יומיים לפני שנמלט בעור שיניו מזעם העם, המשיך משטרו של העריץ הטוניסאי לשדר עסקים כרגיל. שר התרבות התייצב באולפני תחנת הלוויין הקטארית אל-ג'זירה לראיון בתוכנית הלילה הפופולרית ביותר. השר חשב לנצל את המומנטום ואימץ לעצמו את הגישה שלפיה ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. השדרן המיומן עצר אותו והטיח בו: יותר מ-60 מיליון צופים עוקבים אחרי דבריך, אנא השב על השאלה הקונקרטית, ואל תנסה להלך עלינו אימים. השר נרתע ודיבר ישר לעניין.

האנקדוטה הזאת מוכיחה מעל לכל צל של ספק סביר שהתחנה הקטארית הפכה לשחקן-על בהתרחשויות האחרונות בעולם הערבי. הכוח, העוצמה, העצמאות, התעוזה, האובייקטיביות, הסיקור מכל מקום ולכל מקום, הפריסה הרחבה של הכתבים והפרשנים, ומעל לכל החידוש שהכניסה לעולם התקשורת בעולם הערבי בשינוי דפוסי תקשורת ההמונים – כל אלה הקנו לתחנה יוקרה והפכו אותה לאחת מקובעי האג'נדה הפוליטית במדינות ערב. שועי עולם מכל המדינות התראיינו לתחנה משום שהפנימו את העובדה שבאמצעותה ניתן להעביר את המסרים שברצונם להעביר.

לפני עלייתה של אל-גז'ירה לאוויר בשנת 1996 היה השידור במדינות ערב ממלכתי, פתטי, כזה שהביא לקהל הצופים דיווחים של עיתונות מטעם. השינוי הגדול שהתחולל בעולם הערבי וממשיך להכות גלים מתרחש גם בזכות התחנה הזאת.

הטענות של מנהיגי העולם הערבי שלא ייתכן שאל-ג'זירה תתקוף אותם ותשסה את העמים נגדם בזמן שהיא משדרת מהמדינה הערבית הקטנה, שעל אדמותיה רובץ הבסיס הצבאי האמריקאי הגדול ביותר, נהדפו בקלות: בצעד יוצא דופן אירח ד"ר אחמד מנסור בתוכניתו המפורסמת ("בלי גבולות") את ראש ממשלת קטאר והפנה אליו שאלות נוקבות בדבר הבסיס האמריקאי. האורח השיב באדיבות ואמר בין היתר: היחסים שלנו עם ארצות-הברית ועם ישראל גלויים, אני מקווה ששאר מדינות ערב ינהגו כמונו בנושא שקיפות יחסי החוץ.

אל-ג'זירה חשפה בפני הצופים הערבים את האמת הכואבת, הרייטינג הלך ותפח לממדים בינלאומיים, והתחנה הפכה שופר לקולם של המדוכאים עלי אדמות. הנסיונות של כמה מדינות ערביות לחקות את אל-ג'זירה נידונו לכישלון. תחנת אל-ערבייה, השייכת לסעודיה, המשיכה לדשדש במקומה, שכן היא היתה אותה גברת בשינוי אדרת: תחנה מטעם.

הטרמינולוגיה, דבר חשוב לכל הדעות בעולם העיתונות בכלל ובקרב הערבים בפרט, חשפה את אל-ערבייה במערומיה: במהלך המתקפה הישראלית נגד רצועת עזה (מבצע עופרת-יצוקה) העבירה אל-ג'זירה בשידור חי וישיר את מה שעולל צבא הכיבוש הישראלי לבני העם הערבי הפלסטיני והזכירה בכל שעה עגולה את מספר השהידים שנפלו, ואילו אל-ערבייה המשיכה להשתמש במינוח "הרוגים", מה שהרג אותה בעיני הצופים.

נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת נוגעת לערביי 48', קרי: הפלסטינים תושבי ישראל. האוכלוסייה הזאת, שבעולם הערבי ראו בה חבורה של משת"פים עם הציונים, קיבלה הרבה זמן אוויר בתחנה הקטארית. פתאום נחשף העולם הערבי לבעיות של הפלסטינים שנשארו בישראל. ההפגנות נגד מדיניות ישראל סוקרו בהרחבה, מעצרו של השיח' ראאד סלאח הפך לכותרת ראשית, והערבים הפלסטינים בישראל לא נותרו אדישים: הם פנו לתחנה והציעו סיפורים, ולרוב התקבלו בסבר פנים יפות.

חברי-הכנסת הערבים ופרשנים למיניהם, כולל כותב שורות אלה, התחילו לפרשן לעולם הערבי. היחס הבילטרלי בין אל-ג'זירה ובין הפלסטינים בישראל הניב את הפרי המיוחל: אל-ג'זירה הפכה לתחנה המובילה בה"א הידיעה, כשהרחק מאחוריה משתרכות שאר התחנות הערביות.

בימים אלה מנהלת התחנה, שהמנכ"ל שלה, ודאח ח'נפר, הוא מהנדס פלסטיני מהעיר ג'נין, מאבק במהלכי השלטון במצרים, שהחליט לסגור את משרדיה ולמנוע מעיתונאיה לעבוד. באמצעים טכנולוגיים מתוחכמים הצליחה התחנה לצלוח את המחסום והמשיכה להעביר שידורים חיים לעולם הערבי, תוך שהיא נעזרת בפרשנים מצרים וערבים. כך גם במהפכה בטוניס; חרף הצעדים של השלטון הקודם, הצליחה התחנה לשדר ולהעניק למנהיגי המהפכה את ההזדמנות לבטא את עצמם ולהלהיב את ההמונים.

איש גם לא יצליח לגזול מהתחנה את הקרדיט על חשיפת מסמכי המשא-ומתן הסודי בין ישראל ובין הרשות הפלסטינית, שגרמה לנזק כמעט בלתי הפיך למי שטוענים שהם מנהיגי העם הפלסטיני. האגרסיביות של החשיפה, התפאורה של האולפן, המוזיקה שליוותה את השידורים – כל אלה שבו את לבבותיהם של הצופים הערבים.

המגננה של הרשות היתה לכל היותר מגמגמת, מנהיגיה ניסו להאשים את אל-גז'ירה בקונספירציה בשירות תנועת חמאס נגד תנועת הפתח השולטת, אך הניסיון נכשל, כי מול המסמכים האותנטיים אף דובר, רהוט ככל שיהיה, לא יכול לשנות את התמונה הרחבה שהצטיירה ולפיה הנושאים והנותנים הפלסטינים הסכימו לוויתורים מפליגים לישראל.

לסיום: כבן-אדם, כערבי, כפלסטיני, כעיתונאי, כשוחר שלום וכתומך נלהב בזכויות האדם – כל אדם עלי אדמות – איני יכול לתאר לעצמי מה היה קורה לנו, אנו, בני האומה הערבית, בלי אל-גז'ירה, שהפכה לאורח קבוע ורצוי על המרקעים שלנו. העם הערבי עבר את מחסום הפחד מהדיקטטורות, לא מעט בזכות התחנה הקטארית.