גדעון לוי ביקר בשבוע שעבר בנס-ציונה, ולא אהב את מה שראו עיניו. ברשימה שפירסם ביום שישי האחרון ב"הארץ" הוא מספר על הכיכרות העגולות של העיר, שבכל אחת מהן יש "פסל חוצות מגוחך להפליא בדרך כלל – ומכוער". הוא מספר גם על הקניון המקומי, "שעליו מתנוססת הבטחה גדולה ל'חולצות איכות לבית-הספר'", וגם על היכל התרבות. באכסדרה של ההיכל הזה מוצגת בימים אלו תערוכה שכותרתה "תלת-מימד בחוט ומחט", ולוי בוחר לצטט את אחת המבקרות, שרשמה בספר האורחים של התערוכה, "אני בהלם... איזה יופי".

לוי הגיע להיכל כדי לחזות במופע "לא סופי" של יאיר לפיד וחבריו רמי קליינשטיין ותמיר הרפז. "ערב זמר ובידור, ברוח התרבות של היכל התרבות הזה", הוא מתאר, "'לב התרבות של השפלה'". הוא מדווח כי 700 מתושבי העיר הגיעו למופע "לבושים במיטב מחלצות", ומתעכב במיוחד על משפחה שהגיעה לרגל יום הולדת לאחת מבנות המשפחה: "החבורה הקולנית שבאה לחגוג עם לפיד את האירוע המשפחתי מרוצה מאוד: 'האולם טוב, לא גדול מדי, רואים טוב'". אבל בעצם כל הקהל היה קולני וגס. "צחוקים", משחזר לוי את מהלך ההופעה, "צחוק במקהלה, מקהלת נס-ציונה".

קשה לחשוב על כתיבה מתנשאת יותר, מכוערת ממש, מזו של לוי על נס-ציונה ותושביה – אנשים שלא גרים כמותו בתל-אביב ויושבים בימי שישי בקפה תמר, אלא כאלה "שבאו זוגות-זוגות, כמו אל תיבת נוח, לראות מקרוב את האנשים מהטלוויזיה". הסלידה והגועל שהעיתונאי חש זועקים כמעט מכל פסקה. "אני מנסה לרשום את אמרות הכנף של לפיד, שנוחתות בצרורות, לאורו הקלוש של הסלולרי שלי", הוא כותב, "אבל האנשים מסביבי רוטנים. הם באו לבלות, והאור מפריע להם להתרכז בחומר".

נרצה או לא, הרשימה של לוי מחזקת סטריאוטיפים מטרידים עליו ועל הבמה שלו – עיתון שנערך בתל-אביב על-ידי עורכים תל-אביבים (ברובם) עבור, בראש וראשונה, קוראים תל-אביבים אנינים (בעיני עצמם). איזה כיף לתושב נס-ציונה שמשלם ממיטב כספו על מנוי ל"הארץ" רק כדי לקום בבוקר שישי אחד ולקרוא בעיתון שלו שהוא גר ב"עיירת שינה חסרת אופי". ב"הארץ" בוודאי חושבים שמדובר באומץ לב מערכתי.

אשר ללוי עצמו, בדמגוגיה של הכללות שאופיינית לסגנון שלו, אפשר לכתוב שעל ערבים הוא לא יעז לכתוב ככה. גם פריפריה יותר מובהקת מנס-ציונה, דוגמת דימונה או מאהל חסרי הדיור בגן סאקר, מוציאה ממנו בדרך כלל תיאורים אחרים, אולי מחמת כללי הפוליטיקלי-קורקט.

היושרה מחייבת לומר שמדובר בעיתונאי אמיץ, שזה שנים מכתת רגליו בשטחים ובמקומות אחרים. אלא שהיסודיות וההגינות שמורות עימו, כנראה, רק לקהילות שקרובות ללבו. כאשר הוא נדרש ל"שבט הלבן" הגדול, הציוני רחמנא ליצלן, אלה שמרחב ההצבעה שלהם משתרע בערך בין מפלגת העבודה לליכוד עבור דרך קדימה, שגרים ברבי-קומות בין חדרה לגדרה, מבלים בקניונים ורואים ערוץ 2, הוא נוטה לעבודה עיתונאית שטחית, שאין בה ביטוי אלא לדחייה הבסיסית העזה שלו כלפי הקבוצה הזו.

ביקור ערב קצר בנס-ציונה, כמה רשמים ויזואליים מגמתיים, קטעי ציטוטים נטולי הקשר – כל אלו מספיקים ללוי כדי לייצר בעטו המיומן כתב פלסתר על ישראלים, שכל חטאם מתמצה בכך שהם גרים מחוץ למדינת תל-אביב, וככאלה אינם מתוחכמים מספיק בעיניו, וגם, אללי, עשויים להצביע ללפיד.

לראיין מישהו מ"האשכנזים, החילונים, בני 50 פלוס מינוס, הזרם המרכזי של הזרם המרכזי, בני מעמד הביניים הנס-ציוני", כדי להבין מה מניע אותם, מה מציק להם ומה דוחף אותם לזרועותיו של פוליטיקאי הפייסבוק לפיד (בהנחה טעונת הוכחה שאכן יצביעו לו בהמוניהם)? לנסות לפצח את המצביע הכל-ישראלי, שבקולו, כך לדעת העיתונאי, יתרום לדרדור המדינה אל האבדון?

לא בבית-ספרו של לוי. הרבה יותר פשוט לצטט אדם נטול פנים ושם, שביציאה מההופעה של לפיד אומר לאשתו, "מי יש לך יותר טוב להצביע? הוא בחור טוב, נראה לי". בעוד שנתיים לוי בוודאי יקונן מרה על הישראלים המטומטמים שנתנו ללפיד 15 מנדטים.

אסף כרמל הוא אחראי קידום היצירה המקורית באיגוד הבמאים והיה בעבר כתב התקשורת של "הארץ"