פעולה בשריפה הזאת, שבמקום לכנותה 'אסון לאומי' עדיף לקרוא לה 'מחדל של כל האזרחים', מעצם העובדה שביום ההליכה לקלפי אנחנו חוזרים שוב ושוב על אותה טעות בבחירת המנהיגים שלנו לפי סרגלי מידה שמשרתים את האגו והכיס שלהם בפרקטיקה של הון-שלטון".

מוסקונה-לרמן חובטת בפקידי האוצר, לקרחות שלהם, לחולצות הלבנות שלהם, ל"לב הפלדתי" שלהם, וקובעת כי "השריפה הזאת, רבותי, היא רק סמל לתהליך הפרטה כלכלי שעובר מחדר לחדר בתוך הבית של כולנו. אז אל תתבלבלו לחשוב כמה אנחנו עם סולידרי ונפלא, כי למרות שאנחנו כאלה, תמימים וסולידריים, השיטה הכלכלית שורפת אותנו ואנחנו שותקים ונשרפים, נשרפים ושותקים".

אפשר להסכים או לא להסכים עם הדעות שמביעה מוסקונה-לרמן (ולסגנון המלודרמטי שבאמצעותו הן מובעות), אולם אי-אפשר שלא להסכים כי הן עקביות. קשה להגיד דבר דומה על מה שכותבים היום כמה מהעיתונאים הכלכליים.

עוד מתוצאות השריפה

יומיים של גליונות מיוחדים מבדילים לטובה את עיצובו של "ידיעות אחרונות" מול הטבלואידים המתחרים "מעריב" ו"ישראל היום". ברגיל, שלושת אלה נראים כמו העתק זה של זה של זה, העתק ההולך ומתרפט מהמקור ("ידיעות") והלאה, אולם השריפה מוחקת את הגרידים הרגילים של ימי השבוע, ומאפשרת למעצבים להצמיח אותם מחדש.

בעוד שב"מעריב" וב"ישראל היום" מפספסים את ההזדמנות וממשיכים עם השבלונה, ב"ידיעות אחרונות", שבראש מערך העיצוב שלו עומדת אורנה אושרי, מי שעשתה בעבר עבודה נפלאה ב"הארץ", מניחים לשערים ללבלב מחדש בניחותא ומציגים היום ואתמול שערים נושמים, מרווחים, רחוקים מהצעקנות הזולה-אדומה-שחורה-צהובה שברגיל ("ישראל היום", אגב, מציג היום שער שנמכר כולו לחברת סלולר). האם "ידיעות אחרונות" ייתן סוף-סוף דרור לכישרון של מעצביו וינהיג מהפכה עיצובית שנייה בעיתונות הפופולרית בישראל, או שהשגרה תחניק מיד את מה שהצמיחה השריפה?

ענייני תקשורת

במוסף "מסלול" של "ידיעות אחרונות" ממליצים על ארבעה מסלולי טיול לסתיו, אחד מהם להר חורשן שבדרום הכרמל, סמוך למושבה בת-שלמה, שסבלה ביום שישי מהתפרצות דליקת משנה של השריפה הגדולה בכרמל.

קראתם אתמול שעוזי ארד ניסה לגייס את גדעון לוי למוסד? מדינה קטנה זה אנדרסטייטמנט.