שחקן עומד על ראשו, אתמול, במהלך אירוע לציון 60 שנה לבנייני-האומה בירושלים (צילום: דוד ועקנין)

שחקן עומד על ראשו, אתמול, במהלך אירוע לציון 60 שנה לבנייני-האומה בירושלים (צילום: דוד ועקנין)

מינימום התקפלות

שכר המינימום יעלה, כך החליט שר האוצר יובל שטייניץ. כל העיתונים מדווחים בשעריהם על ההעלאה, מסך של 3,850 לסך של 4,300 שקל, אולם לא כולם עושים זאת באותו האופן. ב"ישראל היום" הכותרת מודפסת בראש השער ולשונה: "שכר המינימום יעלה ל-4,300 שקל". כותרת המשנה מוסיפה פרטים ומספרים. ב"ידיעות אחרונות" כותרת כמעט זהה, המופיעה ברצועה צרה במרכז השער.

הפרטים והמספרים על-פי "ידיעות אחרונות": 700 אלף עובדים במשק משתכרים שכר מינימום. ההעלאה תתבצע בהדרגה, לאורך שנתיים (עד אוקטובר 2012). היא תעלה למדינה 800 מיליון שקל. העלות תמומן מדחייה של חלק מהעלאת השכר המתוכננת לעובדי המגזר הציבורי.

שני העיתונים האחרים מדווחים בכותרת לא רק על ההעלאה, אלא גם על משמעותה הפוליטית. "שטייניץ נכנע לנתניהו, שכר המינימום יעלה באופן גורף", נכתב בכותרת גדולה על שער "הארץ". "שטייניץ התקפל: שכר המינימום יעלה", נכתב ברצועה בתחתית שער "מעריב".

לפי "הארץ", "משרד האוצר נכנע ללחצי ההסתדרות ולדרישת ראש הממשלה" להרחיב את העלאת שכר המינימום (שהיתה מוסכמת על שר האוצר) גם ל"עובדים הזכאים לתוספות" (כלומר, כאלה ששכרם ללא התוספות נמוך משכר המינימום). ב"עסקים" של "מעריב" מדגישים, על השער ובעמודים הפנימיים, כי שטייניץ "נכנע לעיני".

ב"ידיעות אחרונות", בעמוד בסגנון "שאלות ותשובות" של גד ליאור ודוד רגב, נכתב בתשובה לשאלה "האם שר האוצר התנגד": "שטייניץ שמע על המהלך רק כשעיני וברוש כינסו מסיבת עיתונאים שבה הודיעו עליו – וזעם. הוא הודיע שהוא מתנגד להעלאת שכר המינימום בעת הזאת, בעיצומו של המשבר הכלכלי העולמי".

"מה גרם לו לשנות את דעתו?", שואלים כתבי "ידיעות", ועונים: "שר האוצר ראה את הכעס בציבור על גל ההתייקרויות, ושמע את פעילי הליכוד מאיימים שבגלל מדיניות האוצר יפסידו את הבחירות הבאות. כל אלה גרמו לו לחשוב מחדש על התנגדותו ולהסכים להוצאת צו הרחבה".

ב"ישראל היום" הידיעה כוללת אך ורק נתונים יבשים על ההעלאה הצפויה. מובלע בתוכה המשפט "כמו כן סיכמו עופר עיני ויובל שטייניץ שכל העובדים במגזר הציבורי המשתכרים שכר מינימום יקבלו את התוספת בסך 450 שקלים, ללא קשר לגובה הכנסתם הסופית". למשפט לא צורפו הפעלים ממשפחת "כניעה" ו/או "קיפול", אבל גם לא מסוג "חזר בו", "התעשת" או "שינה את דעתו". לעומת זאת, לידיעה מצורף תצלום של שטייניץ ועיני לוחצים יד.

על כבאים ועובדים סוציאליים

שכר המינימום אינו הנושא האזרחי היחיד המופיע היום על שערי העיתונים. הכותרות הראשיות של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" עוסקות שתיהן במאבקי עובדים; זו של "מעריב" בכבאים, זו של "ידיעות אחרונות" בעובדים הסוציאליים. אם זוכרים את הקריאות העיתונאיות השונות (והמשונות) להתקוממות ולמחאה אזרחיות בישראל, הרבות והולכות בזמן האחרון ובאות כולן על רקע כלכלי וחברתי, נדמה שאפשר אולי לסמן שינוי מגמה בסדר היום של העיתונות הישראלית.

"השתמשתם וזרקתם?", שואלת הכותרת הראשית של "מעריב", הנמתחת כסרט צהוב על חזותיהם של אנשים לבושים במדי כבאים ומאחוריהם רכב כיבוי אש. "אחרי שחירפו נפשם בכרמל: 81 כבאים מקבלים מכתבי פיטורים", נכתב בכותרת המשנה. "'שכחתם אותנו', הם אומרים בכאב". "מי יציל את הכבאים?", נכתב בכותרת הידיעה בכפולה הפותחת. "לוחמי האש", נכתב בחותמת כתומה, ו"מסכנים חיים" בכיתוב התמונה.

האם מדובר ב"חלמאות לשמה", כפי שמצטט כתב "מעריב" יונתן הללי את יו"ר ארגון הכבאים הארצי, או אולי בפיטורים נחוצים על רקע הרפורמה הארגונית, למשל? לך תשאל שאלות כשברקע בוערת אש הרגשנות שמבעיר "מעריב". שלום ירושלמי מ"מעריב" היה הראשון בעיתונות הישראלית להשתחרר מהעשן החונק של הקיטש ששיחרר לחלל האוויר אסון השריפה בכרמל, ולהצביע על מחדלים – לא מיניסטריאליים ופוליטיים, אלא מעשיים ומבצעיים – בלב תפקודם של מכבי האש, בוועדים ואצל המנהלים בפועל, בפרוטקציוניזם ובחוסר מקצוענות. חבל ש"מעריב" חוזר כעת לדיון ציבורי תחת אש במקום לעזור בפיזור העשן.

גם ב"ידיעות אחרונות" סדר היום אזרחי ועוסק בחשוב ולאו דווקא במעניין, בחירה שבתקופה האחרונה כבר אינה מאוד יוצא דופן. באופן יוצא דופן, הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מונה היום לא פחות משש מלים, והיא מסורבלת מאוד ולא מהדהדת שום קלישאה או ז'רגון. "השלמת הכנסה לעובד הסוציאלי: מאבטח השר", לשונה. לצדה מוטבעת חותמת צהובה, "אבסורד ישראלי". נראה שמקורו של הסרבול הוא בכך שהאופן שבו בוחר "ידיעות אחרונות" לסקר היום את מאבק השכר של העובדים הסוציאליים אבסורדי במיוחד, אפילו ביחס לאופן שבו נוהגים לפעמים להתייחס ב"ידיעות אחרונות" לנושאים חדשותיים (דהיינו, לטפל בהם דרך פריזמה של סיפור אישי או סיפורים אישיים, עדיף ביזאריים או יוצאי דופן).

סיפור השער של "ידיעות אחרונות" היום הוא כדלהלן: "שר הרווחה כחלון, הממונה על העובדים הסוציאליים, מכיר מקרוב את מצוקתם: המאבטח הצמוד שלו, ע', עובד במקביל כמטפל במוסד לפגועי נפש", כך בכותרת המשנה לראשית. כותרת הגג מודיעה: "המו"מ התפוצץ, העובדים הסוציאליים ישבתו מיום א'". האם סיקור תנאי העבודה של עובדי הרווחה על-ידי התמקדות במאבטח השר הוא אבסורד? אולי, אבל הוא אבסורד ישראלי, כלומר, אבסורד עיתונאי ישראלי. כך יאמרו העורכים, שיתרצו את ההתפלשות באבסורד בצורך ללכוד את תשומת לבם של הקוראים, כלומר הישראלים.

אבל המדיום הוא המסר, ואם משליטים את המדיום על המסר כדי שהוא יחליק בצורה נוחה יותר לגרונותיהם של הנמענים, אין להתפלא אם המסר נטמע אל המדיום ונעלם. ובקיצור, שימוש בסגנון טבלואידי, סנסציוני, צהוב ושטחי כדי להעלות לראש סדר היום נושאים בעלי חשיבות ציבורית עלול לקלקל את הדיון, לעקרו ולצבוע אותו בצבעי הצהוב והשחור ולבן של הסנסציוניזם הטבלואידי. מצד שני, הנה ב"הארץ" לא הזכירו על השער אפילו אחד ממאבקי השכר המגזריים שמתנהלים היום בישראל. הרמז היחיד לכך הוא בכותרת הקטנה "מה עובדים רוצים", בשולי העמוד (גם התשובה מובאת: שיחות הערכה וחופשות).

פלוטוקרטיה זה כאן

המהפכה הסוציאלית שמתחילה להתעורר בעמודי החדשות כבר פרצה מזמן בעיתוני הכלכלה. המשבר הכלכלי שפרץ ב-2008 שינה קווי יסוד ותפיסות עולם, במיוחד אצל היומון הכלכלי המוביל "דה-מרקר", וגלי ההדף ממשיכים להתערבל בחלל המערכות.

"עובדים קשה? יש מי שעובד פחות ומרוויח הרבה יותר", מודיעה הכותרת הראשית של המוסף "עסקים" של "מעריב" (עיתון שלפי הפרסומים, עומד בפני גל פיטורים נוסף, מספר מי יודע כמה בשנים האחרונות, שאת כולן עבר בהפסדים עתק גדלים והולכים ותחת איום סגירה מרחף).

כתבת השער של המוסף "כלכליסט" עוסקת בקינוחים. "צעד קטן לאדם, צעד גדול לקרם ברולה", היא הכותרת הראשית, וכותרת המשנה: "קינוח בטעם ענן, מנה אחרונה בניחוח דם ושחזור גסטרונומי של הגול של מסי, כולל ריח דשא ושאגות קהל. השפים הגדולים בעולם מספרים למוסף 'כלכליסט' כיצד הפכו הקינוחים ממשהו מתוק בסוף הארוחה למכשיר סופר-מתוחכם לשחזור חוויות ועיצוב תודעה".

הכותרת הראשית של המוסף המתחרה מבית "דה-מרקר", "מרקר ויק", ארוכה במיוחד ותופסת את מלוא השער כמעט: "בעולם שבו הפערים בין עשירים ועניים יוצרים עיוותים קשים, עלינו לשאול: מהו מקור העושר? האם כישרון ועבודה קשה, או שמא השתלטות על משאבים בחסות ממשלתית, ירושה או פשיעה?". כותרת המשנה היא "המגזינים הכלכליים בעולם מסמנים את האיום הבא על החברה הגלובלית" ("סיקור מיוחד"). טורו של גיא רולניק, הפותח את המוסף, מוקדש לפלוטוקרטיה. במוסף, המכיל 38 דפים, יש רק חמש מודעות, כולל מודעת הכריכה האחורית.

הכותרת הראשית של "גלובס" היא "הסחורות מזנקות, הבורסות יורדות".

החוב הקרוב

"איך יכול להיות שדווקא הגז שמגיע ממדינת אויב בפוטנציה הועדף על פני כחול-לבן", שואל נדב העצני בטור התוקף את עסקת הגז הישראלית-מצרית, במדור הדעות של "מעריב". "איך זה שדווקא פיתוח הגז הישראלי עוכב ונוון? זו שאלה שמתחדדת עכשיו, כאשר מסתבר שבקצה השני של הצינור במצרים הכל היה בנוי על שחיתות ושוחד".

העצני קורא "לחקור לעומק. לבדוק בין היתר מה הניע את מי שעמדו בראש משק האנרגיה בארץ ומקורבים כל-כך לחוסני מובארכ. איך ייתכן שראשי הממשל הישראלי איפשרו למשפחת מובארכ ולעוד כמה מושחתים לגזור קופון כל-כך דרמטי", וגם "לבדוק איפה היו כל המבקרים השוצפים של עסקי הגז הישראליים. איפה העיתונים הכלכליים ובכירי הפרשנים. איפה הקרן החדשה לישראל. איפה חברי-כנסת והעתירות לבג"ץ. מדוע הציבור הישראלי אפילו לא נחשף לשאלות הקשות במלוא חריפותן".

"גבאי: נתערב במחירי הגז במידת הצורך", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". "מנכ"ל משרד ראש הממשלה אייל גבאי הזהיר את חברות הגז מניצול המצב במזרח התיכון כדי להעלות מחירים, והוסיף כי בעקבות המהפכה במצרים, 'קיימת חשיבות אסטרטגית לפיתוח מאגרי גז נוספים'. יו"ר חברת החשמל יפתח רון-טל: 'ישראל צריכה להיות עצמאית מבחינת מקורות הגז'", נכתב בכותרת המשנה.

מתחת לאותה כותרת על השער נכתב, בכותרת אחרת: "תשובה מגיב להתבטאות של מנכ"ל חברת החשמל לסקר אתמול ב'כלכליסט': 'אני מתחייב שתמר תספק גז עד 2013". הידיעה הפותחת את מוסף "השוק" של "כלכליסט" מוכתרת בכותרת "החבל מתהדק סביב חברת הנדל"ן של יצחק תשובה: 'אין ודאות שדלק-נדל"ן תשלם את החוב הקרוב'".

וייטנם השנייה

"בדרך למצור אווירי", מכריזה הכותרת הראשית של "ישראל היום". אותה כותרת היתה יכולה להיות גם הכותרת הראשית של אתמול ושלשום. "בית-הדין בהאג פתח בחקירת ההרג בלוב", מציע "הארץ" כותרת ראשית שיש בה חדשות. לפי כותרת המשנה, "תובע בית-הדין הבינלאומי הודיע כי יחקור חשד לביצוע פשעים נגד האנושות. המורדים דיווחו כי מספר ההרוגים עלה ל-6,500. בנאום שנמשך כשלוש שעות שב והדף קדאפי את הטענות נגדו, והזהיר את המערב: אם המעצמות יתקפו את כוחותי, לוב תהפוך לווייטנם שנייה".

הגחמה התורנית

"זה שנים, כרבים אחרים, חטאתי לא פעם בהתפקדות רעיונית אוטומטית מגובה בתירוצים קלושים לכל גחמה וטמטום שיוצאים מתוך המחנה הרעיוני שלי", מתוודה אראל סג"ל בפתח טורו הקבוע במוסף "סופשבוע" של "מעריב", אחרי שהוא מסמן את זהותו של המחנה הרעיוני: הציבור הדתי-לאומי. "הכשל אינו שלי בלבד", הוא מוסיף, "כמעט כולנו, ימין ושמאל, דתיים וחילונים, פועלים כאוטומט בתוך המציאות הדיכוטומית של ישראל".

ההקדמה הזו של סג"ל נועדה להכין את הקרקע, מן הסתם, ליציאה נגד הגחמה התורנית התורנית: מכתב רבנים התומכים בנשיא לשעבר משה קצב שהורשע בעבירות מין (בראשם הרב צבי טאו והרב שלמה אבינר). "לכבוד נשיאה לשעבר של מדינתנו", מצטט סג"ל מהמכתב, "אל תירא ואל תיחת, כי האמת תורה דרכה, וגם אם תתמהמה, בוא תבוא, וייכלמו כל רודפי שקר". "בקיצור", הוא כותב, "הרבנים תוקפים את פסק הדין ואת התקשורת צמאת הדם, ומתארים את קצב כמין דרייפוס מבית הנשיא, איש תם וישר שעלילת דם נרקמה נגדו".

לפי סג"ל, המגזר הדתי-לאומי "חש השתוממות עצומה אל מול הגיבוי הרבני-חרד"לי הגורף למשה קצב והזלזול הבוטה בפסק הדין. חמור מכך, מתוך הסאב-טקסט מתגלה יחס נבזי למתלוננות, שהרי אם מדובר בעלילה, הן המעלילות". סג"ל מזכיר כי אפילו אם נקבל את טענות ההגנה של קצב, הרי ש"משהו קרה בלשכת השר והנשיא" ו"משה קצב, גם אם לא אנס באכזריות, ניצל מינית ורגשית נשים הכפופות לו. חלקן נשואות".

הרבנים שחתמו על המכתב, מזכיר סג"ל, "מובילים את הקו המחמיר ביותר בענייני צניעות בקרב הציבור הדתי-לאומי. קו חרדי. [...] הצניעות כנראה יפה עד שזה מגיע לקצב. כשהיריבים הם בתי-המשפט והתקשורת, דיני עריות בהלכה וחומרת הצניעות נדחקים לקרן זווית [...] תפקיד הרבנים אינו לספק מטריית הגנה פיקטיבית, אלא לספק תמיכה מוסרית למי שראוי לה", מסכם סג"ל, "[...] לא להטיל רפש במתלוננות רק בגלל שהתקשורת השמאלנית תמכה בהם".

"מכתב התמיכה ששלחו רבנים מובילים בציונות הדתית למשה קצב הגדיש את הסאה. השלילה המובעת בו – ובשיחות שהתקיימו בעקבותיו עם תלמידים – נגד מערכות המשפט והאכיפה מוכרחה לקומם כל ציוני דתי", כותב ישראל הראל במדור הדעות של "הארץ". "ציבור זה, ובעיקר תלמידי רבנים אלה, נקרא להתנער מהשקפתם ההולכת ומסתפחת לזאת של החרדים. עד כאן. מערכת המשפט בישראל איננה 'ערכאות של גויים'. [...] חשוב להיאבק בהטיות של מערכת המשפט, אך אסור לכפור בעצם הלגיטימיות שלה".

הראל כותב כי מכתב התמיכה "היכה בתדהמה חלקים ניכרים בציונות הדתית. הם חשו מבוזים ומושפלים ויצאו לתבוע את עלבונם. כבודו של הציבור חשוב, אך המהות, ולא הבושה והביזיון, היא העיקר. שלילת הדעות שהובעו והדרכים להרחיק מהשפעה חינוכית וציבורית רבנים המפיצים דעות כאלה הן האמורות לעמוד במרכז המחאה. אם לאלה יימצא תיקון, ממילא תיעלם הסיבה לבושה. אך מעל לכל: יתמתן תהליך ההתנתקות המואץ בין דתיים לחילונים בישראל ויתאפשר שיח ציבורי, שימתן את השסע שאנשי דת משני הצדדים מלבים, פעמים ביודעין".

ואחרי הציטוטים הנרחבים האלה, עדיין לא ברור מה, לעזאזל, עבר בראשיהם של אותם רבנים. כאן ב"העין השביעית" ניסה מתן פריידין להציע כיוונים אפשריים לתשובה. ובמדור הרכילות "ליאורה" במוסף "סופשבוע" של "מעריב" נכתב: "במוצאי שבת חגג עו"ד ציון אמיר בר-מצווה לבנו אריאל במועדון התיאטרון ביפו. היו שם שני הסניגורים האחרים של קצב, אביגדור פלדמן ואבי לביא, ועוד שפע של קולגות (אבל לא לקוחות)".

פינת הכותרת הרטורית

"מה מביא גששים ששירתו בעבר בצה"ל להפוך אחרי השחרור ליועצים בתשלום של מבריחי סמים?", שואלת כותרת על שער מוסף "המגזין" של "מעריב".

ידיעת תקשורת אחת

"בטור שלו ב'ישראל היום' כתב מוטי גילת על איזה יועץ תקשורת שנועד איתו לפגישה. רק שבמקום תגובה הוא קיבל ממנו בהמשך מכתב איום בתביעת דיבה על השאלות שהציג לו", נכתב באייטם ב"ליאורה". "גילת החליט לא לחשוף את שמו של היחצן כדי לא לתת לו פרסום חינם. ליאורה שמחה לגלות שמדובר ברונן צור, בעבר הצמוד של מוטי מורל" (ואגב, לגבי הפסוק החותם את האייטם המרכזי בעמוד, האיות הנכון הוא "דור לדור יביע אומר").