ירון דקל מצטט מפעם לפעם בפרשנויותיו את מטבע הלשון "זאת לא ממשלה – זו שקשוקה", שטבע השר לשעבר אהרן אוזן בשלהי ממשלת בגין האחרונה. דקל יושב קרוב למחבת השקשוקה כבר כמה עשורים. הוא מיטיב להאזין לרחשי המטבח, לזהות את הפלפל של מערכות הבחירות, להסניף את ניחוח הדילים המתבשלים בחדרים האחוריים, לאבחן את ריחה החרוך של קואליציה המתקרבת לסוף דרכה. המאזינים מעריכים את מקצועיותו, הגינותו וידענותו. גם הפוליטיקאים. לפעמים, לפני צעד מכריע, הם פונים אליו לקבל פרשנות בארבע עיניים.
ירון דקל (צילום ארכיון)
דקל הוא איש מקצוע עם קבלות, בכך אין ספק. החלטתו של שר הביטחון למנותו למפקד גלי-צה"ל היא הוכחה לכך שגם משקשוקת הפיטורים והמועמדים של אהוד ברק יכולים לצאת מינוים ראויים. אבל היכרותו העמוקה של דקל עם הזירה הפוליטית לא תזיק, לא למפקד החדש ולא לתחנה.
להפך: כמו קודמיו בפיקוד על התחנה, יהיה עליו להקדיש חלק לא מבוטל מזמנו ליחצנות ולשתדלנות בממשלה ובכנסת. כל ארגון ציבורי זקוק לגיבוי ותמיכה, אבל תחנת השידור הצבאית נדרשת לכך שבעתיים. לצד הטענות העקרוניות בדבר צדקת קיומה של תחנת שידור צבאית במדינה דמוקרטית, עליה להתמודד עם אוזנם הרגישה של אישי ציבור לכל מלה שנאמרת עליהם, או שלא נאמרת, בכלי תקשורת מרכזי, וגם עם הלחצים התקציביים.
הכסף יעסיק את דקל מהרגע הראשון בתפקידו החדש. המצוקה במערכת הביטחון כבר מורגשת בתחנה: שידורי גלי-צה"ל וגלגלצ באינטרנט הופסקו בראשית החודש, בשל עיכוב התשלומים של משרד הביטחון לחברה האחראית על השידורים ברשת. הפסקת השידורים הללו היא פגיעה בנקודה רגישה: חשיבותו של האינטרנט כערוץ להעברת תכניה של התחנה רק הולכת וגוברת, והיא עוד תגדל בעתיד הקרוב. ב-2012 אי-אפשר לחשוב על שום ארגון תקשורתי – עיתון, תחנת טלוויזיה או רדיו - שאינו מגיע לציבור גם באמצעות הטלפון הסלולרי, הטאבלט או המחשב, והכל נעשה באמצעות הרשת.
הטיפול בבעיות התקציב של גלי-צה"ל מחייב מגע עם דרגים שונים בצה"ל, במשרד הביטחון, בממשלה ובכנסת, וגם יצירתיות מתמדת. כך היה מאז שגל"צ פילסה לה דרך משולי הסקאלה של הרדיו למרכזה. בראשית שנות ה-70 הצליח המפקד דאז יצחק לבני לשבות בקסמה של התחנה את יושב-ראש ועדת הכספים של הכנסת דאז, ח"כ ישראל קרגמן. התוצאה היתה הקצבה מיוחדת, מחוץ לתקציב הביטחון, לשיפור מערך המשדרים של התחנה ושיפוץ הבניין הרעוע ביפו.
שני עשורים אחר-כך הבין מפקד אחר, אפרים לפיד, כי הקיצוצים בתקציב הביטחון מסכנים את קיומה של התחנה, ויצא לחפש מקורות מימון נוספים. כך נכנסו הפרסומות לגל"צ בדלת האחורית. ההכנסות מתשדירי שירות וחסויות מכסות כיום יותר משליש מתקציבה של התחנה. יורשו של לפיד, משה שלונסקי, הצליח להשיג מקור מימון משמעותי לשידורי גלגלצ שהחלו בתקופת כהונתו: הפעם הכספים הגיעו מהמינהל לבטיחות בדרכים.
במקביל נדרש כל מפקד לבחון בערנות את מפת התקשורת המשתנה ללא הרף, כדי להבטיח שהתחנה לא רק תתקיים, אלא תשמור על מעמדה כאחד מגופי התקשורת המרכזיים בישראל. בעשורים האחרונים הצליחה גל"צ בכל פעם להמציא את עצמה מחדש, גם כאשר בעיתונים כבר הספידו אותה בתיאורים קודרים על הכשרונות המקצועיים שעזבו ועל רוח הקרב שנחלשה. מבחינה זו מביא עימו דקל לגלי-צה"ל לא רק מיקום אישי טוב במרחב הציבורי בישראל, אלא גם ניסיון רב ברדיו ובטלוויזיה. יהיה עליו להטות אוזן לצוות המקצועי של התחנה כדי לשאוב רעיונות על הדרכים שבהן תוכל גלי-צה"ל להמשיך את תהליך ההתחדשות.
דקל, בן 47, מכיר את היתרון העצום שיש לגלי-צה"ל כארגון המשלב אנשי מקצוע ותיקים עם תגבורת שנתית קבועה של חיילים צעירים, נלהבים, יצירתיים. הוא עצמו היה חלק מהתמהיל הזה כשעשה במסדרונות התחנה ובאולפניה את עשר השנים הראשונות, המעצבות, בקריירה המקצועית שלו. שם החל כחייל טרי וצמח להיות כתב ופרשן פוליטי מהשורה הראשונה.
עכשיו יהיה למפקד הראשון של גלי-צה"ל שהחל בה את שירותו: כל אלה שקדמו לו, אנשי צבא ואזרחים, מהמפקד הראשון צבי ברוש ועד יצחק טוניק, שפוטר בצעד חפוז על-ידי אהוד ברק לפני חודשים אחדים, צמחו במוסדות אחרים. היכרותו עם התחנה והרקורד המקצועי שלו הם יתרונות חשובים. חסרונו היחיד הוא העדר ניסיון ניהולי: ככתב, כפרשן וכמגיש היה תמיד סולן. עכשיו יעמדו תחת פיקודו מאות אנשים. על-פי נתוני 2006 היו בתחנה כ-300 חיילים ואזרחים, ועוד כמספר הזה אנשי מילואים.
דקל הגיע לראשונה לגלי-צה"ל לפני כמעט 30 שנה, אחרי שנחשף לתקשורת עוד בילדותו: אביו יאיר היה עורך ב"מעריב" שנים רבות. הבניין ברחוב יהודה-הימית לא השתנה בהרבה מאז נכנס לשם לראשונה ב-1983, אבל העולם אחר לחלוטין. אז היו רק שתי תחנות רדיו באוויר, ערוץ טלוויזיה אחד, ועל האינטרנט עוד לא חלמו. ב-30 השנה שחלפו מאז השתנה העולם. הוא מודע לכך שהאתגר שיעמוד בפניו עכשיו מורכב שבעתיים.
כבר בראשית דרכו למד מקרוב על המתח שבין צבא לתקשורת. באחד המפגשים הראשונים שלו עם צמרת המדינה חטף על הראש, לעיני עיתונאים, משר הביטחון משה ארנס. זה היה בפברואר 1984, כשראש הממשלה יצחק שמיר יצא לביקור באירופה בעיצומן של תקריות אש קשות בדרום לבנון. דקל נשלח לשם במקום הכתב המדיני עוז פרנקל, שהיה טרוד במשימה אחרת, ושאל את שמיר, בשידור חי ממסיבת עיתונאים בנתב"ג: אדוני ראש הממשלה, האם זה הזמן הראוי לצאת לחו"ל?
שמיר השיב לשאלה, אבל כשתם האירוע זימן אליו השר ארנס, שאף הוא היה בנמל התעופה, את הכתב הצעיר ונזף בו: "איזו שאלה זו? איזה מין דיבור זה?". גם מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי בן-אהרן לא הסתיר את כעסו לשמע השאלה. דקל היה נבוך לרגע, אבל הנזיפה לא פגעה בקריירה שלו, וגם לא בנכונתו להציג שאלות לממלאי תפקידים.
הוא שירת בגל"צ שלוש שנים בסדיר, בין היתר ככתב לענייני פלילים ומשפט, ועוד שלוש בקבע. פשט מדים כרס"ר, אבל נשאר לעוד ארבע שנים כאזרח עובד צה"ל. במרבית הזמן היה הכתב הבלתי נלאה של גל"צ לענייני מפלגות. האירוע הדרמטי ביותר בתקופת עבודתו זו התרחש במרץ 1990, בימי "התרגיל המסריח". שמעון פרס תיכנן אז להפיל את ממשלת האחדות ליכוד-עבודה שבראשה עמד שמיר. ביום שבו התפרקה ממשלת האחדות ליוו גלי-צה"ל את האירועים בשידורים חיים משמונה בבוקר עד עשר בלילה, בהנחיית רפי רשף. דקל היה הכוכב המרכזי בשידורים.
"לא היה אירוע, לא היתה התבטאות, היבט או גיהוק שלא הובאו אל המאזינים כמעט בזמן אמת", שיחזר אחר-כך דקל. הקשרים הטובים שטווה עם פוליטיקאים מכל המפלגות הניבו פירות באותו יום דרמטי ובימים הבאים, שבהם הקדיחו החרדים את התבשיל שביקש פרס לרקוח ומנעו ממנו להקים ממשלה חלופית, שעימה ביקש לקדם את תהליך השלום.
ככתב פוליטי בולט גויס ב-1993 לצוות הכתבים הראשון של חברת החדשות של ערוץ 2, שזה עתה הוקמה. הוא שידר כשנתיים ואז שב לרשות השידור, ככתב ופרשן לענייני מפלגות. ב-2002 יצא לחמש שנים בוושינגטון, כשליח רשות השידור. ב-2008 הוענק לו פרס סוקולוב לעיתונות משודרת על הצטיינותו בדיווחים מארצות-הברית. ועדת הפרס ציינה את "כתבות העומק שהכין על יהודי אמריקה מזוויות שונות, על נבכי הפוליטיקה בארצות-הברית והשפעתה על יחסי ארצות-הברית וישראל", וקבעה גם כי כתבותיו בתחום הפוליטי-מדיני "מתאפיינות בעומק ובעבודה עיתונאית אמינה, מקצועית ובלתי מתפשרת". עם שובו ארצה קיבל לידיו את התוכנית "הכל דיבורים", שהביאה, לצד תוכניתה של קרן נויבך "סדר יום", מאזינים רבים לקול-ישראל בשעות לפני הצהריים.
הבוקר (ב'), בתום כ-16 שנות עבודה ברשות השידור, נפרד דקל באולפן שלוש בקריה בתל אביב ממאזיני קול-ישראל. המסר שביקש להעביר היה חד-משמעי וברור. "אחרי שנים בתחנה הצבאית, בקול-ישראל, בערוץ הראשון וגם בחדשות ערוץ 2, ברור לי שעיתונות חופשית היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, ובלעדיה אי-אפשר. יש רבים והולכים שלא מבינים זאת, וחבל. עלינו לעמוד בפרץ ולשדר. לא לחשוש לשאול את השאלות הקשות, לא לפחוד מאימתם של בעלי האינטרס [...] בלבה של העיתונות החופשית עומד השידור הציבורי שמשוחרר מכבלי הרייטינג – רדיו וטלוויזיה – קול-ישראל והערוץ הראשון. חשוב שהשידור הציבורי יהיה חזק ונטול פניות".
יש חוקרי תקשורת הרואים בעיה בכך שהתחנה הבאה של דקל, "בית-הספר הלאומי לתקשורת", כהגדרתו של פרופ' דן כספי, היא גוף צבאי, המחדיר בתלמידיו רגישות לאילוצי הממסד הצבאי ולנורמות של משמעת. במאמר שפורסם בספר "גלי-צה"ל מדברים מהשטח", כתב כספי כי התחנה אמנם מתנהלת באקלים ליברלי ופתוח, אך "בוגרי גל"צ הפנימו את עקרונותיה של עיתונות מונחית וכבולה באילוצי הממסד".
במקרה של דקל אין סימנים לכך. לא החינוך הגל"צי ואף לא הנזיפה של ארנס מיתנו במשהו את סקרנותו, גם לא את נכונותו להציג שאלות נוקבות. כעיתונאי כבר הוכיח את עצמו. עכשיו משימתו היא להבטיח שהתחנה הצבאית המאוזרחת בתכניה, על אופיה המיוחד והפתוח, תמשיך לשגשג.