(צילום: יוג'ין ווי, cc-by-nc-sa-2.0)
"למה עשית את זה?", שאל עיתונאי את ביל קלינטון. "כי יכולתי" (because I could), השיב קלינטון, ובכך סיכם את פרשת מוניקה לוינסקי, שכמעט עלתה לו בנשיאות, ובוודאי עלתה לו במעמדו בהיסטוריה האמריקאית. הדברים נאמרו בראיון לרגל צאת האוטוביוגרפיה שלו, לאחר שפרש מהבית הלבן, ולא היה אפשר להתעלם מנימת הביקורת העצמית המהורהרת.
המשפט המדהים בפשטותו ובעוצמתו חוזר ועולה במוחי בימים האחרונים, בהקשרים אחרים כמובן, ובלי נימת ההתנצלות כמובן. שליט עושה את מה שהוא עושה בגלל שהוא יכול. לא פחות ולא יותר. לכן הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו לבית-המשפט, לתקשורת, לכנסת ולכל מי שיעז לפצות פה ולצפצף. או כדבריו של יו"ר הקואליציה זאב אלקין: "באנו למשול, ואנחנו נעשה את זה. הגיע הזמן וכדאי שכולם יתרגלו", ואולי היה זה תאומו הפוליטי יריב לוין.
היום יתכנסו "בכירי העיתונאים בישראל" בסינמטק של תל-אביב לכנס מחאה ודאגה. ואכן יש מקום לדאגה וסיבות למחאה. צריך להרים קול גדול, אמרה אילנה דיין, ובצדק. החברים ידברו, מן הסתם, נגד החוקים החדשים הפוגעים בחופש הביטוי, נגד הטירוף ברשות השידור הממלכתית, נגד הכוונות להפסיק (בפעם המי יודע כמה) את החסויות בגלי-צה"ל, וכיוצא באלה. באותה שעה ממש תדון ועדת הכלכלה של הכנסת (בפעם המי יודע כמה) בעתידו של ערוץ 10.
יהיו אשר יהיו הדעות על התנהלותו של ערוץ 10 ועל התנהלותם של הגופים הציבוריים, רשות השידור וגלי-צה"ל, סך כל האיומים המצטברים אכן מפחיד. אפשר להניח שההסכמה תהיה גדולה. כפי שיודעים ותיקי רשות השידור, אין כמו איומים פוליטיים כדי לזקוף גבם של עיתונאים בתחושה של צדקת הדרך.
אלא שהגב הרבה פחות זקוף משהיה במאבקים קודמים, כשהיה ברור מי הרעים ומי הטובים. כי לאו דווקא חוקי הדיבה החדשים ישבשו בעתיד פרסום תחקירים לא נוחים לשועי עולם, אלא דברים שדומני שחמקו כמעט מהרדאר, ומעידים יותר מכל על מצבו של העיתונאי בישראל היום: "הסיקור הנרחב מדי של המחאה החברתית הוא שהביא לירידה בהכנסות הזכייניות מפרסום", אמר לא אחר מאשר יו"ר ועדת הטלוויזיה ברשות השנייה, יעקב שחם.
שחם זה היה שנים ארוכות מאוד חבר מליאת רשות השידור, וגם בתפקידו החדש, ברשות השנייה, הוא מביע מפעם לפעם תרעומת על שהימין אינו זוכה למקומו הראוי בשידורים. אבל לדיבורים האלה כבר התרגלנו. עכשיו הוא מפנה את הביקורת למקום הכואב לבעליהם של ערוצי השידור. וזה כבר לא משעשע.
החרה החזיק אחריו גיל סמסונוב, בעבר יועצו הפוליטי של בנימין נתניהו ומבעליו של אחד ממשרדי הפרסום הגדולים במדינה, אדם בעל מהלכים במעגלים רבים. אחרי ששיבח את "גל ה'צדק החברתי'" על שהביא לשינוי צרכני חשוב, הוא מאשים אותו במיתון היורד על ישראל, ובעיקר על ענף הפרסום. "התקשורת שבנתה את גל הצדק החברתי", כתב באתר "אייס", "לא ידעה לעצור בהישג של שינוי הדיסקט הצרכני, היא המשיכה וממשיכה, הקצינה ומקצינה עד שמביאה עלינו מיתון. אחרי ששפכה את המים, עכשיו כבר שופכים את התינוק".
סוף-סוף יש שעיר לעזאזל, יש את מי להאשים בענני המיתון המצטברים, ובייחוד במשבר בענף הפרסום, שהוא החמצן של התקשורת כולה, המסחרית והציבורית. לא עליות ומורדות בשוקי העולם, לא התנהלות הממשלה והגופים העסקיים הגדולים. התקשורת!
והמשמעות ברורה: כל עוד מדברים על מחיר הקוטג', זה יפה ונחמד. "כלבוטק" זה טוב. אבל כשמרחיבים ומבקשים לדון על השיטה הכלכלית והחברתית כולה, אז דיר באלאק. ואם כך, אז בפעם הבאה שייצא מישהו לרחוב ויקים בו אוהל, הוא כבר לא יוכל לסמוך על תמיכת התקשורת. כי מחאה זה יפה, אבל יש גבול לכל תעלול. עם פוליטיקאים העיתונאים יודעים להתמודד, ואפילו לצאת גיבורים. עם הבעלים שלהם, בעלי שלל האינטרסים שאינם קשורים בהכרח לעיתונות, הם כבר פחות יודעים מה לעשות. ומשם נשקף האיום האמיתי על עצמאותו של העיתונאי ועל יכולתו לעשות את עבודתו בלי מורא ובלא משוא פנים. יהיה מסקרן לראות אם בכינוס המחאה היום, או בכינוסים הבאים, הם יתפנו גם לעסוק בדרכים להתמודד עם המצב הזה.
בינתיים לומדים עיתונאים בדרך הקשה. הם, שרובם משתכרים פחות משכר מינימום ויש בהם שאינם יכולים לשלם שכר דירה, ויכולים רק לחלום על ביטחון תעסוקתי, מוטב שיחזרו לארון ויצניעו את מסכנותם. הם צריכים לחזור להציג חזות זוהרת, בוטחת, שקרית, כאילו אצלם הכל בסדר.
האיום הזה הרבה פחות נוח, והרבה פחות קל לגייס תומכים להתמודד איתו מאשר עם האיומים האחרים על חופש הביטוי. אחרי ככלות הכל, לא נעים לדבר על כסף, ועיתונאי במצוקה כלכלית זה לא נושא סקסי כל-כך.