ועכשיו הסרט, ואתמול היתה הבכורה החגיגית. והסרט מצוין, לא התאכזבתי לרגע. להפך, יש משהו באילנה דיין שהופך מלים יבשות לשירה עיתונאית. אם אכתוב ביקורת קולנוע, אתחיל מן הליהוק. הבחירה בדיין מצוינת. אני מקווה שהיא לא תיעלב אם אקרא לה "המריל סטריפ של התחקיר הטלוויזיוני". חכמה, רהוטה, מגוונת. גם ההפקה עשירה ומרשימה, אפילו העיטור המוזיקלי, בנוסח "החשוד המיידי".

ברכות גם לתחקירנים ולעורכים ותודה לצוות ההפקה שבזכותו נגאלה יצירתו הנשכחת של תחקירן, אלמוני כמעט עבור הציבור הרחב, שספק אם ייכלל אי-פעם ברשימת עשרת המשפיעים בעיתונות. אחד כזה שאם תראו אותו ברחוב לא תשלפו את פנקס החתימות, אף שהוא במקצוע לפחות ארבעים שנה. קבלו את יוסי מלמן, עיתונאי "הארץ".

היה נחמד אפוא אם אחרי אות הפתיחה, היתה מופיעה השורה "מבוסס על סיפור אמיתי", או לפחות שורה המציינת את תרומתו של מלמן לתחקיר. "העיתונאי יוסי מלמן כתב על זה לא מזמן ב'הארץ'", מפטירה דיין ברגע מסוים, שבו אחת מכתבותיו מוקרנת ברקע. אזכור אינסטרומנטלי. לא משהו מדויק יותר, המבטא הוקרה קולגיאלית, כמו נניח הקרנת דיוקנו ברקע. לא "חשף זאת לראשונה" או משהו דומה בעגת הקידום העצמי, הפומפוזי, שהטלוויזיה מרשה לעצמה בספרה על עצמה. לא של"עובדה" יש בעיה עם עיתונאים. להפך, בתחקיר הופיעו כמה עיתונאים שזכו לקילוס ושבח. אבל כולם היו הודים, אתם יודעים, כאלה שממילא הולכים על גחלים.

זו אינה נוקדנות קטנונית. זוהי המהות. במקום שייבנה כאן אתוס תחקירני, שבו כל אחד מהתחקירנים רואה עצמו שותף לדרך לעמיתיו, שלא לדבר על קודמיו, נוהגים כאן בשיטת "אני ראשון ולפני לא היה כאן כלום". מלמן הוא אחד מאלה שבנו מפעל חיים של תחקירנות, כמו עמוס אילון, נתן דונביץ, רומן פריסטר, אבי ולנטין, רן כסלו – ואלה רק כמה מאנשי "הארץ". אם כל אלה והישגיהם נמחקו כלא היו, למה שייתנו ב"עובדה" קרדיט לאורה קורן, כתבת כלכלית מנוסה, ששפכה אור על קשריו ההדוקים והמפוקפקים של גיבור התחקיר, הסוחר המיליארדר סודהיר צ'אודרי, עם התעשיות הבטחוניות בישראל?

אילנה דיין ויוסי מלמן (צילומים: יוסי זמיר/פלאש 90; עידו קינן, רשיון CC-BY-SA)

אילנה דיין ויוסי מלמן (צילומים: יוסי זמיר/פלאש 90; עידו קינן, רשיון CC-BY-SA)

הפרגון בתקשורת תמיד מהדהד בהעדרו, ועל כן מהדהדת גם הצהרתה ההגונה של דיין כי החומר שבתחקיר על הרפתקאותיהן של התעשיות הבטחוניות בהודו בסך-הכל רוכז, סודר ואורגן מחדש על-ידי מערכת "עובדה" לקראת המופע הנוכחי. בשידור היא אמרה זאת בניסוח חמקמק יותר: "כל המידע הזה היה ידוע בעצם בתוך המערכת, אנחנו רק ריכזנו אותו לנוחות מקבלי ההחלטות". ההצהרה הזו שלה אכן מתאשרת כשהמגיבים השונים בסוף הכתבה מרבים להשתמש במושג "מִחזור".

אין כל רע במחזור. אחד התפקידים החשובים שיש לעיתונות המוסדית הוא לשמר נושא בתודעה, ומבחינה זו עשתה "עובדה", בתוכנית הפתיחה של העונה ה-16(!), שליחות חשובה. ואילולא היתה מסתפקת בליטוף עצמי, היתה "עובדה" יכולה לציין עד כמה תופעת השוחד בעסקאות נשק מושרשת בהיסטוריה שלנו ולהפליג אפילו עד פרשת "דמי החנוכה" של כור-סחר אי-שם בשנות השמונים.

בשנים 1989–1990 פירסם אבי שוברט, אז כתב "הארץ", סדרת כתבות על החשבון הסודי של כור-סחר בשווייץ, שממנו שולמו סכומים גדולים במזומן למתווכים ואנשי ממשל שתכליתם לקדם עסקאות נשק של החברה ברחבי העולם השלישי. וכיוון שכור-סחר היתה חברה ציבורית וניהלה רישום מסודר, הופיע שם הקוד "דמי חנוכה" בדו"חותיה הכספיים של החברה.

התזכורת הזאת לא באה אלא כדי לציין שהודו אינה בועה. הודו היא המשך של מסורת עולמית רבת שנים שהתעשיות בישראל מתמחות בה מנעוריהן. ומאחר שבשרשרת המשחדים וגוזרי הקופונים יש גם אישים מקומיים, עלינו לחזור ולפשפש בחומר האפל הזה. כמה וכמה מן הגבירים שלנו, התורמים הגדולים, הטייקונים הנערצים, הפכו מאנשי המערכת הציבורית לבעלי הון בזכות השיטה הזאת.

הקושי הוא שבעולם שבו בלעדיות וראשוניות הן ערכים עליונים, אין מקום לפרספקטיבה. הראייה הרחבה כרוכה, מעצם טבעה, בצמצום מסוים של האגו. ולכן בתחקירים לעולם אין רצף. כל אחד מהם הוא פרשה ספורדית, שנולדת מעצמה, מתפוצצת מאליה ומתפוגגת אל תוך השכחה. האגו המועצם הוא גם חולשתו הגדולה של התחקיר הטלוויזיוני. חולשה שמזכירה את הסבתא מהפרסומות שדוחפת עוף מוכן לתנור וקצת מלכלכת את עצמה ברוטב, כדי לקבל עליו מחמאות.

לא היה מלמן בלי אבי שוברט, ולא היה בועז גאון בלי מלמן. אבל יש להודות על האמת: לעיתונות המודפסת אין כמעט סיכוי לחולל תיקון באמצעות תחקיר מפורט, מנומק ומוכח. תשאלו את שוברט, שפרש מהמקצוע ופנה לעסקים. תשאלו את הצוות החוקר של "הארץ", שחשף כמה מפרשות אריאל שרון, ובראשן סיפור סיריל קרן, והואשם על-ידי רוב הציבור בנקמנות פוליטית שתכליתה אחת – למנוע משרון להיבחר בשנית.

צוות "עובדה" באתר מקו (עיבוד תמונה: "העין השביעית")

צוות "עובדה" באתר מקו (עיבוד תמונה: "העין השביעית")

השאלה היום היא איזה סיפור מסוגל בכלל להניע את גלגלי המערכת. אולי סיפור של צוות כמו זה של "עובדה", שבאתר הסדרה מצולם כפרודיה על צוות "ארץ נהדרת", שעושה פרודיה על צוות תחקירנים. ואולי גם בכוכבי "עובדה" אין די כדי לגרום למשטרה, לרשויות המס או למבקר המדינה לפעול.

היחיד שיכול, אולי, לעשות זאת היום הוא כוכב תקשורת מסוג חדש: מיכה לינדנשטראוס. האיש שבחושיו התקשורתיים החדים הבין כי הדרך היחידה לצקת תוכן בתפקידו העבש היא להעמיד את עצמו בשפיץ של עיתונות הסקנדלים. דומה שגם המבקר נזהר מסיפורים מסובכים, חשובים וקהי פואנטה, והוא מעדיף לחלק שיפודי מרשמלו כמו סקנדל הסוויטה המלכותית של ברק. הבה נקווה שהפריים-טיים של "עובדה", הלהט של אילנה דיין והמראות האקזוטיים של הודו ידרבנו אותו לטפס על הקיר הגבוה, התלול והחלקלק שנקרא "סיאוב ושחיתות בתעשיות הבטחוניות של ישראל". היום, רק הוא יכול לקבוע מי מושחת, מי פטריוט, ומי שני הדברים גם יחד.

בעניין אחד אני שותף מלא למאבקה של "עובדה": הזכות לפרסם את התחקיר ולא לעסוק בשיקולי הנזק שייגרם לכאורה כתוצאה מן הפרסום. יש רק דרך אחת לעשות עיתונות: לפרסם את מה שראוי לפרסום. מי שעוסק בשמאות ובהערכת נזקים, סופו שילקה בשיתוק. "אני רוצה להתלבט", מכריזה אילנה דיין בכתבת קידום לעונה החדשה ב"גלובס" (אתמול). תתלבטי, אני אומר לה, תבכי אם צריך. ובתנאי שתמשיכי לירות. תמיד תוכלי לומר בצדק: השחיתות לא רק דופקת את ההודים. היא דופקת אותנו קודם. אנחנו יודעים שהקלקול שתע"ש היה מעורב בו כבר מונע פרנסה מהרבה משפחות. אז בואי נתחיל מלתקן את הקלקול מבית.

אילנה דיין מסיימת במסר של תקווה מפיו של ג'וגינדר סין, מי שהיה ראש הבולשת בהודו בתקופה שמגזין התחקירים "טהלקה" חשף את פרשת השחיתות הגדולה במכרזי רכישת הנשק, שהגיעה עד שר ההגנה עצמו. "אל תאבדו תקווה רק משום שדבר לא משתנה", אומר סין. "לכל מעשה יש תוצאה איפשהו ומתישהו. ייתכן שייראה לכם כאילו עבודתכם חסרת משמעות היום, אבל לטווח הארוך, אם יצאתם למסע צלב ואם תקישו שוב ושוב על הדלת, בסופו של דבר מישהו יתעורר". דיין וצוותה בוודאי רואים את המשפטים החכמים הללו כטפיחת עידוד על שכמם. אני מעדיף לראות בהם מלת עידוד למלמן, לשוברט, לקורן ולחבריהם, שאינספור תחקירים שלהם גנוזים בארכיוני העיתונים, ולהקדיש את הדברים החמים למפעל חייהם.

ומלה לסיום על ביקורת הטלוויזיה.

גפי אמיר ב"ידיעות אחרונות" פותחת ב"מעורב ירושלמי" ומקנחת ב"עובדה". ליתר דיוק, בסיפור המרגש, הנלווה לתחקיר הודו, של הפגישה היזומה בין הילדה מאריה מעזה לילד אוראל מבאר-שבע, שני פגועים קשים של העימות האלים בדרום. אמיר מאירה בלי משים את בעיית הזהות של "עובדה": האם היא מגזין לכל עת או תוכנית תחקירים?

כש"עובדה" מציעה כקינוח לתחקיר התעשיות הבטחוניות את סוחט הדמעות המניפולטיבי על שני הילדים האומללים, נוגס זנבה של התוכנית בראשה. זו בעיית פורמט, אני מניח, 30 דקות אינן מספיקות לתוכנית פריים. צריך לנפח ולייצר תהודה.

אביעד פוהורילס מקדיש ב"מעריב" רק פסקה אחת ל"עובדה", מסכם בקיצור את ממצאי התחקיר ומגיע למסקנה המפוהקת: "להגיד שסערה נפשי? אחרי הבנק של פנאן שום דבר לא מפתיע".

וב"הארץ" כתב ירון פריד ש"התחקיר היה מזעזע לפרקים, אף שאנחנו לא מזדעזעים בקלות, ומרתק למדי, אם כי לא מרתק כמו תופעת אילנה דיין", שבה הוא נפנה לעסוק. מעניין ש"הארץ", שזכה, בעקיפין, לעדנה בתחקיר הזה, מסתפק בהרהור הקוריוזי של פריד – שהוא, כך נראה, לפחות בכל הנוגע לעיתונות ולתחקירים, קלולס גמור.