זהו נוהל משטרתי מקובל: החשוד בעבירה מובל על-ידי השוטרים, בדרך כלל כבול באזיקים, אל מול פני האומה. הוא רק נעצר, בקושי חשוד, אבל המשטרה כבר משליכה אותו טרף לצלמים. המצלמות מתקתקות, עיתונאי צועק "למה עשית את זה?", צלמי הווידיאו מממקדים את העדשות על פניו, ורק אז הוא נבלע בניידת משטרה או באולמו של שופט המעצרים. פעם היו חולפות שעות אחדות עד שהתצלומים היו משודרים בטלוויזיה או מתפרסמים בעמודים הראשונים של העיתונים. עכשיו הן בשידור חי, מועלות מיד לאינטרנט.

בסלנג התקשורתי-משטרתי בארצות-הברית מכונה ההליך "מצעד העבריין" (perp walk). זה הרגע שבו מצטלבים האינטרסים של רשויות החוק עם אלה של התקשורת. כחולי המדים מוכיחים לציבור שכספי משלם המסים לא בוזבזו לריק. העיתונאים מקבלים את הוויז'ואל, את התצלום שבלעדיו אי-אפשר להציג את דמות הרשע: הרוצח, האנס, הנהג הדורסן.

יש מי שיאמר שיש בכך גם שליחות חברתית. זוהי כביכול הוקעת הרוע, הדרך שבה מבקשת החברה להעמיד אל עמוד הקלון את מי שחטאו. "אם אתה לא רוצה שיובילו אותך ב'מצעד העבריינים' – אז אל תבצע פשעים", פטר רק לפני כחודש וחצי ראש עיריית ניו-יורק מייקל בלומברג את מבקרי הנוהל המשטרתי. היה זה כאשר צרפת רעשה לנוכח תצלומיו של דומיניק שטראוס-קהאן מובל בניו-יורק מול המצלמות, ידיו כבולות באזיקים מאחורי גבו, כחשוד באונס חדרנית במלון במנהטן.

אז ככה, שלא בדיוק. אתמול (יום שלישי) כבר היתה לבלומברג גרסה אחרת. "תמיד חשבתי ש'מצעד העבריינים' הוא שערורייתי", אמר ראש העירייה. "עשינו את זה הרבה שנים לטובת העיתונים והטלוויזיה". אחר-כך דיבר על "קרקס" ועל "תיאטרון" שהופכים את החשוד לפושע, לאיש הרע, עוד לפני שהורשע על-ידי בית-המשפט, ממש כמו שנהגו לעשות ברומא העתיקה.

הזִגזג הפומבי של בלומברג הוא תוצאה של המהפך בפרשת שטראוס-קהאן, בעקבות הפרסומים על עדויות חדשות בעניין החדרנית שהתלוננה נגדו. וזה גם חלק מהדיון ציבורי שמתנהל מאז מעצרו של שטראוס-קהאן בשאלה עקרונית: מעמדה של חזקת החפות בחוק ובחברה האמריקאיים. זו אינה סוגיה חדשה, אבל העובדה שהפעם אין מדובר בחשוד מסומם בפריצה משכונת עוני אלא באישיות בינלאומית מעניקה לדיון נפח תקשורתי רב. לכך מצטרף גם הדיון ההשוואתי בין הנעשה בארצות-הברית ובין החוק והנוהג בצרפת, המדינה שבה היה עד לאחרונה העצור מועמד לנשיאות.

יש הבדל תהומי בין הפרשנות הצרפתית לזו האמריקאית למושג "חזקת החפות", הסביר עורך-הדין הצרפתי פרנסואה קווינטר-מורנה, העובד בניו-יורק, במאמר שפירסם ב"ניו-יורק טיימס". בצדו הצרפתי של האוקיאנוס חזקת החפות אין פירושה רק שלא ניתן להרשיע אדם אלא אם כן מוצגות בבית-המשפט הוכחות מוצקות לאשמתו. היא משמשת גם מגן מפני ענישה מוקדמת ואף אוסרת השפלה מיותרת של מי שהוא עדיין זכאי. לדבריו, כבר במאה ה-16 אסר הפרלמנט בפריז לציין בפקודות מעצר כי אדם הוא "רוצח", "נואף" או "גנב", כדי שלא לפגוע בחפותו המלאה עד לרגע ההרשעה.

החוק הצרפתי אינו עוסק רק בלשון המסמכים, אלא גם בחזות הציבורית: נאסר בחוק להחזיק חשוד באזיקים, אלא אם מדובר באדם מסוכן לציבור. האזיקים הפכו זה מכבר לסמל ההשפלה, ועל פי קווינטר-מורנה, גם בבריטניה גילו הרשויות כבר לפני שנים רגישות לכך. פקודות הקבע של שוטרי לונדון קבעו עוד בשנות ה-20 של המאה הקודמת כי אין לכבול ידי חשוד אלא אם יש בכך צורך ממשי, "ובכל מקרה יש להקפיד על כך שהאיש לא ייחשף להשפלה שניתן למנוע אותה".

השיטה האמריקאית הפוכה: במרוצת המאה ה-20 נהפך "מצעד העבריינים" לריטואל קבוע. פעם זה היה מתרחש בתוך תחנות המשטרה, שם הסתובבו כמעט באין מפריע כתבי הפלילים. עכשיו זה בדרך כלל במעבר בין התחנה לבית-המשפט או לבית-המעצר. שורה של שופטים גינו את הנוהל הזה, שיש בו פגיעה חמורה בזכויותיו של החשוד. אבל התקשורת לא נדרשה ללחוץ יותר מדי כדי שהטקס יימשך.

ב-1969 גובשה הסכמה בין עיתונאים לבכירי המשטרה בניו-יורק שעל-פיה השוטרים יימנעו אמנם מבימוי מתוכנן של העמדת חשודים מול מצלמות התקשורת, אבל לא ימנעו מצלמים את הגישה כאשר החשודים נמצאים בשטח ציבורי. התקשורת מרוצה מאוד מן ההסדר, ולא פחות מכך ממשיכים ליהנות ממנו גם קציני המשטרה. הסצינה של "מצעד העבריינים" היא חלק חשוב מן היחצנות של אוכפי החוק. בדרך פלא לוחשת לא פעם ציפור קטנה לאוזני הצלמים היכן ומתי כדאי להם להמתין.

בעינו הביקורתית של עורך-הדין הצרפתי, שיתוף הפעולה הזו אינו מקרי, אלא הוא חלק מתפיסה רחבה יותר, שגם זכתה לחותמת כשרות של בית-המשפט העליון בוושינגטון. בשנת 1969 דחה בית-המשפט עתירה של נאשם שטען כי החזקתו בבית-כלא, בתנאים זהים לאלה של פושעים שהורשעו, פוגעת בזכויותיו החוקתיות, ובעיקר בחזקת החפות. בדעת מיעוט זועמת קבע אז השופט תרגוד מרשל כי משמעות ההחלטה היא ש"חזקת החפות אינה קיימת כלל".

וחזרה לזירה הפומבית: ההתייחסות האמריקאית קלת הראש לעיקרון שאדם הוא חף מפשע כל עוד לא הורשע באה לביטוי בולט בכותרות המלוות את תצלומיהם של חשודים ונאשמים. הבניית דמותו של חשוד כיצור שטני מתבצעת באמצעות כותרות כדוגמת "מפלצת באזיקים" ו"פני הרשע", אף שהחקירה רק בראשיתה ולתביעה עוד אין מושג איך ייראה כתב האישום.

השגרה המקצועית הזו, המקובלת בעיקר על עורכי טבלואידים בדפוס ובשידור, סייעה בחודשיים האחרונים להשכיח את הגבול בין "חשוד" ל"אנס" בדיווחים על מעצרו של שטראוס-קהאן. אחר-כך גם לא היססו להכריע את דינה של החדרנית מגיניאה, שהתלוננה על כך שאנס אותה בסוויטה במלון סופיטל, ועתה עולים חשדות שבדתה את האשמה.

"חזקת החפות אינה קיימת בבית-הדין האמריקאי של דעת הקהל", כתב עו"ד קנדל קופי ממיאמי, שגם אליו פנה "הניו-יורק טיימס" כדי לשמוע את דעתו על משפט השדה התקשורתי שנעשה לפוליטיקאי הצרפתי. "בבית-דין זה מאמצים האשמות ומתייחסים בביטול להכחשות, בלי להמתין להכרעה בבית-המשפט, כפי שקובעת החוקה".

קולות הדיון הציבורי והתקשורתי מחלחלים גם לאולמות בית-המשפט, קבע קופי בהסתמכו על מחקרים המצביעים על השפעת העיתונות והטלוויזיה על חבר המושבעים, הממלא תפקיד מרכזי בבתי-המשפט בארצות-הברית. "אינך יכול לשכוח את מה שראית ושמעת", ציטט פעם שופט בבית-המשפט העליון דברים ששמע ממושבע. לא פחות מושפעים הם השופטים, שמקבלים לא פעם החלטות עוד בטרם פתיחת המשפט עצמו.

יתר על כן, כיוון שכ-90% מן התביעות הפליליות בארצות-הברית מסתיימות בעסקות טיעון (שיעור דומה לזה שמקובל בישראל בשנים האחרונות), יש בהליך המשפטי תפקיד מרכזי לתובעים המחוזיים, החותמים על העסקאות הללו. במקומות רבים בארצות-הברית תובעים מחוזיים אינם ממונים, אלא נבחרים על-ידי הציבור. משום כך הם מצוידים בחיישנים רגישים לדעת הקהל. תובע מחוזי כזה יודע שעסקת טיעון נדיבה מדי כלפי מי שהתקשורת כבר חרצה את דינו כעבריין כבד היא בגדר מהלך מסוכן, כמעט אסור. ממש כאילו היה פוליטיקאי שהעז לתמוך בהעלאת מסים.

פרקליטים אחרים, אף שהם מגנים את קרנבל חריצת הדין על-ידי עיתונאים, סבורים כי בסופו של דבר אין בכך פגיעה בהליך המשפטי. "מושבעים עושים בדרך כלל את מלאכתם נאמנה", כתבה הפרופסור למשפטים לורי לבנסון. "הדיון בתוככי האולם שונה מאוד מהטיפול בטלוויזיה ובעיתון". ואם המושבעים מוטים, היא מוסיפה, זה דווקא לטובת נאשמים מפורסמים, גם כאשר התקשורת כבר קבעה מזמן שהם אשמים, כדוגמת או.ג'יי סימפסון, שהואשם ברצח אשתו, או מייקל ג'קסון, שנאשם בהתעללות בקטינים.

אבל דווקא ההתמקדות בשאלה עד כמה משפיע השיח התקשורתי על ההליך המשפטי משקפת את נקודת הראות האמריקאית המצומצמת. בעין הצרפתית הזיכוי בבית-המשפט אינו הכל: מדובר בשמו הטוב ובחזקת החפות של האזרח כפי שהיא באה לביטוי גם מחוץ לאולמו של השופט, בדרך שבה מדברים עליו בבתי-הקפה, במה שאומרים השכנים, ובעיקר במה שנכתב עליו בכותרות העיתונים.