איש היה בישראל וחיים לסקוב שמו. איש אמיץ, גבה קומה, עיניים חודרות לו. הוא היה גיבור (היה רמטכ"ל), כל העם אהב אותו. יום אחד, שנים לאחר שפרש מצה"ל, התמנה לסקוב למנכ"ל רשות הנמלים. ואז החלה להתערער אמונתו בסדרי עולם.
עד אז היה לסקוב איש בטוח בעצמו, תקיף, ישר, נחוש למלא את המשימות שהוטלו עליו. בכוח סגולות אלו, שהתחשלו בקריירה בטחונית ארוכה, למן ימי ההגנה בחיפה ועד לארגון חיל האוויר ולהקמת חיל השריון, רכש לעצמו מוניטין של איש עשוי ללא חת, הראוי למלא גם תפקידים ציבוריים חשובים, לאו דווקא בטחוניים.
התכונות האלו הביאו אותו לראשות רשות הנמלים. שם התוודע לסקוב לפניה של המציאות הישראלית שלא הכיר. פגש, ונפגע. הגבר המוצק הזה עמד משתאה מול כוחו והתנהגותו של ועד הפועלים בנמל אשדוד, ניסה לקרוא אותו לסדר, להטיל עליו מרות, לבוא עימו בדברים – עד שנשבר ופרש.
(צילום: sonictk, רישיון cc)
אני זוכר פגישה עם לסקוב בדירתו בתל-אביב, באמצע שנות השבעים. באתי אליו כדי להבין כיצד איש כמוהו, עתיר ניסיון ניהולי, יוקרה ואמונה בדרכו, מוצא את עצמו ניגף בפני יהושע פרץ, ראש ועד העובדים בנמל אשדוד. לסקוב הסביר לי כי הוא היה רגיל עד אז להניח שאם פותחים את הברז זורמים ממנו מים, ואם סוגרים את הברז, הזרם נפסק. בעימות שהיה לו עם ועד העובדים בנמל אשדוד נוכח שכללי המשחק השתנו לחלוטין. שמלה אינה מלה, שההייררכיה המקובלת ביחסי העבודה בין ההנהלה לעובדיה שוב אינה תקפה, שהממשלה אינה מפעילה את סמכותה ומעדיפה להיכנע לסחטנות העובדים.
איש שיחי לא ביטא את האבחנות האלו במפורש – הוא היה ג'נטלמן מרובע, שספג חינוך בריטי ונזהר מלפגוע בממונים עליו – אבל זו היתה משמעות דבריו. לסקוב מצא את עצמו נאלץ להיכנע להתנהגות פרועה של יהושע פרץ וחבריו – והוא לא יכול היה לשאת זאת.
ועד העובדים בנמל אשדוד אכן שינה את כללי המשחק ביחסי העבודה בארץ. הוא הכתיב את רצונו ואילץ את המדינה לציית לתביעותיו. לא פעם גלשו תביעותיו מעמידה על דרישות לגיטימיות אל עבר גחמות וסחטנות שערורייתיות. באחד המקרים השבית יהושע פרץ את הנמל משום שזקיף חדש בשער, שלא הכיר את יו"ר הוועד, דרש ממנו להזדהות, והיו"ר נעלב.
נמל אשדוד התקבע בתודעה הציבורית כמקום עבודה בעייתי, קשה לניהול, שם נרדף לזירה ששומר נפשו ירחק ממנה. הכוח המוגזם של ועד הנמל נתפס עד היום כמקל התקוע במנגנון הניווט של ההנהלה ומסכל את תנועתו. בד בבד חוללה עוצמתו של הוועד תהליכים של נפוטיזם והשחתת מידות שמובאים לא פעם לידיעת הציבור.
כך קרה גם בחברת החשמל. גם שם איבדה ההנהלה – ויהיו המנכ"לים או יושבי-הראש של החברה מוכשרים ומסורים ככל שיהיו – את יכולתה לעצב את דמות החברה ולקבוע את סדרי העדיפות שלה. וכך קרה גם ברשות השידור.
הבון-טון בימים אלה הוא להדהד בתקשורת את גרסת אגודת העיתונאים ונציגי העובדים ברשות השידור, כאילו מוקד החולי המאיים על קיומה של הרשות הוא המעורבות הממשלתית בניהול ענייניה. בלי להמעיט בחשיבות כינונה של מסגרת ארגונית חדשה שתנתק את רשות השידור מתלות כלשהי במערכת הפוליטית, עושים לעצמם עובדי הרשות חיים קלים כשהם מצניעים את אחריותם המכרעת של ועדיהם להתמוטטותה. כמו בנמל אשדוד ובחברת החשמל, צברו הוועדים ברשות, בראשם ועד הטכנאים, עוצמה שסיחררה את ראשיהם וטישטשה את יכולתם להבחין בין ראוי לפסול.
נציגי העובדים ברשות אמנם טוענים כי הכוח שבידיהם הושג ברשות ובסמכות, בהתאם להחלטות הוועד המנהל של הרשות והיו"ר שלה לדורותיהם, אבל זו היתממות: הם יודעים היטב עד כמה הושחת מוסר העבודה ברשות כתוצאה משכרון הגבהים שתקף את הוועדים.
נציגי העובדים מצביעים על שורה של החלטות ניהוליות שגויות – החל מההשקעה בהקמת בניין הרשות במתחם שערי-צדק הישן, דרך קיצוץ האגרה ועד להקצאת תקציבים לא נבונה ברכישת זכויות שידור – כגורמים העיקריים למשבר הכספי שהרשות נתונה בו. זו הצגה חלקית בלבד: ועדי העובדים מילאו תפקיד ראשי בתרבות הניהולית הקלוקלת שהתפתחה ברשות, ותביעותיהם המופרכות שמו לאל גם את הנסיונות להבריא אותה.
גם אם הצגת מצב זו עושה עוול לוועדים, עליהם להבין שזו תדמיתם. הם נתפסים כחבריהם של ועדי העובדים בחברת החשמל ובנמל אשדוד. הצעד הראשון, ההכרחי, להבראת רשות השידור ולרכישת אהדת הציבור למאבק העובדים הוא ביטול הסכמי העבודה הקיימים ברשות ובהשתתת יחסי העבודה על בסיס חדש לחלוטין.