פעם נהגו הבעלים של בתי-עסק להתהדר בתואר "סלון". כל חנות למוצרי חשמל, למשל, הפכה ל"סלון האלקטרוניקה". בשנים האחרונות, אם לא שמתם לב, עברנו מה"סלון" ל"מחסן": "מחסני אופנה", "מחסני תאורה", "מחסני מזון" וכו’. כולם פותחים "מחסנים" כדי לשדר מסר של עממיות ומחירים נמוכים, כביכול בלי פער תיווך, מן היצרן לצרכן. האמת היא שהמחירים בחנויות הענקיות האלה לאו דווקא זולים יותר, אבל זה לא משנה. כאן הגודל קובע (והרושם, כמובן).

את אותה התחנפות לטעם רחב משוער אפשר למצוא לעתים קרובות בערוץ 2. גם הוא סופרמרקט נוצץ שבו עיקר וטפל ארוזים באותן עטיפות מרשרשות, מוכנים לצריכה מהירה. גם שם יפתו אותך עם "דילים" (סליחה, "ספיישלים"), וימכרו לך מוצרים שאין לך שום צורך בהם.

איור: רות גוילי

איור: רות גוילי

נדמה לי שאני לא מחדש בכך חידוש גדול, ולא הייתי נדרש לעניין אלמלא כעת, לאחר קריסת ערוץ 10, מואר לפתע ערוץ 2 באור יקרות, כאילו היה מופת של טלוויזיה משובחת. עם רייטינג כידוע לא מתווכחים. אפילו מבקרי הטלוויזיה נפלו שדודים לרגלי הערוץ המנצח. כך, למשל, ערן הדס מ"ידיעות אחרונות" יכול לקבוע בלי שמץ של אירוניה: "איך יודעים ש’כלבוטק’ היא תוכנית טובה? כי בשבוע שעבר ראו אותה 35 אחוז מהאוכלוסייה" ("ערוצים", 5.4.2002). ואת זה הוא כותב על התוכנית שבה שתי תחקירניות הניחו ל"רב ומקובל" מפוקפק לעשות בהן מעשים מגונים במשך דקות ארוכות. החומר שצולם במצלמה נסתרת הוקרן בהרחבה באותה תוכנית, במהדורת החדשות(?!) שקדמה לה, ותזכורת שודרה גם באחת התוכניות הבאות של "כלבוטק" (אגב, מה השלב הבא בתוכנית: אונס "על אמת"? שחזור של רצח עם אקדח טעון כדורים חיים?...).

המחקר המקיף בנושא השפעת הרייטינג על התפתחות הטלוויזיה וצריכתה אצלנו טרם נעשה. אחד הפרקים במחקר כזה צריך להיות הקשר בין שיעור הצפייה בתוכנית לבין יחס הביקורת אליה. מרתק, למשל, לראות איך תוכניות שהתקבלו בקיתונות של בוז בתחילת דרכן זכו לפתע להכרה ואף לשבחים, ככל שטיפסו בטבלאות הרייטינג. הסדרה "שמש", אם להזכיר רק דוגמה אחת, הפכה כך, בלי מאמץ מיוחד מצד יוצריה, ממפגן מביך של חובבנות לקומדיית מצבים משעשעת וכתובה היטב. לא פלא שבדרנים כמו דודו טופז וארז טל מוגדרים ברצינות גמורה "גאוני טלוויזיה", בזכות מיחזור של הלצות תפלות ומשחקי חברה ילדותיים.

חדשות ערוץ 2 הן עצמאיות, מנותקות כביכול מן ההיגיון העסקי המכוון למכנה המשותף הרחב ביותר, אבל גם הן יכולות לשמש דוגמה לדרך שבה הצורה משתלטת על התוכן: אפילו חדשות קשות, כשהן מוגשות בקלילות הקופצנית האופיינית, נדמות קלות יותר לעיכול. אין מה לעשות, בטלוויזיה המסחרית גם החדשות אמורות לקדם את המכירות של המפרסמים. מי שמסכים לשדר חדשות על חצי מסך כדי שלא לפגוע באינטרסים עסקיים, אינו יכול להתקומם על האמירה הזו. המסך המפוצל הוא רק דוגמה קיצונית אחת לטשטוש המובנה שבין חדשות לבידור. צריך, למשל, מידה לא מבוטלת של אטימות כדי לשדר קדימון (פרומו) לתוכניות השבת תחת הכותרת "שבת אקשן" ולכלול בו את מהדורת החדשות (בין משחק הכדורגל לסרט "רשיון להרוג" מסדרת ג’יימס בונד). גם פיגועי התופת הם עכשיו חלק מ"האקשן"? שיקול דעת לקוי אינו רק נחלתם של הזכיינים. צריך רק לצפות באותו קליפ של אירועי השבוע בעולם, המוגש לנו בגאווה רבה בכל מוצאי שבת. בזה אחר זה צועדים בסך קטסטרופות נוראות לצד זוטות קלילות, אסון טבע נורא מאפריקה אחרי תחרות עפיפונים מיפן, והכל באותה דרגת חשיבות על רקע מוסיקה פומפוזית. כמו ב"מחסנים", בחדשות השבת של ערוץ 2 מאמינים, כנראה, בהגשת החדשות מהיצרן לצרכן, בלי פער התיווך ושיקול הדעת העיתונאי.

מיום ליום אנחנו נעשים קהים יותר. הפרסומות חוזרות כעת זמן קצר לאחר הפיגוע או האסון, תוכניות הבידור משודרות (ועכשיו עם הכתובית הפנטסטית "הוקלט לפני הפיגוע"). עולם כמנהגו נוהג. לכל היותר מאריכים קצת את זמן שידור החדשות. למה לא? חדשות בימים אלה הן רייטינג. העיקר שאפשר להמשיך למכור פרסומות. אני לא יודע אם אנו אמורים לצפות למשהו אחר מטלוויזיה מסחרית, אבל העובדה שערוץ 2 הפך לערוץ המרכזי בישראל, לפחות מבחינת שיעור הצפייה בו, מקשה על ההתייחסות אליו, ודאי בימים אלה, כאל כל חברה עסקית אחרת.

דווקא צפייה בחדשות ערוץ 10, אחיו העני וטעון הטיפוח של ערוץ 2, יכולה ללמד אותנו לא מעט על תפיסת החדשות בטלוויזיה המסחרית. החדשות של ערוץ 10 הן חדשות בנוסח ערוץ 2 לכל עניין ודבר, ודאי במבנה ובסגנון, חוץ מן התקציב הדל שנשקף היטב מן המרקע. לכל עניין אחר אין הבדל של ממש. עוד כמה חודשי הרצה ותקציב שמן יותר ולא יהיה אפשר לראות את ההבדל. זו, אולי, עוד סיבה לכשלונן של חדשות ערוץ 10 (חוץ מן הפלטפורמה הרעועה, ההיערכות הלקויה וכו’): מדוע לראות את החיקוי כשאפשר להישאר עם המקור? אבל דווקא דלותן של חדשות ערוץ 10 ובוסריותן חושפות, כמו בצילום רנטגן, את השלד שעליו בנוי מנגנון החשיבה של ערוץ 2 ובעיקר את הגישה הסלקטיבית שאינה מחויבת לשדר "את כל מה שראוי להידפס". זו הגישה המוכרת של "אנחנו נשדר את מה שנראה לנו שיעניין אתכם", ולא בהכרח את מה שנראה לנו שחשוב שתדעו. חדשות חוץ, למשל, הן עניין שאפשר לרפרף עליו במהירות (בשביל זה יש הרי מגזין יומי עתיר שעשועי גרפיקה וכתבות אזוטריות). ענייני כלכלה וחברה יידחקו הצדה, אלא אם יש "סיפור אנושי" בצדם. סיפור על התעללות מינית כמעט תמיד יקדים ידיעה על חקיקה חשובה.

הבעיה היא לא בעצם בחירת הנושאים (הרי זה בדיוק תפקידו של העורך), אלא בכך שקשה לאתר מערך מנומק ועקבי של אמות מידה לאופן הבחירה. זמנה הקצוב של המהדורה דוחק החוצה עניינים חשובים. כשיש פיגועים, כמעט לא נשאר זמן לשום דבר אחר. משום כך, אגב, הצופה המבקש תמונה מלאה של החדשות אינו יכול להישען רק על הערוצים המסחריים. העובדה שרוב הצופים מעצבים את תמונת עולמם על-פי ערוץ 2 צריכה להדאיג, מאותה סיבה שלא הייתי רוצה, למשל, שרוב מאזיני הרדיו ישאבו מידע רק מן התחנה הצבאית.

ייאמר בבירור, אין לי שום סיבה לפקפק במקצועיות וביושרה של אנשי החדשות בערוץ 2. עם זה, אי-אפשר להשתחרר מן התחושה שהם מנסים למצוא חן בעינינו, לחזר אחרינו, מודעים מדי לעצמם, לאיך שהם נראים ול"שואו" הכללי, והעיקר: לא להרגיז או לעורר מחשבה, לא לנכר שום ציבור ממדורת השבט החדשה. חדשות ערוץ 2 אינן תורמות נקודת השקפה ייחודית או מעמיקה. אז מה יתרונן? אפשר שמצאו נוסחה שעונה על הציפיות של ציבור רחב ואפשר שעיצבו את הקהל בדמותן. כך או כך, הסיבה העיקרית לכך ששרדו והתקבעו, לפי שעה, על השלט של הטלוויזיה המסחרית היא העובדה שהן היו שם קודם.

לא רק בחירת הנושאים, גם אופן הטיפול בהם בטלוויזיה המסחרית הוא פשטני, עתיר קלישאות, כמעט תמיד מתואר במונחים של מאבק בין שני צדדים, טוב ורע, שחור ולבן נטול גוונים. זה בולט במיוחד בפתיחים של המגישים שמשתדלים תמיד להעצים את חשיבות העניין, כאילו אין הם סומכים על הכתב שידאג לכך (אגב, יעקב אילון דאג להעביר עמו את המורשת הזאת לערוץ 10: באותה מהדורה הכתיר את שדרות, לאחר נפילת רקטת קסאם אחת, "קריית-שמונה", ואילו אפגניסטן, לאחר שכמה חיילים אמריקאים נפגעו שם בקרב, הפכה ל"וייטנם"). המגיש הוא הרי גם "עיתונאי" ולא רק קריין טלפרומפטר, ולפיכך לאחר הכתבה יישיר מבט מלא משמעות אל המצלמה ולעתים גם יחזור על המלים האחרונות של הכתב, כדי להאציל מסמכותו על העניין הנידון, ומיד לפריט החדשות הבא. הקצב מהיר, אסור לשעמם, אין זמן לראיונות, אפילו ה"סאונד-בייטס" נעשים יותר ויותר קצרים. החדשות נעשות צבעוניות וקצביות כמו קליפ או פרסומת. זו רק שאלה של זמן עד שיופקדו בידיה של יעל בר-זוהר, נגיד, או מגה-סלבריטי אחר מסוגה. אגב, העובדה שהפרסומות מבתרות לשניים את המהדורה המרכזית של ערוץ 2 מבלי לפצוע אותה, שהן אינן נדמות כנטע זר בגוף המהדורה אלא משתלבות בה בטבעיות, מעידה גם היא על העובדה שהחדשות והפרסומות מדברות כמעט באותה שפה חזותית. בכלל, מאלף לראות איך מושגים כמו "לוק" או עיצוב אולפן השתלטו על השיח הטלוויזיוני אצלנו. אפילו את חדשות ערוץ 10 ניתחו (וקטלו) במידה רבה לפי אמות-המידה האלה (האולפן, הגרפיקה, המראה הצעיר של הכתבים וכו’ וכו’). מה הפלא שגם כתבים שבאו לערוץ 10 מהעיתונות הכתובה או מהרדיו אימצו מאניירות הלקוחות מן הרפרטואר של ערוץ 2. לטוב ולרע, זה מודל החיקוי.

הדומיננטיות המוחלטת של ערוץ 2 צריכה להדאיג את כל מי שרוצה לראות תחרות אמיתית ופלורליזם יצירתי. הדומיננטיות הזאת כבר הכריעה את ערוץ 10, ועכשיו היא מאיימת גם על ערוצים שעדיין לא קמו, כמו ערוץ החדשות הייעודי. אינני יודע אם הערוץ הזה יקרום עור וגידים, ואם יימצאו המשקיעים האמיצים שיהיו מוכנים בכל זאת לסכן שם את הונם (חדשות כידוע עולות הרבה כסף), אבל דבר אחד בטוח: לערוץ כזה יש סיכוי והצדקה רק אם ישתחרר מהצל של ערוץ 2, רק אם לא יתחנף אל הצופים ולא ינסה לרצות את כולם, אלא ינסה לפלס לו דרך משלו.

רון נשיאל הוא עורך חדשות בקול-ישראל

גיליון 38, מאי 2002