שוב, כמו במחזוריות בלתי נמנעת, עולה ההצעה להעניק לכל דורש העומד בתנאי הסף רשיונות שידור בטלוויזיה המסחרית, וזאת במקום משטר הזכיונות הנהוג היום.

הפעם מדובר בהצעת חוק של חברי-הכנסת ראובן ריבלין ואיתן כבל, שניים שכיהנו בעבר בתפקידים בולטים בממשלה בתחום התקשורת. ריבלין היה שר תקשורת, וכבל היה השר הממונה על רשות השידור. ומה המעניין בהצעה הזו? שהיא מגיעה דווקא עכשיו, כשאין לשניים שום קשר ממלכתי לעולם התקשורת והם פועלים כפוליטיקאים, מחוץ לשדה המקצועי ומחוץ לממשלה. לא מיותר להזכיר שכאשר כיהנו בתפקידים בכירים ורלבנטיים בממשלה, לא דחפו את ההצעה באותו המרץ. מעניין מאוד.

בעבר לא דחפו את ההצעה. מימין: ח"כ ראובן ריבלין וח"כ איתן כבל

בעבר לא דחפו את ההצעה. מימין: ח"כ ראובן ריבלין וח"כ איתן כבל

אין נושא סבוך וקשה יותר לחקיקה, הסדרה ודיון ציבורי, פוליטי ומקצועי מאשר הרגולציה של אמצעי התקשורת. הדברים ידועים היטב לקוראי "העין השביעית", אך חשוב להזכיר אותם שוב: המקום היחיד לקיומו של דיון מקצועי וציבורי פתוח בסוגיות אלה הוא התקשורת, אך זו לכודה, בדיוק בשאלות האלה, בסבך של אינטרסים צולבים ובעלויות מתנגשות.

הפוליטיקאים לכודים גם הם בסבך קשה בין האינטרס הציבורי ובין הדרך שבה הוא מוצג בתקשורת, שלא להזכיר את חששם לפגוע ישירות באינטרסים של כלי תקשורת מרכזיים, שבהם הם תלויים באופן מלא לצורך המשך פעילותם הפוליטית והציבורית.

סוגיית המעבר מזכיונות לרשיונות עולה, לכן, באופן מחזורי, בהתאם לאינטרסים של גורמים מרכזיים בתקשורת, ויורד מסדר היום בגלל אינטרסים של אותם גורמים במועד אחר או בשל אינטרסים פוליטיים של השרים הנוגעים בדבר. הדיון על מעבר מזכיונות לרשיונות הוא בעצם המשך או סעיף של הדיון הרחב יותר על הצורך בהקמת רשות לאומית לתקשורת.

משטר של רשיונות יחליש התערבות פוליטית

המקור לדיון המקצועי הוא בדו"ח ועדת פלד משנת 1997. הוועדה הציבורית והמקצועית המליצה כבר אז - לפני פרוץ העידן הדיגיטלי המלא, לפני האינטרנט בפס הרחב ולפני התלכדות המדיה בין טלוויזיה לאינטרנט - לחוקק חוק תקשורת חדש ומקיף, להקים רשות לאומית אחת לתקשורת, לבטל את משרד התקשורת ואת הרשות השנייה, לאמץ מדיניות של שמים פתוחים ולעבור, כמובן, ממשטר של זכיונות למשטר חדש וחופשי יותר של רשיונות.

אף שחלפו עשר שנים מדו"ח הוועדה, ולמרות העובדה שהמלצותיה אומצו על-ידי שרי תקשורת בעבר, ההמלצות העיקריות טרם בוצעו. הסיבות לכך הן האינטרסים של בעלי זכיונות ורשיונות קיימים, וחוסר הרצון של שרי התקשורת להעביר את סמכויותיהם ואת השליטה שלהם בתחום התקשורת לרשות עצמאית ובלתי תלויה. הפוליטיקאים אינם ששים לוותר על השפעתם על הקצאת הזכיונות ועל מתכונת הפעולה של בעלי הזיכיון הקיימים. דוגמאות טריות לכך הן המעורבות הבולטת של הרשות השנייה, אנשי הציבור שמינתה וכנראה גם פוליטיקאים, שרים ושרים לשעבר בהחלטות האחרונות על מינוי או אי-מינוי מנכ"ל לחברת החדשות של ערוץ 2, וכמובן בהקצאה החדשה של זכיונות שידור לתחנות הרדיו האזוריות. במשטר של רשיונות לא תהיה לרשות השנייה ולשרי התקשורת השפעה כלשהי על החלטות כאלה, וכוחם הפוליטי ייחלש.

היום, לאור התפתחויות טכנולוגיות וכלכליות נוספות בעשור האחרון ובשל חוקי היסוד שלנו ועקרונות חופש הביטוי והעיסוק, אין ספק כי נכון לעבור למשטר של רשיונות. חוקי התקשורת שלנו כבר כוללים משטר כזה בתחום שידורי הלוויין, ולאחרונה גם בתחום הרדיו הדיגיטלי והשידורים הדיגיטליים הפתוחים לציבור. משטר הזכיונות פשט את הרגל, ואי-יכולתה של הרשות השנייה לאכוף את תנאי המכרז והזיכיון על הזכיינים רק מוכיחה את הצורך בשינוי.

דומה שגם ארגוני היוצרים, כמו ארגונים אחרים מהמגזר השלישי, איבדו את תקוותם למצוא מענה של ממש לאינטרסים הציבוריים ברשות השנייה, הנגועה בפוליטיזציה, והם פונים להסכמים פרטניים עם הגופים המשדרים במתכונת של הסדרה עצמית ורגולציה משותפת בתחומים כמו היקף היצירה המקורית, פרסום סמוי ואישור תשדירי פרסומת.

מאחורי הצעת החוק של ריבלין וכבל עומדים, כמובן, הזכיינים הקיימים של הטלוויזיה המסחרית, הלוביסטים שלהם והאינטרסים שלהם. הם רואים במעבר ממשטר של זכיונות למשטר של רשיונות דרך קלה ובטוחה להשתחרר מהחובות הכבדים שלקחו על עצמם במכרזים ובזכיונות, כמו גם דרך להבטיח לעצמם אופק פעולה ארוך יותר ורחב יותר למימון תקופות קשות ולהמשך השקעה בפיתוח הערוצים.

האתגר שלנו, כחברה וכרגולטור של תקשורת, הוא לעשות את המעבר המקצועי הנכון ממשטר של זכיונות למשטר של רשיונות, בלי לקפח ולהזניח את האינטרסים הציבוריים החיוניים של כולנו בתחום התקשורת האלקטרונית: אתיקה מקצועית, חופש ביטוי, יצירה מקורית ומקומית, גיוון של תכנים, הגנה על קהלים מוגדרים הזקוקים להגנה, הגנת הצרכן ושמירה על החוק.

המעבר, אם ייעשה באופן מקצועי ונכון, יכול להרחיב ולהעמיק את מפת התקשורת שלנו, ולשרת את חופש הביטוי ואת חופש העיסוק בלי לפגוע באינטרסים ציבוריים חיוניים אחרים.

עו"ד ד"ר יובל קרניאל הוא מרצה בבית-הספר לתקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה, יו"ר ועדת האתיקה של רשות השידור ולשעבר היועץ המשפטי של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו