מאושר הקורא שקרא בראשית השבוע את מאמרו של דן מרגלית ב"ישראל היום" על גילוייה האחרונים של איילה חסון בפרשת גלנט-אשכנזי. מרגלית ידע לספר שמעל הרמטכ"ל הקודם תלוי ענן כבד של חשדות על התנהלותו בפרשת המסמך המזויף המיוחס לבועז הרפז. "אין הוכחות, קיימת זיקת החפות", כתב הפרשן הבכיר של החינמון, "אפשר רק לומר שנורמת ההתנהלות של אשכנזי עומדת בסתירה לנימוקים שנתן בהחלטתו להדיח מצה"ל קצינים כמשה (צ'יקו) תמיר ועימאד פארס".
תמונת המצב ששירטט מרגלית היתה חדה: בפרשה הזו התנהג גבי אשכנזי באופן המחייב בדיקה מעמיקה של ועדת חקירה בראשות שופט. הליך הבדיקה שהופעל עד כה, על-ידי המשטרה והיועץ המשפטי לממשלה, מעורר חשד של טיוח ומריחה. הקורא של מרגלית סיים את המאמר עם רושם ברור שהנבל בסיפור הזה הוא אשכנזי, ושרשויות אכיפת החוק עשו את מלאכתם רמייה כאשר קבעו כי לבד מהרפז, איש בפרשה הזו לא ביצע עבירה. דברים ברוח זו כתב מרגלית גם אתמול.
מימין: העיתונאים ארי שביט, בן כספית ודן מרגלית (צילומים: ליאור מזרחי, "העין השביעית", ניל מקאיי, רישיון cc)
מאושר הקורא שהבין השבוע את ההתפתחויות בפרשה באמצעות ארי שביט ב"הארץ". תמונת המציאות שהוא קיבל מפרשנותו של שביט היתה פסקנית אף היא: לפנינו התרחשות אפלה ("גבי גייט", היתה הכותרת שבחר הפרשן הבכיר לטורו), שבה פעל הרמטכ"ל הקודם בדרכים עקלקלות, בלתי לגיטימיות, כדי לחסום את דרכו של יואב גלנט לכס הרמטכ"ל, ובאופן זה מרד למעשה בסמכותם של ראש הממשלה ושר הביטחון להחליט על כך. הגילויים האחרונים של איילה חסון חושפים את הקשרים ההדוקים שהיו לגבי אשכנזי ורעייתו עם בועז הרפז ומלמדים שהרמטכ"ל הקודם לא אמר אמת לעמיתיו בפיקוד העליון, ואולי גם לחוקרי המשטרה, כשהסוגיה הזו נדונה אצלם.
מאושר גם הקורא שלמד על המתרחש מבן כספית ב"מעריב". הפרשן הנחרץ הזה קבע שאין כל חדש במידע שהציגה איילה חסון לצופי הערוץ הראשון, ושבכל מקרה אין הוא מערער במשהו את הגרסה שמסר בזמנו אשכנזי. כספית המליץ לקוראיו לא להתרגש מהמהומה התקשורתית שקמה בעקבות חשיפותיה של חסון, לא ליפול ברשת הספין העומד מאחוריהן, ספין שחולל, לדעתו, לא אחר מאשר בועז הרפז עצמו, ושמוטב להמתין לממצאיו של מבקר המדינה, הבוחן את הפרשה זה כשנה. כספית חזר על דעתו פעם נוספת אתמול.
פחות מאושר הקורא שקרא את דבריהם של שלושת הפרשנים המלומדים גם יחד. הקורא הזה לא קיבל, כפי שמצופה מעיתונות ראויה, מפתח אמין לפענוח ההתרחשות, אלא להפך: נגולה בפניו תמונת מצב מבלבלת ומלאה סתירות. הוא אינו יודע עתה אם גבי אשכנזי התנהל ביושר או הוליך שולל, אם אהוד ברק פעל מתוך מניעים ממלכתיים או אנוכיים וכוחניים, אם אשכנזי ראוי, מבחינה מוסרית, להימנות עם הנהגת המדינה, ואם ברק הוא שר ביטחון אחראי. מי שקורא את שלושת הפרשנים הולך לאיבוד.
אפשר לפטור את הקושי בהתרסה שהוא מלאכותי: מעטים קוראים שלושה עיתונים. רוב האנשים (אלה שעדיין נזקקים למידע מודפס) מסתפקים בקריאת עיתון אחד בלבד, ואלה – יהיה העיתון שהם קוראים אשר יהיה – קיבלו תמונת מצב ברורה על גילוייה של איילה חסון ומשמעותם. אלא שזו, כמובן, אינה הדרך המומלצת להתמודד עם התנהלות תקשורתית מתעתעת של שלושה עיתונים מרכזיים. בסופו של יום יש הרי אמת בסיסית אחת, והיא תצוץ ותבקיע בעתיד (הקרוב?), והעיתונאים הכותבים והמסבירים את ההתרחשויות עתה אמורים להיות קרובים בדיווחיהם לאמת שתפציע בבוא היום.
זה הרי מבחנו הבסיסי של כל עיתונאי: עד כמה קביעותיו מהימנות, עד כמה הוא יודע לקרוא נכון את המציאות בעודה מתהווה, עד כמה הוא מגיע לתובנותיו מתוך יושרה וללא משוא פנים.
מרגלית, שביט וכספית לא הפתיעו השבוע; הם צמודים לעמדות שהציגו ברגע שפרשת גלנט-אשכנזי עלתה לסדר היום הציבורי. מרגלית ושביט אימצו את גרסתו של אהוד ברק; כספית הזדהה לחלוטין עם טענותיו של גבי אשכנזי. זו היתה דעתם באוגוסט 2010, וזו דעתם גם בספטמבר 2011. אפשר כמובן להקשות ולשאול כיצד שלושה עיתונאים בכירים ומנוסים מגיעים למסקנות כה מנוגדות (מרגלית ושביט מכאן, כספית מכאן) בשאלת היסוד מי הנבל ומי הצדיק בפרשה המלוכלכת הזו. אבל זה טיבה של התנהלות התקשורת, וזה גם טבעם של החיים: אנשים, גם עיתונאים, נוקטים צד. אין אמת מוחלטת.
לא כדאי להסתפק באבחנה הזו ולתרץ בה את התנהלות שלושת הפרשנים במקרה הנדון. לא מובן מאליו שהמסקנות הסותרות שאליהן הגיעו השלושה אכן נגזרות מאופיים המטלטל של החיים ומהערפל האופף את הפרשה הנדונה, שהתפתחה במחילות הסמויות מן העין, שבהן מתנהלים ענייני מודיעין חשאיים, מופקים מסמכים מזויפים ונרקחים תככים בין פוליטיקאים, יועצי תקשורת וקצינים בכירים.
בהחלט ייתכן שהדיווח המבלבל במקרה הזה מקורו בתסמונת אחרת, מוכרת מאוד: התמסרות-יתר של עיתונאים למקורותיהם. רוצה לומר, ייתכן שתובנותיהם של מרגלית, שביט וכספית על הפרשה סובלות מאמון-יתר שהם מעניקים לנפשות הפועלות המתדרכות אותם עליה ומהזדהות-יתר עם גרסאותיהם.
בין אם זה המצב ובין אם לאו, יגיע הרגע שבו השמש תחטא את המורסה ותחשוף את האמת לאמיתה (במגבלות המוכרות). או אז יתברר מי משלושת הפרשנים קרא נכון את המציאות ומי נפל קורבן לאטריות שהאכילו אותו מקורותיו. מוצע בזה למי מהשלושה שייצא פראייר לחשוף את שמותיהם ותפקידיהם של אלה שהטעו אותו.
העיקרון המקודש של העיתונות, לשמור בכל מחיר על חסיון מקורותיה, אינו צריך לחול כאשר היא מוצאת את עצמה מובלת באף ומולכת שולל. הגיעה השעה לקעקע את מקלט האנונימיות שבתוכו מוצאים מחסה אנשי ציבור בעלי עניין, המזינים את התקשורת ביודעין בבדיות ובגרסאות כוזבות.