לפני כ-15 שנה, כשדרך כוכבו של בנימין נתניהו בשמי ישראל, הפציע לפתע השם בנג'מין ניתאי בדיווחים על אודותיו. עיתונאים חרוצים גילו כי נתניהו אימץ את השם הזה בעת שהותו הממושכת בארצות-הברית, בשנות ה-70, והחשידו אותו בכוונות התבוללות בתוך החברה האמריקאית ותרבותה.

הסקופ הזה היה ביטוי לתסכול עיתונאי: נתניהו הצעיר הגיח לזירה הפוליטית הישראלית באופן מפתיע וכבש את מנהיגות הליכוד, ולאחר מכן את מנהיגות המדינה, בפתאומיות. עיתונאים נזכרו באיחור לתהות על קנקנו של האיש, כשהם מכים בכך על חטא: מדוע לא הקדישו לו את תשומת הלב הראויה קודם לכן; מדוע לא נברו בביוגרפיה שלו לפני שתפס את עמדתו הבכירה בזירה הציבורית, מדוע הם לא ידעו מספיק עליו לפני שהמדינה הפקידה בידיו את גורלה.

מאיר דגן בכנסת, 1.6.10 (צילום: דוד ועקנין)

לחשיפה על הזהות הכפולה של נתניהו היה ערך אנקדוטלי בלבד (נתניהו תירץ את המהלך ברצונו בשם קליט בסביבה האמריקאית שבה חי), והיא לא הכבידה באופן ממשי על דהירתו אל לשכת ראש הממשלה, אבל היא אכן שיקפה רשלנות עיתונאית ואפתיה ציבורית: אין ספק שאזרחי ישראל היו זכאים לדעת הרבה יותר על נתניהו לפני שהפך למנהיג המדינה.

בימים האחרונים מוקסמת התקשורת משם חדש: מאיר דגן. גם עליו יודע הציבור מעט מאוד. גם על עברו, אישיותו, השקפת עולמו ופועלו מדווחים עיתונאים בקמצנות. ובכל זאת, כל מלה שהשמיע השבוע זכתה לתהודה עצומה. האיש, שהיה מוסתר מן העין כל שנותיו בצה"ל ובמערכת הביטחון, הפך בן-לילה לאורקל פוליטי ומדיני.

כהרגלה, התקשורת נסחפת אחר ידוענים, או נשבית בהיסטריה שהיא מחוללת סביב גיבורים-לשעה שהיא מרוממת, ובתשואת הרייטינג הכרוכה בכך, ואינה מקפידה להציב גבולות ברורים בין דיווח עובדתי לפרשנות נלהבת או להזדהות יתר עם מושאי סיקורה.

דבר אחד הוא להביא לידיעת הכלל, ובהבלטה הנחוצה, את האבחנות והאזהרות שמשמיע דגן, ודבר אחר הוא לעטוף את הדיווחים האלה בהילה נבואית. דבר אחד הוא לצטט מפיו את דעתו על תוואי ההסדר הרצוי עם הפלסטינים, דרך התמודדות עם האיום האיראני או איכותה של המנהיגות האזרחית, ודבר אחר הוא ללוות את דבריו בתשואות תמיכה פרשניות המשוות להם מעמד של דברי אלוהים חיים.

הציבור, ודומני שגם רוב העיתונאים, אינם יודעים מספיק על דגן כדי לשפוט נכונה את עמדותיו. האיש עסק כל חייו בענייני ביטחון סמויים שלא נחשפו לקרניה המזקקות של השמש. האם מקצועו ומיומנותו אכן הכשירו אותו לשבת על כס החוזה ומשקיף-העל שמעניקים לו עתה כלי התקשורת כשהם מייחלים למוצא פיו? והרי שבענו דוגמאות ממומחי ביטחון למיניהם ולדרגותיהם שכאשר התקלפו ממדיהם או מתאריהם, נחשפו כפוליטיקאים בינוניים, מדינאים אפורים, שלא לומר סתם טמבלים.

יש, כמובן, חשיבות עצומה לרשמים שנושא עימו מאיר דגן ממגעיו השוטפים עם ראשי המדינה, ויש ערך עיתונאי ראשון במעלה להצגתם לציבור הרחב, אבל התקשורת אינה ממלאה את תפקידה כיאות כשהיא אינה מספקת דיוקן מלא יותר של האיש: מהו עולם המושגים שלו, מהי אמונתו המדינית, מהם מניעיו, מה מכשיר אותו להציע פתרונות למדווי המדינה (מעבר להיכרותו עם מנהיגיה ועם סודותיה הבטחוניים), מהם הישגיו ומהם כשלונותיו בתפקידים שמילא עד כה, מיהם חבריו, עד כמה הוא אדם עקבי, עד כמה הוא אדם ישר. מטבע הדברים, במקרה של דגן אין צורך לברר אם השתמש במהלך חייו בזהות בדויה.