על העמוד הראשון של "דה-מרקר" אתמול, לאחר יום של מפולת פיננסית קשה, הופיע מאמר מתורגם מ"הגרדיאן". לארי אליוט, עורך מדור הכלכלה בעיתון הבריטי, טוען שהאמריקאים הולכו שולל: "מפתיע שעדיין אין התפרעויות ברחובות על רקע ההונאה האדירה שביצעו האליטות הפיננסיות על חשבון האמריקאי הפשוט". הצהרה חריגה בחריפותה בשביל העמוד הראשון של "דה-מרקר", אבל היא משלימה היטב את התמונה. ככה נראית תמיד ההשתקפות של מפולת פיננסית בתקשורת. היא מתבשלת במשך חודשים שבהם התקשורת משתקעת אט-אט בטירוף של הכסף: מסתנוורת מהעושר ומהעשירים, מקדישה יותר ויותר לדיווח על הבורסה, ומתמסרת בצורה זו או אחרת לחלום השפע – "הכלכלה החדשה", כמו שקראו לזה לפני המפולת הקודמת. ואז, כשמגיעה המפולת, מתברר שזו בעצם אותה כלכלה ישנה: טעינו, זאת בעצם היתה רק עוד דרך שבה העשירים לוקחים מהעניים.
בלי קשר לניסוח הקונספירטיבי מעט של "הגרדיאן", הטענה הזאת נכונה באופן ריק. כאשר השווקים הפיננסיים גואים, מישהו בסוף צריך לממן את הרווח. ומי שמממן אותו אלה האחרונים שנכנסים למשחק. קל מאוד לזהות אותם. מי שהלך לאחת ממאות סדנאות שוק ההון שהתקיימו בישראל בשנה האחרונה, יכול היה לחוש ממש במפולת המתקרבת: אולמות דחוסים באנשים עובדים שבאים בשעת ערב להקשיב למרצה שמסביר כיצד לעשות מיליון בעזרת חיסכון של 500 שקל בחודש. "זה פשוט מאוד", הוא אומר ומקיש על גרף הבורסה שעל הלוח, "כל מה שצריך זה לקנות כאן ולמכור כאן, לקנות כאן ולמכור כאן". שפת הגוף משדרת עייפות, אבל העיניים בורקות ואפשר לזהות בהן שזה הסוף: אחרי אלה, אין כבר מי שיקנה את הסחורה.
אבל הסדנאות הללו אינן הנושא החשוב. השאלה החשובה נוגעת לתקשורת: האם "דה-מרקר" למשל אינו הקצה היותר מהוגן, אבל גם החשוב יותר, של אותה תופעה? כמובן, אין צורך לומר שיש הרבה עבודה עיתונאית רצינית ב"דה-מרקר" ודיווח כלכלי נרחב בנושאים פופולריים יותר ופופולריים פחות, וכו'. אבל נדמה שלא בזכות דיווח כלכלי מקיף וטוב (עניין שנחשב באופן מסורתי יבש ומשעמם) זכה העיתון הזה למקום חשוב כל-כך בתקשורת בישראל. לפחות לא רק בזכות זה. בוודאי תרמו להצלחה מה שמסווג לרוב כ"כתבות צבע", אבל בהקשר הכלכלי פירושן לרוב התבוננות מוקסמת בעולם העושר: איך חיים העשירים, איזה עשיר עבר לגור ליד איזה עשיר אחר באיזה מגדל פאר, איזה שעון עולה שלושה מיליון שקל, וגולת הכותרת - הישג עיתונאי שהוצג לא מזמן על שער העיתון: מבט מבפנים על ביתו החדש והמפואר של לב לבייב בלונדון.
אפשר לעסוק בבית של לב לבייב כנושא עיתונאי; זה אף פעם לא עיסוק מכובד. לפעמים זה עיסוק לגיטימי, בערוץ הבידור למשל. אבל כאשר הוא מופיע בעיתון כלכלי ומתחזה לנושא כלכלי, הוא מעלה שאלה קשה של מקצועיות עיתונאית. עיתון כלכלי אינו יכול להתמסר ככה להיקסמות מהכסף. חיי המותרות של לב לבייב אינם נושא כלכלי. הדיווח עליהם הוא לא דיווח על עושר, אלא דיבור בשמו של הכסף, חלק ממשי מההוויה המנקרת עיניים של חיי ראווה. כמו שניסחה במדויק כותרת על שער אחר של העיתון: "לנו יש איי-פון ולכם אין". זה בעצם ניסוח מדויק של התרמית העקרונית בסיפורי העושר של "דה-מרקר". לכאורה מספרים לנו על מה שיש ללבייב, אבל הנושא האמיתי הוא מה שאין לנו. לא משנה כמה יש לכם; "כזה אין לכם".
בחלקים הרציניים שלו הזהיר "דה-מרקר" לא פעם מפני נפילה קרבה בשוקי ההון. בחלקים הצבעוניים הוא היה חלק מהתופעה שמפניה הזהיר: חלק מטירוף הכסף המניע כל בועה פיננסית. מאז שהופיע העיתון נעשו העשירים קרובים אלינו יותר מאי-פעם: בכל יום יכולנו לקרוא על עשיר אחר. הקרבה הבלתי נסבלת הזאת של העושר, גם היא חלק מהטירוף ("כל מה שצריך זה לקנות כאן ולמכור כאן, לקנות כאן ולמכור כאן").
מי שהציג למופת את המנגנון הזה הוא הכלכלן סטיבן לוויט בספר "פריקונומיקס", אבל הוא צריך היה לפנות לשם כך לשוק הסחר בסמים בארה"ב. לוויט שואל בספר איך זה שפועלי הסמים הפשוטים מוכנים לעבוד בשכר דומה לזה של עובד פשוט במקדונלדס, אף שסיכוייהם למות בקרב יריות ברחוב הם בערך אחד לארבעה במשך שנה? התשובה היא: חיי הראווה של הבוסים הגדולים שלהם. הסיכויים של הפועל הפשוט להגיע לדרגת בוס כזה הם מזעריים, אבל בדיוק משום כך הפגנת העושר של הבוס ראוותנית כל-כך: הוא חייב להראות כמה טוב לו כדי שיוכל לשלם לפועלים שכר מקדונלדס תמורת הסיכוי למות בקרב יריות ברחוב. זאת כלכלה!
אז אם נחזור לטענה של לארי אליוט מ"הגרדיאן": איך העשירים שוב הצליחו לקחת מהעניים? אחת הדרכים היא למכור להם את חלום השפע הבלתי נדלה.
ועוד דבר
מוסף "הארץ" פירסם לא מזמן ראיון עם לב לבייב, שהטיח ביקורת מוסרית קשה בחברה הישראלית. לא קראתי, אבל גם לפי כותרות השער אפשר לראות בראיון עצמו סימפטום לאובדן ערכים: לומדים מוסר ממי שלוקה בעליל בתאוות בצע. הרי כאשר מתגלה בציבור, נאמר, איזו אימלדה מרקוס עם אוסף של אלפי זוגות נעליים, אין שום בעיה להציג אותה כמטורפת. אבל זה שאוסף דולרים בלי גבול, הוא דמות מופת.