קרים – רוסיה
פלישת כוחות רוסיה לחצי האי קרים תופסת באופן טבעי את הכותרות הראשיות בכל עיתוני הבוקר. על-פי הפרסומים, כ-6,000 חיילים רוסים נכנסו במהלך סוף-השבוע לחצי האי וכבשו את בנייני הפרלמנט והממשלה. עוד קודם לכן השתלטו כוחות חמושים (בשליחות מוסקבה) על נמלי התעופה בעיר המרכזית סבסטופול.
"ידיעות אחרונות" הוא העיתון היחיד שמתהדר בידיעה מאת אדם הנמצא בסבסטופול, אנטולי גנדין, המקבל בכותרת המשנה את התואר "שליח 'ידיעות אחרונות'". ב"ישראל היום" (וגם ב-ynet) גנדין מתואר דווקא כ"ראש התאחדות הקהילות והארגונים היהודיים בקרים". תפקידו זה אינו מוזכר בדיווח פרי עטו המתפרסם ב"ידיעות אחרונות", וקוראים שאינם מכירים מקרוב את פרנסי הקהילה היהודית בחצי האי עלולים לטעות ולחשוב כי "ידיעות אחרונות" שיגר לשטח עיתונאי מקצועי המדווח לו מן החזית.
מכל מקום, לפי גנדין, החיילים הרוסים מתקבלים באהדה ותמיכה, שכן רבים מתושבי האזור הם רוסים. "חצי האי קרים הוא מעוזם של אלו הנושאים את פניהם למוסקבה", הוא מסביר, ומצטט אמירות הלל מפי תושבים האוהדים את החיילים הפולשים. בהמשך מדווח גנדין: "המרכז של סימפרופול חסום לתנועת מכוניות ואוטובוסים, וניתן לראות על הכבישים רק ניידות משטרה ואמבולנסים. אלא שאת מקומן של המכוניות ממלאים המוני מפגינים, שנושאים דגלי ענק של רוסיה וצועקים 'קרים – רוסיה'".
שמאל – ימין
כמו כמעט כל אירוע משמעותי המתרחש בזירה הבינלאומית, גם הפלישה של רוסיה לקרים מעוררת בישראל נסיונות לחלוקה מחנאית על-פי ההגדרות המקומיות של שמאל וימין. הנה כך כתב בסוף-השבוע האחרון דוד מרחב בטור דעה שהתפרסם בעיתון "מקור ראשון":
עיתון 'הארץ' נקט קו ניטרלי ביחס לאירועים [באוקראינה], ואנשיל פפר, כתב העיתון, ציין שפוטין לא יכול להרשות לעצמו לוותר על אוקראינה וכי גורלו תלוי בנשיא המודח, ויקטור ינוקוביץ'. אם יפלשו הרוסים למדינה, ספק אם 'הארץ' יגנה את המהלך האימפריאליסטי של הנשיא הרוסי."התמיכה של השמאל בניאו-סטליניזם אינה מקרית. זו אינה תמיכה שמקורה בהזדהות עם הקרמלין, אלא באינטרסים החופפים את האינטרס של השמאל הישראלי. רוסיה בראשות פוטין הפכה לאחר הסתלקות בוריס ילצין המנוח מהשלטון לגורם העקבי ביותר התומך באויביה המרים של ישראל, ובראשם הפלשתינים".
מאז פרסום המאמר פלשו הרוסים לאוקראינה, אך בניגוד לתחזית של מרחב, ב"הארץ" אין רואים זאת בחיוב.
"המערב [צריך] לגרום לפוטין להבין שיש לו מה להפסיד", נכתב הבוקר מעל טור דעה מאת אנשיל פפר, המתפרסם בעיתון. פפר מתאר כיצד השתלט פוטין על עמדות מפתח בחצי האי, בתמיכת האוכלוסייה המקומית, וכותב: "בפרלמנט הרוסי מכינים חוק לסיפוח מהיר. בכל עת שיבחר, יוכל פוטין להיות המנהיג הרוסי הראשון מאז סטלין שירחיב את גבולות רוסיה".
פפר מקדיש חלק ממאמרו לביקורת על תגובת המערב. "התעלמותו של פוטין מאזהרות נשיא ארה"ב ברק אובמה מנחיתה מכה נוספת על מדיניות החוץ של ממשל אובמה – קשה לדמיין כעת מישהו (לא רק בנימין נתניהו, שחשד בו תמיד) שיאמין להבטחותיו – וכן על תדמית מערך הדיפלומטיה של האיחוד-האירופי. [...] למערב נותרו, עם זאת, מנופי לחץ על פוטין".
לדעת פפר, גם אם המערב יתקשה להפעיל כוחות צבאיים נגד הרוסים, הוא יכול להפעיל מנופים כלכליים כמו סגירה של הכלכלה המערבית בפניהם ופיקוח על הלבנות כספים רוסיים במערב.
"המסקנה היחידה של המערב מהפלישה-בכל-שם-אחר של רוסיה לקרים חייבת להיות שרוסיה דואגת רק לאינטרסים שלה", מסכם פפר. "עכשיו חייבים להראות לרוסים שיש להם גם מה להפסיד".
עמיתו לעיתון, חמי שלו, כותב על האירועים האחרונים מנקודת המבט האמריקאית, וזאת תחת הכותרת "נטל ההוכחה על אובמה": "אזהרתו [של אובמה] שארצות-הברית 'תעמוד לצד הקהילה הבינלאומית כדי להבהיר שיהיו מחירים לכל התערבות צבאית באוקראינה' עוררה גלים ספונטניים של לעג וקלס בטוויטר ובבלוגים, שרק הלכו והתעצמו לאחר החלטת הפרלמנט הרוסי אתמול".
בהמשך מוסיף שלו הסבר לתגובה הרפה של ארה"ב: "למוסקבה יש אינטרסים אסטרטגיים עליונים בשמירת אחיזתה בחצי האי וגישתה לים השחור, אינטרסים שמעצמת-על כמו אמריקה מכבדת ומעריכה כל עוד מוסקבה אינה מגזימה".
ב"ישראל היום" הביקורת על אובמה, כרגיל, בוטה עוד יותר. עורך חדשות החוץ בועז ביסמוט מדגיש את חולשת המערב, בראשות הממשל האמריקאי, כגורם שעודד את פוטין להשתלט על חצי האי, וזאת במאמר הנושא את הכותרת "פוטין משחק לבד במגרש". "לא פלא שנשיא רוסיה משחק לבד במגרש האוקראיני. ספסיבה (תודה), אובאמה", כותב ביסמוט. "[...] פוטין נוהג כמו שודד בצהרי היום המצפצף על העולם. [...] וושינגטון מזהירה, אך פוטין הוא זה שמכתיב את הקצב לבדו".
עמדה דומה ואף מידת ביקורת דומה מביע ב"מעריב" נדב איל, שאינו נחשב לבעל תפיסת עולם ימנית. גם הוא כותב כי הרוסים "ניצבים לבד בזירה". גם הוא מדגיש כי "המערב אינו מגלה את הנחישות הלוחמנית כדי להעמיד בפניהם אתגר אמיתי של כוח. [...] בשביל מלחמה קרה צריך שני צדדים שמוכנים להילחם, ויש רק אחד כזה. הוא יושב במוסקבה ובצדק נבחר השנה למנהיג המשפיע בעולם.
לפי איל, "[פוטין] פועל למען כוח ועושה זאת באורח חסר מעצורים ומעורר התפעלות, תוך שהוא משתמש בכל ארגז הכלים של מקבל החלטות קלאסי, מאלימות דרך ביון ודיפלומטיה. [...] העניין הוא שחולשה וואקום מזמינים עוד כוח, עוד פעולה. מי שלא יידע לעמוד מול פוטין באוקראינה עשוי למצוא את עצמו עם הגב לקיר במקום אחר לגמרי".
נראה, אם כן, כי החלוקה שמאל-ימין אינה מעידה באופן ברור על העמדות שתופסים אנשי התקשורת בסיקור הפלישה הרוסית לאוקראינה. אדרבא, מי שייטול את גליון "מעריב" מיום רביעי האחרון עוד עלול להגיע למסקנה כי דווקא הימין בישראל רוחש אהדה לפוטין. הנה כך כתב נדב העצני במדור הדעות של העיתון:
קודם כל לא לגמרי ברור מי הטובים ומי הרעים שם בקייב. אבל היוצרות מתערבבות עוד יותר כאשר עוסקים בשאלת השאלות: מערב מול מזרח. אובמה והאירופים מול פוטין ורוסיה – בעד מי אנחנו. בעבר היה קל מאוד לענות – כמובן שאנחנו בעד המערב, אבל היום – לא ממש. במישור הגלובלי, מי שניצב מול ולדימיר פוטין הם לא בהכרח בני האור. במחנה המערב בולט נשיא אמריקאי שבוגד באופן סדרתי בבעלי הברית שלו והקודים המוסריים שלו מפוקפקים ביותר. [...] מהצביעות הבריטית ועד הבוגדנות הצרפתית והסטנדרטים הסקנדינביים הכפולים, אין למדיניות החוץ של אירופה כל יתרון מוסרי על רוסיה."ושליט רוסיה עצמו פוטין – אין ספק שאי-אפשר להדביק לו ערכים של דמוקרטיה ונאורות, לא ניתן גם להאשים אותו בנקיון כפיים וצניעות. אבל הוא לפחות לא בוגד בבעלי הברית שלו. להפך. הגאונים מהבית-הלבן יכולים ללמוד שיעור חשוב מהנאמנות של פוטין לקצב מדמשק, וליתר בני-החסות שלו. גם לרוסיה יש אינטרסים אזוריים וגלובליים לגיטימיים, שרק עטופים בהרבה פחות מסכות צדקניות ומסולפות מאלו של ארה"ב ואירופה.
"אם מדברים על הזווית הישראלית, התמונה מתערפלת עוד יותר. רוסיה בהחלט אינה בעלת ברית שלנו, אבל היא גם לא אויב מובהק. לעומת זאת, המדיניות האמריקנו-אירופית של היום מסכנת את עצם קיומנו. עיתונות השמאל הישראלית יכולה לרקוח אינספור כתבות תדמית מחמיאות לג'ון קרי, אבל שר החוץ האמריקאי הוא אויב היסטורי של המפעל הציוני, והיום הוא הגורם הכי מסוכן לישראל. [...] לכן בוודאי שלא ברור אם טוב לתת למערב סוכריית חיזוק באוקראינה".
גרינווש
בשער האחורי במוסף איכות הסביבה "100 גוונים של ירוק" שצורף ביום שישי האחרון למנויי "מעריב" נדפסה מודעה של חברת קוקה-קולה. "אנו בחברת קוקה-קולה פועלים לקידום נושא המחזור כחלק מאחריות סביבתית כוללת", נכתב שם, מעל תצלום המדגים כיצד ניתן להפוך ארגז קרטון של שישיית בקבוקי קוקה-קולה למשאית צעצוע.
אחת הבעיות המרכזיות של קוקה-קולה בשנים האחרונות, נוסף למודעות הגוברת בציבור לנזק הבריאותי שגורם המשקה שמשווקת החברה, היא המודעות הגוברת לנזק הסביבתי שגורמים בקבוקי המשקה. אפשר לטעון שחברת קוקה-קולה היא חברת ייצור ושיווק המשקאות הקלים הרגישה ביותר לסביבה, אבל טענה זו דומה לטענה כי צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. צה"ל הוא עדיין צבא (כובש, וככזה מפר זכויות אדם על בסיס יומיומי), וקוקה-קולה עדיין מייצרת ומשווקת משקאות קלים מזיקים לבריאות בבקבוקים המזיקים לסביבה.
על נקודת תורפה זו לוחצות חברת סודה-סטרים וחברות סודה אחרות המקדמות שימוש בבקבוקים רב-פעמיים. ב"מעריב" בוודאי מודעים לכך, שכן מממן העיתון בעידן שלמה בן-צבי, חותנו קונרד מוריס, מחזיק בשיעור מניות ניכר בחברת סודה-סטרים. "מעריב" אפילו הפיץ לאחרונה בערוץ היוטיוב שלו סרטון תדמית של החברה (בלי גילוי נאות).
קוקה-קולה, כיאה לתאגיד ענק, אינה אומרת נואש. במקביל לרכישת חברה המשווקת מכונות סודה רב-פעמיות, היא משקיעה מאמצים ותקציבים ביצירת תדמית של ידידת הסביבה. קוראי "מעריב", למשל, מכירים את שעשוע משאית הקרטון שמשווקת חברת קוקה-קולה בשבועות האחרונים, שכן ידיעה על כך פורסמה בעמודי החדשות של העיתון.
לקוקה-קולה שמורה הזכות לרכוש מודעה דווקא בשער האחורי של מוסף איכות סביבה, כדי לפנות לקהל יעד מובחן. אולם במוסף "100 גוונים של ירוק – האנשים, הארגונים והחברות שמגנים על הסביבה שלנו" (עורכת: מעין זיגדון) היתה לקוקה-קולה נוכחות נוספת.
בין 100 הגוונים של הצבע ירוק מצאה מערכת המוסף גם את הצבע האדום. קוקה-קולה נבחרה על-ידי המוסף לאחת הנציגות בקטיגוריית "כלכלה ותעשייה" ואף זכתה לכתבה על פני כפולת עמודים (חני יודל) שהבליטה את "המהפכה הירוקה" שעוברת החברה. הכתבה נשאה כותרת דומה להפליא לסיסמת הפרסום של החברה, ונקראה כרשימה פרסומית לחלוטין. יש לקוות כי ב"מעריב" לפחות קיבלו סכום כסף נכבד עבור מה שנראה כוויתור מוחלט על עצמאות עיתונאית.
בין ציטוטים מפי מנהלת האחריות התאגידית בחברה לציטוטים מפי המנכ"ל וסמנכ"ל התפעול, הוזכר בכתבה כי גם בשנים עברו יזמה קוקה-קולה פעילויות שיווקיות ששמו דגש על שמירת הסביבה. מומלץ לעמוד על ההבדל ביחס של כתבי "מעריב" למיזמים השווקיים השונים.
בעוד שבמוסף "100 גוונים של ירוק" נכתב כיצד "קוקה-קולה מחזירה אהבה לסביבה", המאמץ השיווקי של החברה משנת 2012 נתקל בספקנות. "איך צריך להתייחס ליוזמות החוזרות של קוקה-קולה? בזהירות", המליץ אז אבי גרצמן, לשעבר עורך מדור הסביבה של אתר nrgמעריב. הוא החמיא למאמצי החברה, אך הגדיר את הפעילות השיווקית שלה "מיזם משעשע שנע לאורך ציר הגרינווש". אבל זה היה לפני שנתיים, כש"מעריב" לא פירסם מוסף איכות סביבה וחברת קוקה-קולה לא רכשה בו את השער האחורי.
פיהוק
רק ב"הארץ" מדווח בהרחבה על הריגתה שלשום של אמנה קדיח, עזתית בת 57 מהכפר חזאענה, על-ידי כוחות צה"ל, ועל הריגתו של מעתז ושחה, בן 24 מביר-זית, שנורה אף הוא על-ידי כוחות ישראלים.
ג'קי חורי וגילי כהן מדווחים כי על-פי דברי בני משפחתה, קדיח סבלה מבעיות נפשיות וככל הנראה תעתה בדרכה לביתה ולא הבחינה שהתקרבה לגדר הגבול של עזה עם ישראל. "מדובר צה"ל נמסר כי כוח ירה אל דמות שהתקרבה לגדר המערכת בדרום הרצועה ולא נענתה לקריאות לעצור", נמסר בידיעה.
ידיעה נפרדת, מאת הס, מוקדשת להריגת ושחה, ש"לטענת הצבא התכוון לבצע פיגוע בקרוב". לפי הס, "בני משפחתו טענו שהוא הוצא להורג מטווח קרוב, ושהמפקדים במקום אף לא איפשרו להם לנסות לשכנע אותו להסגיר את עצמו".
הס מתארת את המבצע ללכידת ושחה: הוא התחיל בשיבוש הרשת הסלולרית באזור, המשיך בכניסת כוחות צבא גדולים בשעת בוקר מוקדמת, ירי רימוני הלם לעבר בית המשפחה וקריאות ברמקולים בדרישה לדרי הבית לצאת. אחרי שבני המשפחה פינו את הבית, אך ושחה נותר בתוכו, נורה טיל לאו לעבר המבנה ודחפורים החלו להרוס את הקירות החיצוניים. רימונים שהושלכו פנימה גרמו לדליקה. כבאים פלסטיניים הורשו, אחרי עיכובים, לנסות לכבות את השריפה. "כשביקשו שניים מהם להיכנס לתוך הבית, הזהיר אותם מפקד בכוח צה"ל שאם ייצאו מהבית שלושה, החיילים יירו בהם", מדווחת הס.
הכבאים יצאו בלי ושחה, אך אמרו כי ראו אותו בחדר פנימי בבית, בלא פגע או נשק ובלי כל כוונה להסגיר את עצמו. "מיד עם צאתם", כותבת הס, "פרצו אליו שתי יחידות וקולות ירי רבים נשמעו מתוכו. כאשר החיילים עזבו, רצו בני המשפחה לבית וגילו את גופת מעתז".
בטור נפרד כותבת הבוקר הס: "אם הפקודה היתה לדחוף להסלמה, אז פשיטת הימ"מ והנח"ל על הכפר ביר-זית ביום חמישי שעבר היתה צעד בכיוון הנכון. הכוח הוציא להורג את מעתז ושחה בן ה-24, פעיל בחזית-העממית. הלווייתו ביום שישי היתה לבה רותחת, מבעבעת, לוחצת, תרה אחר כל סדק להתפרץ דרכו.
"[...] אם בחורינו המצוינים רצו להוכיח שהתקשורת שלנו נאמנה וצייתנית, גם כאן הם יכולים לסמן וי. הם סיפרו על 'מבוקש שהתבצר'. שנסיק שהוא בנה ביצורים והקיף עצמו בחומרי נפץ. ולא כך. [...] יחידת העילית של המשטרה ירתה בוושחה מטווח אפס, בעשרות כדורים. כך מלמדים חלקי המוח שהתפזרו לכל עבר והרגליים והידיים והאצבעות הכמעט-קטועות".
גם גדעון לוי כותב במדור הדעות של "הארץ" על הריגת קדיח וושחה. "ישראל קיבלה גם את הסיפור הזה בפיהוק", הוא מציין. אכן, בעיתונים האחרים כלל לא מדווח הבוקר על הרג שני הפלסטינים על-ידי כוחות צה"ל.
אתנוקרטיה
ב"ישראל היום" שוב מתפרסם סקר דעת קהל שבחן את דעתם של יהודים בלבד, אך תוצאותיו מוצגות ככאלו המעידות על עמדות "הציבור". על אף שכחמישית מאוכלוסיית מדינת ישראל אינם יהודים, אלא ערבים מוסלמים ונוצרים, הללו לא נשאלים כלל לדעתם. חמור מכך, קוראי "ישראל היום" מקבלים גם הבוקר, כמו בעבר, דיווח מסולף שמציג את עמדת היהודים בישראל כעמדת כלל הישראלים.
ב"ישראל היום" מסרבים להסביר מדוע הם נוהגים כך, וזאת על אף פניות חוזרת ונשנות. אפשר שהעיתון שמתחייב מדי בוקר "לזכור שאנחנו ישראלים" מגדיר את הישראליות על סמך "עם ישראל" ולא על-פי "מדינת ישראל", ומשום כך מוציא מכלל הישראליות את מי שאינו יהודי.
באחרונה פועלים חברי-כנסת מהימין הישראלי להבדלת היחס המפלה של מדינת ישראל כלפי הערבים בעלי התעודות הזהות הכחולות. נוצרים מכאן ומוסלמים מכאן. הדקויות הללו עדיין לא חילחלו למבצעי הסקר של "ישראל היום" (מכון הגל-החדש). שם המפתח הוא אתני טהור.
סקרי האפרטהייד של "ישראל היום", המפרידים בין יהודים בעלי זכות להביע דעה ללא-יהודים נטולי הזכות הזו, הם כיום הדוגמה הבוטה ביותר לדה-הומניזציה של ערבים אזרחי ישראל בתקשורת הישראלית. אפשר לקרוא אותם כהכנת הקהל הגדול של קוראי "ישראל היום" להדרת ערבים ממשאל עם עתידי שיתקיים בקרב אזרחי המדינה על אופייה של ישראל וגבולותיה. אפשר לקרוא את הסקרים כהכנה לטיהור אתני, שיהפוך את ישראל ליהודית בלבד. למרבה הצער, רבים קוראים אותם בלי להצטמרר.
לקראת הפגנה
"מי לה' אלי!", נכתב בכותרת הראשית של "המבשר", בגופן עצום ממדים, וזאת לקראת הפגנה גדולה של חרדים במחאה על קידום החוק לגיוסם. "מאות אלפי אנשים, נשים וטף עושים דרכם לירושלים לעצרת התפילה והזעקה נגד גזירת הגיוס בכפייה", מדווחת/מנבאת הכותרת הראשית של "המודיע". "כאיש אחד בלב אחד נגד גזירת הגיוס", נכתב בכותרת הראשית של "הפלס", לבן על גבי אדום.
בשערי "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מוזהרים הקוראים מפני חסימת רחובות מרכזיים בירושלים בשל הפגנת החרדים.
ענייני תקשורת
ניסן צור מדווח ב"מעריב" על מאמציהם של עיתונאים אוקראינים להציל אלפי מסמכים שהושלכו אל אגם באחוזת הנשיא המודח ינוקוביץ'. לפי דיווחו, צוללנים משו אותם מהמים, ועיתונאים ייבשו אותם, סרקו אותם והעלו אותם לאתר בשם ינוקיבץ'-ליקס. "המחשבה הראשונה היתה לשמור אותם ולכתוב כתבות המבוססות עליהם, אולם אז הבנו כי זכות הציבור לדעת חשובה יותר", מצוטט בידיעה העיתונאי ולאד לברוב. למתעניינים, הנה קישור לראיון רדיו שנערך עם העיתונאית נטלי סדלצקה, אף היא מיוזמי המבצע.
ב"הארץ" מדווחים ג'קי חורי וגילי כהן כי שוטר כיוון אקדח מטווח קצר לעבר צלמים שסיקרו הפגנות באזור ראס אל-עמוד ביום שישי האחרון. לפי הדיווח, במשטרה מסרו בתגובה כי "הלוחמים שביצעו את המעצרים [של חשודים ביידוי אבנים] שלפו את אקדחיהם כדי להרתיע מתפרעים נוספים במקום ולא כיוונו אותם אל הצלמים שנכחו בו". התצלומים שהופצו מלמדים אחרת.
כל עמ' 11 ב"ישראל היום" מוקדש למאמר מאת גונן גינת המבקר את "אימפריית הרשע של נוני מוזס". גינת יוצא נגד סדר העדיפויות של "ידיעות אחרונות" כפי שהוא בא לידי ביטוי בכפולה הפותחת של גליון יום שישי האחרון, אז הוקדש שטח נרחב לביקורת על גודל המשלחת של בני הזוג נתניהו לוושינגטון ושטח מצומם לסיקור המצב באוקראינה.
בשולי מאמרו מציין גינת כי בעיתון "הארץ" פורסם בסוף-השבוע סקר דעת קהל שהצביע על תמיכה גדולה במדיניות ראש הממשלה נתניהו. מדיניות נתניהו, כותב גינת, "נהנית מרוב גורף של הישראלים", ומוסיף בסוגריים כי "בסקר נכללים גם ערביי ישראל". ללמדנו כי "ישראל היום" בכל זאת מכיר בקיומם של מדינת ישראל וערבים הנחשבים בה לאזרחים, כל עוד הוא מצטט מעיתונים אחרים.
במודעה ב"דה-מרקר" טוען אתר "אל-ערב" כי עקף את אתר "פאנט" וכיום הוא האתר הנפוץ ביותר בקרב גולשים ערבים בישראל, כך לפי נתוני אתר אלקסה.
במדור "פינת הילד" המתפרסם במוסף "גלריה" של "הארץ" מופיע תצלום אילוסטרציה מטופש המציג אשה פוערת פה מול מסך מחשב. התצלום אינו מכבד נשים, מחשבים ואת "הארץ". חבל שפורסם.
"איזה ציון היית נותנת לעיתונות הישראלית כיום?", שואלת טלי חרותי-סובר את נשיאת מועצת העיתונות דליה דורנר, המועמדת לנשיאות המדינה. "כמעט טוב פלוס", משיבה דורנר. "המצב כיום טוב הרבה יותר מאשר בעבר, אז היתה עיתונות מפלגתית. הטבלואידים שלנו בוודאי טובים יותר מאשר האירופיים, למשל. עדיין יש לטפל בבעיות אתיקה".
"האם זה נכון שתהיה כאן עיתונות חינמית מטעם טייקון, בסגנון 'ישראל היום'?", שואלת חרותי-סובר. "אני לא מסכימה שיחסמו לי עיתון, כל זמן שהוא שומר על החוק", משיבה דורנר. "זה אמנם מקשה, אבל עדיין יש פה עיתונות חיה ובועטת. נכון שכשטייקון קונה את העיתון, השפעתו על המדור הכלכלי רעה מאוד, אבל יש לו מתחרים, ואפשר לשמור על-ידי גיוון. לא הייתי רוצה ש'ישראל היום' ייסגר, וגם לא 'הארץ'".