באמצע ספטמבר הצטלבו שני תהליכים גדולים באמריקה: הכלכלה קרסה, ומערכת הבחירות הגיעה למעשה לסיומה. זה התחיל עם נפילתם של שני ענקי המשכנתה פאני מיי ופרדי מק, המשיך בגוויעתה של AIG, המבטחת הגדולה ביותר באמריקה, וכדור השלג שהתגלגל הלאה סחף גם את הבנקים הגדולים ואת מדדי הבורסה בארצות-הברית ובעולם. ב-15 בספטמבר הכריז האסטרטג הפוליטי ג'יימס קרוויל, שהיה אחד היועצים שהביאו לנצחונותיו של ביל קלינטון בשנות התשעים (ומי שטבע את הביטוי "זו הכלכלה, טמבל"): "אני חושב שזה היום שבו סיכוייו של ג'ון מקיין להגיע לנשיאות פחות או יותר התאיידו".

כל ההתרחשויות מאותו רגע והלאה איששו את ההצהרה של קרוויל. אובמה הלך וצבר תאוצה במדינות ה"מתנדנדות", מקיין הלך והסתבך בפלונטר של מסרים משתנים. בהעדר אירוע דרמטי (פיגוע, טעות פטאלית של אובמה) קשה לראות, ברגע זה, כיצד מקיין הופך את הקערה על פיה ומשנה את מגמת הבחירות. רבים מעריכים, על בסיס ניתוח מפת האלקטורט הנוכחית, שליל ה-4 בנובמבר יהיה קצר ונטול דרמות נוסח 2000 ו-2004. אובמה, על-פי הניתוח הזה, יוכרז כמנצח עוד לפני חצות בחוף המזרחי.

סיקור אובמה: ממושא לתחקיר למושא סגידה

אמירתו של קרוויל ביטאה לא רק את הערכותיו הפוליטיות הפרטיות, אלא גם את משאלת לבם של רוב הפרשנים, המגישים והכתבים במה שקוראים כאן ה"מיינסטרים מידיה". בשבועות האחרונים אפשר להבחין בסגירת מעגל בסיקור של מערכת הבחירות, ובעיקר בסיקור האיש והתופעה ברק אובמה. כדי להבין את התהליך כולו, ואת ההשפעה המכרעת של המשבר הכלכלי על שלב הסיום של הבחירות, אבקש לחלק את הסיקור החל מהפריימריז לארבע תקופות.

התקופה הראשונה תיקרא Obama Who (אובמה מי?), והיא מאפיינת את הזמן שקדם לפריימריז, כשהמועמדים סרקו את אייווה לאורכה ולרוחבה במשך חודשים, עד לערב ההצבעה הראשון ב-3 בינואר. הסיקור התקשורתי היה מונוליטי ומשמים רובו, כשכמעט כל העיתונאים מעריכים שהילרי קלינטון, שהובילה בסקרים ביחס של 2:1, תוכתר בפברואר למועמדת. לפיכך, מעט מאוד תשומת לב הופנתה למכונה המשומנת שהסנטור מאילינוי הלך ובנה בשקט ובהתמדה. גם כשהפער בסקרים בין שני המתחרים הלך והצטמצם, ההערכה עדיין היתה שקלינטון אינה מאוימת.

התקופה השנייה תיקרא על שם הכינוי שנתנה אופרה וינפרי לאובמה: The One (ה-אחד). מרגע שאובמה הפציע על הבמה הלאומית עם ניצחון מדהים באייווה, קיבלו העיתונאים את ה"רעד במעלה הרגל", כפי שתיאר זאת המגיש הוותיק כריס מתיוס. מאותו רגע ועד לאמצע פברואר המשיך הסיקור להיות מונוליטי לחלוטין, אלא שאובמה הוא זה שנהנה מטיפול בנוסח מייקל פלפס, כלומר: חשובות רק המדליות (המדינות) שאובמה קוטף, בעוד שהדרך אליהן – רקעו של המועמד, המניפולציות שהפעיל, האידיאולוגיה שהוא אוחז בה וכו' – נזנחת לחלוטין. תקופת ההאלהה הזאת נמשכה רק מעט פחות מחודשיים (מהניצחון באייווה ועד סמוך לפריימריז באוהיו בתחילת מרץ), אבל היא איפשרה לאובמה להחליק לעבר המועמדות בלי מכשולים, כשכל מלה או אסטרטגיה של קלינטון נבחנות בעיניים חשדניות, לגלגניות, ולעתים קרובות סקסיסטיות.

את התקופה השלישית, "מי אתה, אובמה?", מאפיינת התבגרות משמעותית של התקשורת. היא מתחילה מהחלק השני של הפריימריז ונמשכת עד לפרוץ המשבר הכלכלי הנוכחי. בתקופה זו העיתונאים זונחים לרגע את מפגני ההערצה, ומגלים את הפוטנציאל העיתונאי העצום שטמון במועמד טרי כמו אובמה: פרשיות מהעבר, סימני שאלה לגבי הדמויות שסייעו לנסיקה הפוליטית שלו, ובעיקר מעקב מרתק (וסקפטי במידה) אחרי הניסיון של מועמד שחור לרכוש את אמונם של בוחרים ממעמד הפועלים הלבן. רוב העיתונאים, משמאל ומימין, העריכו באותה תקופה שמערכת הבחירות תהיה "משאל עם על אובמה", ולכן מוטב להתבונן בזכוכית מגדלת במועמד הדמוקרטי וביכולתו "לסגור את הדיל" (ביטוי אהוב במיוחד על עיתונאים אמריקאים) מאשר במועמד הרפובליקאי הוותיק והמוכר (ולפיכך מאתגר פחות מבחינה עיתונאית). זאת היתה התקופה היחידה שבה עיתונאים התנהגו על-פי הנוסחה העיתונאית הוותיקה: חדש=מעניין.

לפרק שבו התקשורת מצויה עכשיו ניתן לקרוא "סיקור בניוטרל". המשבר הכלכלי גרם לתקשורת לסיים את תקופת הדיונים וההתלבטויות, ולהפוך את השאלה בסקרים לכזו המכוונת ישירות נגד מקיין: "האם מקיין יכול?". האם מקיין יכול להתמודד עם משבר כלכלי? האם יש למקיין תוכנית? האם יש לו סיכוי? התשובה השלילית באה מיד אחר-כך: לא, מקיין לא יכול. פרק רביעי ואחרון (לעת עתה) בסיקור הפך, לפיכך, את הדיון העמוק שהחל בתקופה השלישית למיותר, והחזיר את הזירה התקשורתית אל סגנון הסיקור שהיה ניכר בפרק השני, שלפיו סופו של המירוץ ברור מאליו.

"הסקרים תומכים בעמדותינו"

כדי להקל על ההמחשה אתמקד ברשתות הטלוויזיה בכבלים, שעוקבות אחרי ההתפתחויות בקמפיין הבחירות במונחי זמן של ננו-שניות. תגובת העיתונות הכתובה, האטית יותר, לא היתה שונה בהרבה בתוכנה (גם אם מעט יותר מתוחכמת). בדרך כלל בחרו הרשתות בדרך קלה: להפוך את הצופה לשותף במירוץ סוסים, לקשור את המשבר הכלכלי לנסיקה מסיבית, היפנוטית כמעט, בכוחו של המועמד הדמוקרטי, ובכך לחסל את הדיון.

במלים אחרות: לא המועמד שיציע את התוכנית הכלכלית ההגיונית ביותר, לא זה שיראה תשוקה רבה יותר לפתור את מצוקותיו של האזרח, לא זה שייקח יותר סיכונים, לא זה שיודה בצורך לקצץ בתוכניות חברתיות מפתות כדי להמשיך לקיים מדינה הנושאת חובות של טריליונים – לא הוא צריך לקבל את הגושפנקה של העיתונאים. העיתונות הוציאה פסק דין נחרץ – המשבר הכלכלי הוא נקודת זכות לאובמה, וזאת בלי שיוצגו קודם הראיות המתאימות. הנימוק היחיד שסיפקה: "הסקרים תומכים בעמדתנו".

הנה, למשל, האופן שבו סוקרה החלטתו של מקיין מה-24 בספטמבר. מקיין החליט להשעות את הקמפיין שלו, לשוב לוושינגטון ולסייע בהעברת "תוכנית ההצלה" בקונגרס, אפילו במחיר של דחיית העימות הראשון בין שני המועמדים. אובמה דחה את הרעיון והכריז ש"נשיא אמור להיות מסוגל לעשות יותר מדבר אחד בו בזמן". התקשורת קראה להצעתו של מקיין "בלתי יציבה, מוזרה" (פול בגלה, CNN); "איני יודע אם מקיין אחראי על הפיצוץ של השיחות, אבל קיבלנו שיעור בטמפרמנט. אובמה הוא נטול דרמה. מקיין הוא בלתי יציב" (ג'פרי טובין, CNN). "(אצל מקיין) הכל טקטיקה. אצל אובמה – אסטרטגיה" (גלוריה בורג'ר, CNN); "זה די תמוה... כאילו, עכשיו אתה לא מגיע לעימות? איך זה קשור למשהו בכלל?" (קירסטן פאוארס, "פוקס ניוז"); "לא ראינו השעיה כזאת של הוועידה בגלל הוריקן אייק" (קית אולברמן מ-MSNBC. אגב, מקיין דווקא ביטל, הלכה למעשה, את היום הראשון של ועידת הרפובליקאים בעקבות ההוריקן, ואף טס לזירת ההתרחשויות).

הסנטור ג'ון מקיין בביקור בשדרות, 19 במרץ (צילום: אוריאל סיני)

גם אם נצא מנקודת הנחה שההחלטה של מקיין היתה שגויה, קפריזית וחסרת ערך פוליטי בסופו של דבר (העימות התקיים, והצעת הממשל להתערבות במשבר הפיננסי נדחתה על-ידי הקונגרס בסיבוב ההצבעה הראשון, ועברה לבסוף בסיבוב השני), נשאלת השאלה: מה באשר להחלטתו של אובמה?

שני המתמודדים הם סנטורים ולשניהם יש אחריות לטפל במצב, כמו גם תפקיד סמלי כמנהיגי מפלגותיהם. שניהם בחרו בטקטיקה פוליטית להתייחס באמצעותה להצבעה החשובה ביותר של השנה במקומות העבודה שלהם: אובמה בחר להמשיך בקמפיין שלו כרגיל ולהרחיק עדות מהסנאט, מתוך הערכה (נכונה בדיעבד) שכך יוכל להתנער מכל אשמה אם ההחלטה לא תעבור. מקיין בחר להשליך את עצמו (ואת הקמפיין שלו) ישר אל האש, מתוך הערכה (שגויה בדיעבד) שאם ההחלטה תעבור, יוכל לקחת קרדיט כ"מציל תוכנית ההצלה". מדוע התגובה הראשונה היא "קולית", "שלווה", "נטולת דרמה" (שלושה ביטויים קבועים אצל פרשנים בכל מה שנוגע לאובמה) ולא למשל "מתנערת מאחריות"? מדוע התגובה השנייה היא "בלתי יציבה", "תמוהה", "מקיאווליסטית" ולא למשל "נועזת"?

במאמר מוסגר ראוי לציין שהביטוי "בלתי יציב" (erratic), הפך להיות כינויו הרשמי של מקיין בקמפיין של אובמה מאז פרוץ המשבר הכלכלי, ונעשה בו שימוש חוזר בתשדירים, בנאומים ובראיונות באולפן. העיתונאים היו צריכים להימנע מלאמץ את הביטוי, אם לא מטעמי הוגנות, אזי לפחות כדי למנוע מראית עין של היות כלי שרת בידי הקמפיין של המועמד הדמוקרטי, שפימפם את ספין ה"בלתי יציב" ללא הפסקה, און ואוף דה-רקורד. אבל ההפך קרה: הביטוי רק הלך וצבר פופולריות: ב-CNN הוא הוזכר בחודש האחרון ב-80 תוכניות שונות, ב-MSNBC ב-28 תוכניות, ובפוקס-ניוז ב-20 תוכניות.

סנטור מימין וסנטור משמאל

הדפוס הזה הפך לקבוע מאותו יום ואילך: אובמה, קבעו הפרשנים כולם, צריך לשמור על עמימות, כיוון שהוא מוביל בסקרים. כך, למשל, דווח ב"חדר החדשות" של CNN ב-19 בספטמבר כי "ג'ון מקיין חשף תוכנית בת שש נקודות להתמודד עם המשבר, אבל אובמה עשה דבר לא שגרתי לפוליטיקאי – הוא התאפק [...] ולא הציע כל תוכנית". עברתי על הטקסט של המשדר ולא מצאתי שום עקיצה כלפי אובמה, שום ניסיון להסביר את החלטתו במונחים פוליטיים טהורים, שום תמיהה על אודות ההחלטה ה"לא שגרתית". הסיבה: "מקיין באמת צריך לצאת עם משהו חדש על הכלכלה [...] הוא לא בא עם שום רעיון על הכלכלה שהתחבר עם הבוחרים".

אובמה, גרסו העיתונאים, מוביל בסקרים, ולכן "זה לא האינטרס שלו לספק כרגע פרטים ספציפיים יותר מאלה שנתן עד כה [...] ככל שאתה יותר ספציפי, כך אתה הופך להיות מטרה [...] הרוח בגבו, [והתקשורת] מעדיפה מועמד דמוקרטי, וזה אובמה" (CNN, ה-3 באוקטובר); "אובמה יותר זהיר, הוא בטוח. הוא הרוויח מכל המשבר לא כל-כך בזכות צלילה פנימה, אלא יותר בהיותו אלטרנטיבה. הוא האלטרנטיבה" (MSNBC, ה-7 באוקטובר); "אובמה אולי זהיר, אולי הוא לא כל-כך משמיע את קולו בנוגע לפרטים, אבל אנשים מקבלים את הרושם שיש פה משהו הרבה יותר יציב ממה שרואים אצל מקיין" (MSNBC, ה-7 באוקטובר).

כך התגבש סטנדרט כפול, שזלג מסיקור ההיבט הכלכלי של הבחירות לסיקור ממדים אחרים. היהלום של מועמד אחד הופך לזכוכית מזויפת אצל האחר. אובמה מקבל אישור מהעיתונאים "להיצמד לטלפרומפטר בעצרות, כמעט בכל אירוע, כדי לשמור על המסר שלו מפוקס היטב" (CNN), בעוד שרה פיילין "מדקלמת חלקי נאום שלמים, עד לנקודה שבה חשבתי שאני צופה בתחרות איות. זה היה כל-כך אוטומטי" (MSNBC).

הסנטור ברק אובמה בביקור בכותל, ה-24 ביולי (צילום: אבי חיון)

הגישה הגורסת שמי שמוביל בסקרים צריך לספק פחות תשובות לציבור הבוחרים אינה רק בלתי הוגנת כלפי המועמד המשתרך מאחור, אלא גם מועלת באמון הציבור. מדוע העובדה שאובמה נמצא 5% קדימה בסקרים פוטרת אותו מהצורך לעבוד? האין זה אמור דווקא להעמיס עליו עול-יתר, שהרי אם כולם כבר מעריכים בוודאות שהוא יהיה הנשיא, מדוע צריכה לעניין את הציבור דווקא התוכנית הכלכלית של מקיין? אולי התוכנית של אובמה חשובה יותר כעת, כשהולך ומתברר שהוא זה שיהיה מופקד על המושכות בארבע השנים הבאות?

במהלך אוקטובר הציגו שני המתמודדים תוכניות חדשות לטיפול במשבר הכלכלי. בדרך כלל הסתפקו העיתונאים בדיווח על התוכניות ותגובת הצד המתחרה, ולא טרחו להעמיק בעצמם בתוכן ההצעה. למשל, ב-14 באוקטובר דווח ב-CNN: "מקיין הציע היום תוכנית בעלות של 52.5 מיליארד דולר המכוונת לבוחרים חסרי עבודה, על-ידי ביטול המסים המוענקים להם". תגובת אובמה: "התוכנית של מקיין מלאה בדברים גרועים". השכלתו של הצופה בפרטי התוכנית, הריאליות שלה, האפקט שלה על הקופה הציבורית ועל העלאת המסים נותרה כשהיתה. הוא למד רק שהתוכנית "מלאה בדברים גרועים".

וכיצד דיווח ה-CNN באותו יום על תוכניתו של המועמד הדמוקרטי? "כיוון שאמריקאים רבים כל-כך נאבקים לשלם את החשבונות שלהם בשנה הקרובה", ציטטו בערוץ את אובמה, "אני מציע שנאפשר לכל משפחה להוציא 15% ממס ההכנסה שלהם [...] בלי קנסות עד 2009". השאלה שבאה מיד אחר-כך מהאולפן: "מה עוד יש בתוכנית של אובמה?", והתשובה הישירה של הכתבת מהשטח: "ובכן, מה שאובמה מנסה לעשות זה להראות שהוא מנהיג על-ידי התייחסות לנושא בלי ששום דבר אחר יפריע את תשומת לבו, ועד כה זה מצליח לו". הא? במלים אחרות: אובמה מציג תוכנית כלכלית, ובמקום להסביר לנו אם התוכנית ישימה וריאלית או פופוליסטית והרסנית, הכתבת משבחת את המועמד על המנהיגות שהוא מגלה בעצם יכולתו להתאפק ולדבר אך ורק על הכלכלה בלי, נניח, להתנפל על מקיין במקביל. עוד דוגמה להתקבעותן בתקשורת של סטיגמות ה"רגוע" וה"בלתי יציב" שחולל הקמפיין של אובמה.

כמובן, ברשת חדשות בכבלים יש מגזינים רבים, ובכמה מהם, בעיקר באלה שעוסקים במישרין בכלכלה, הציעו ניתוח ופרשנות מעמיקים יותר לתוכניות הכלכליות של המועמדים. אלא שבהתנהלות תקשורתית זו נאלץ הצופה לחפש במגזין המתמחה בכלכלה את ההסבר לתוכנית כלכלית שתיאור חובבני שלה שודר קודם לכן במהדורות החדשות. הפתרון האופנתי לבעיה היה במידה רבה לא מקצועי: במקום לטרוח ולהציע לצופה פרשנות עצמאית, הביאה ההפקה שני סנטורים משני צדי המתרס שיתווכחו ויגנו על התוכניות הכלכליות של מועמדי מפלגותיהם. כך קיבלו הצופים נוסח קבוע של דיון: הסנטור מימין קובע ש"אובמה יגביר את נטל המסים", הסנטור משמאל מאשים ש"מקיין מקצץ מסים רק לעשירים, בעוד שאובמה יקצץ מסים ל-95% מהאוכלוסייה".

לא מחפשים אשמים

סיקורו של המשבר הכלכלי הציב בפני רשתות הטלוויזיה דילמה מורכבת: איך מעבירים את הדרמה מהאולפן לסלון כשההוריקן המתרגש הוא מטאפורי ואינו מציף ערים, וכשעוצמתו של האסון נמדדת בסכומי כסף בלתי נתפסים, ולא במספרי גופות. מכונת החדשות המשומנת של CNN התעשתה מהר יותר מהמתחרות וסיפקה פרופילים של "האשמים", אותם מנהלים שהימרו בחוסר אחריות על כספי הציבור ומוטטו את המוסדות שבראשם עמדו. השקרים שמקיין ואובמה הפריחו בנושא זה בעימותים הטלוויזיוניים נחשפו במהרה על-ידי צוותי תחקירנים זריזים תחת הכותרת "CNN שומרת על כנותם" (של המועמדים). בפוקס-ניוז וב-MSNBC התעוררו הרבה פחות מהר והעדיפו להיצמד לטקסטים האידיאולוגיים הקבועים במקום לגשת לבחינת העובדות.

בכל מקרה, שלוש הרשתות לא הצליחו לענות עד כה על השאלה המכריעה ביותר: מי באמת אשם בהתמוטטות המוסדות הכלכליים הגדולים ביותר בארצות-הברית, ומה חלוקת נטל האשמה בין הממשל, שניהל מדיניות פיסקלית חסרת אחריות; הקונגרס, שכשל בפיקוח על המוסדות, והמוסדות עצמם, שהתנהלו באופן מופקר, וככל הנראה גם מושחת? תשובה ברורה לשאלה כזו היתה יכולה להנחות את הבוחרים את מי מהמועמדים צריך "להעניש" יותר.

אובמה טוען שהאשמה היא בממשל בוש. מקיין מעדיף, כמובן, להפיל את עיקר האחריות על הקונגרס הדמוקרטי ועל ה"שחיתות בוול-סטריט". CNN נוטה להסכים, עקרונית, עם מקיין, שהאשמה מתחלקת בין כמה גורמים; לראיה, הרשת פתחה מדור יומי שחושף את "עשרת המבוקשים ביותר באשמת ההתמוטטות הכלכלית", וביניהם אלן גרינספן, ראשי בנקים וגורמים אחרים במשק. אבל הרשת אינה מאתגרת במישרין את הקו של אובמה.

בפוקס-ניוז השמרנית נוהגים להטיל את האשמה על ראשי הוועדות הרלבנטיות בקונגרס ולהתעמת עם חבריהם בשידור, לעתים באלימות כמעט. ב-MSNBC, שרוב שדרניה צובעים את אובמה במונחים רומנטיים ("החומר שממנו עשויות פנטזיות", הגדיר קית אולברמן את נאומו של אובמה בוועידת הדמוקרטים), כבר מזמן הכריעו שמקיין אשם בכל – מההתמוטטות הכלכלית, דרך המצב בעיראק ולאחרונה אפילו ניסו להטיל עליו אחריות עקיפה לזיופי הבחירות של עמותת אייקורן הדמוקרטית. העמותה הזו רושמת בוחרים חדשים בעלי הכנסה נמוכה במטרה מוצהרת להגדיל את מאגר הבוחרים של הדמוקרטים; התברר שהיא מבצעת רישומים כפולים ומכופלים ומזייפת את הטפסים.

יש, כמובן, גם עיתונאים המעיזים לתבוע תשובות מאובמה, ולא רק ממקיין, אך קולם נבלע בהמולה הכללית. דן בלץ מה"וושינגטון פוסט" דרש להחזיר את המיקוד בסיקור מערכת הבחירות לאובמה ולשאול אותו שאלות קשות יותר. "כשזה מגיע למשבר בשווקי האשראי, לא ברור שיש לו רעיונות יותר טובים מאשר לשר האוצר פולסון [...] לא ברור שהוא קידם רעיונות שהיו מועילים לטיפול במשבר בצורה יותר אפקטיבית. בכל תפנית במשבר הוא השמיע תמיכה במסלול המרכזי של הממשל, אבל לא התקדם הרבה מעבר לו. גם אין הוכחות שהוא התמודד באופן מציאותי עם ההשפעה שתהיה למשבר הכלכלי על הנשיא הבא". המאמר של בלץ ממשיך ומציג שורה ארוכה של שאלות שאובמה טרם נשאל, ובוודאי שטרם טרח להתייחס אליהן. למשל, "כמה זמן הוא הקדיש באחרונה כדי לחשוב מחדש על טווח השאיפות של הממשל שלו? האם הוא ייכנס לתפקיד עם החלטה להיות נועז או להיות זהיר?".

כדאי לציין ששני המועמדים התחמקו במופגן, בשני העימותים הראשונים, משאלות בנוסח "אלו מהתוכניות שהצעתם יהיה עליכם לקצץ, לבטל או לדחות כתוצאה מהגירעון התקציבי העצום שממשלתכם תירש", אולם בעימות השלישי נתן מקיין תשובה ישירה לשאלה, ואובמה המשיך להתחמק. לא מצאתי אף פרשן שהתייחס לשינוי המכריע הזה, ולכל הפחות מצא לנכון לעקוץ את אובמה על מה שנראה פחות כ"יציבות" ויותר כפחד לומר לציבור את האמת.

פרץ רצינות או התקפת התחסדות

המשבר הכלכלי לא טרף את כללי המשחק של סיקור הבחירות רק במה שנוגער למצב המשק. בפרפרזה על דבריו של אובמה: רשת חדשות אמורה להיות מסוגלת לעשות יותר מדבר אחד בו בזמן. רוב הכתבים והפרשנים מסכימים, בדרך כלל, שהבוחרים שופטים את המועמדים על-פי כמה קריטריונים: עמדותיהם, אופיים, מזגם, התוכניות שהם מציגים, ולפעמים אפילו עניינים שוליים לכאורה כמו גילם או המראה החיצוני שלהם. אך מאז פרוץ המשבר הכלכלי מסרבות רשתות הטלוויזיה לעסוק בכישורי המועמדים, אופיים, הרקורד שלהם או התנהלותם, מתוך הנחה שגויה שהבוחר מעוניין לשמוע כעת אך ורק על המשבר הכלכלי והפתרונות לו.

עיתונות הטלוויזיה, שבדרך כלל עטה כמוצאת שלל רב על טעויות מקריות בנאום או על מודעות שליליות, ומנתחת אותן במשך ימים ולילות, הפכה לפתע ל"עניינית". היטיב לאבחן זאת הפרשן הפוליטי המעולה של CNN ג'ון קינג, שאמר אחרי העימות השני: "(הבוחרים) מאבדים את בתיהם, את מקומות העבודה שלהם והחסכונות שלהם. זה כל מה שמעניין אותם כרגע. אם אתה חושב שהם שמים קצוץ על ביל איירס או קיטינג 5 (שערורייה כלכלית שג'ון מקיין היה מעורב בה בשנות השמונים, אך זוכה מכל חשד; א"ה), הם לא". רוב הפרשנים והשדרים הסכימו איתו. הגישה הזאת גורסת שרשתות הטלוויזיה צריכות להתעסק רק במה שחשוב, קרי הכלכלה, ולא בצד הפוליטי של הקמפיין, קרי ההתקפות האישיות. אפשר היה לשבח גישה זו, אלמלא היתה כה פרנואידית וצבועה.

פרנואידית, כיוון שבמערכת בחירות מהפכנית בכל קנה מידה, כשלראשונה ייבחרו נשיא שחור או אשה לסגנית הנשיא, יש מקום לאוורר סוגיות כמו גזע, מוצא, משפחה, דת, אמונה ומגדר, אפילו בעידן של משבר כלכלי, ולא להתחבא בבונקר בכל פעם שמקיין מעלה שם של מישהו מהעבר הפוליטי המרתק-אך-שנוי-במחלוקת של אובמה (ולהפך). אפשר כמובן לקבוע שמקיין משקר או לא מדייק לגבי כמה מההאשמות. אפשר גם להאשים אותו בקטנוניות. מה שלא ראוי זה להכניס את המועמדים, ובעצם את הציבור, ל"עוצר כלכלי" ולהגיף את התריסים בפני כל נושא אחר, גם אם הוא נראה כעת חשוב פחות.

צבועה, משום שהקשר שנחשף (אמנם בתחקירים נמרצים בתקשורת) בין אובמה לויליאם איירס - טרוריסט שהשתתף בסידרה של פיגועים נגד מבני ציבור בשנות השישים ומעולם לא הביע חרטה – תואר בדיון בסי.אן.אן כעניין זניח מהעבר הרחוק שאינו צריך לעניין את הבוחר האמריקאי. אם איירס הוא מקרה בלתי חשוב, מדוע עסקו בסי.אן.אן באופן כה נרחב בעובדה שבעלה של שרה פיילין היה בעבר חבר בלתי-פעיל במפלגה שחלק מחבריה קראו לנתק את אלסקה מארצות-הברית?

אבנר הופשטיין הוא שליח "ידיעות אחרונות" בחוף המערבי של ארה"ב

לתגובות: avnerho@yedioth.co.il