אתמול (יום ראשון, 2.2.14) פירסם ד"ר חיים שיין, אחד מן הפובליציסטים הבולטים של "ישראל היום", טור פרשנות על אודות אזהרותיו/איומיו של שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי בנוגע להשלכות אפשריות של סרבנות מדינית ישראלית. שיין, שלא צפוי להתמודד בקרוב באליפות ישראל באנדרסטייטמנט, מחה נגד איומיו של קרי והסביר כי "כיהודים אנו זוכרים היטב אמירות בנות מאות בשנים כי יהודים מבינים פגיעה רק בכיסם".

חיים שיין, פובליציסט "ישראל היום" (צילום מסך)

בהמשך הסביר שיין כי "ג'ון קרי וממשל אובאמה כבר הוכיחו שאינם מבינים את הלכי הרוח במדינות ערב, שהפכו את השקר והכזב לאמנות ייחודית. זו גם הסיבה לשפיכות הדמים המתמשכת באזורנו, בכל מקום שבו האמריקנים היו מעורבים". לסיום התייחס שיין לטענתו של סאיב עריקאת כי הפלסטינים הם צאצאי הכנענים בהצעה (צנועה?) לנהוג בהם על-פי הדין התנ"כי המקובל בכנענים. כמו שציין אורן פרסיקו, הפסוק הרלבנטי מספר "דברים" מורה על השמדת עם. ובקיצור: שיין נתן את השפיל הרגיל. עדר פילים בקניון של חנויות חרסינה.

אלא שאני מבקש להתמקד דווקא בפסקת הפתיחה של טור הפרשנות של שיין. "לאחר חיסולו של גטו קובנה", כותב שיין, "הועבר אבי ז"ל למחנה דכאו, שבו שוחרר מאימי השואה. מחנה דכאו היה קרוב מאוד לעיר מינכן, שבה נערכת בימים אלה ועידת הביטחון. אבי וחבריו, שכולים, מוכים וחבולים בגוף ובנפש, נשבעו 'לעולם לא עוד' [...] כמה מטריד שדווקא בעיר מינכן, בגרמניה, בחר ג'ון קרי שר החוץ של ארה"ב לאיים על מדינת ישראל".

אבל רגע אחד, rewind. אביו של שיין "שוחרר מאימי השואה"? ניסוח קצת מוזר, לא? מי בדיוק שיחרר את אסירי דכאו? הייתכן כי היו אלה חיילי הדיביזיה הרביעית של... לא ייאמן, הצבא האמריקאי הוא שכבש את מחנה הריכוז מידי הגרמנים ושיחרר את אסיריו. מי היה יכול לנחש זאת? ובכלל, מספרים שלאותם אמריקאים מרושעים מן הטור של שיין היה תפקיד כלשהו (העניין עדיין נחקר) בניצחון על גרמניה הנאצית. אלו עובדות הידועות, בינתיים, רק למתי מעט, שעימם נמנה, כך מתברר, גם הכותב חיים שיין, שאף ציין ביום השואה האחרון ב"ישראל היום" כי אביו, שהיה אסיר בדכאו, "שוחרר על-ידי חיילי הצבא האמריקני".

ההסתמכות הבלתי פוסקת על רטוריקת שואה כדי להצדיק עמדות בוויכוחים עכשוויים, ויהיו חשובים ככל שיהיו, מבזה את זכר הנספים. היא פורטת את זכר השואה למעות רטוריות ומבקשת להוון את האבל באקזיט פוליטי מיידי

איני מכיר את שיין, אבל אני בטוח שהוא אדם אינטליגנטי. מובן שהוא יודע מי שיחרר את דכאו וסביר להניח שגם הוא יכול היה לנחש כי מישהו יבחין בהשמטה המגוחכת והמכוונת של חלקם של האמריקאים בשחרור המחנה. מדוע, אם כן, נדרש מלכתחילה מעקף-דכאו כדי להגיע לדיון בקרי? שהרי גם ללא דכאו הטיעון של שיין לגיטימי ותקף. מותר, כמובן, לבקר את המדיניות האמריקאית בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבל למה תמיד, בדרך אל השורה התחתונה, חייבים לעצור בדכאו? מהם שורשיו העמוקים של חוסר הביטחון הפוליטי-פובליציסטי המחייב את שיין, כמו גם רבים אחרים, לנמק ולהצדיק כל טיעון מדיני במורא המשרפות?

ההסתמכות הבלתי פוסקת על רטוריקת שואה כדי להצדיק עמדות בוויכוחים עכשוויים, ויהיו חשובים ככל שיהיו, מבזה את זכר הנספים. היא פורטת את זכר השואה למעות רטוריות ומבקשת להוון את האבל באקזיט פוליטי מיידי. שיין כותב כי "חלום של דורות התגשם במדינה היהודית, מדינה שיש לה צבא חזק ואזרחים הנחושים לממש את מלוא חירותם ועצמאותם". שיין צודק, אבל מסרב להבין שמדינה יהודית עצמאית וריבונית אינה יכולה לנהוג כאילו בכל רגע נתון מאיים עליה הפתרון הסופי. יותר מכך: השימוש הבלתי פוסק ברטוריקת שואה בהקשרים עכשוויים (כמו שמוכיח ראש הממשלה בהתייחסו לאיום האיראני) הוא סם ממכר שנזקו עולה על תועלתו: בהתחלה מרגישים נפלא, ובהמשך משלמים את המחיר. בסופו של דבר מדובר בטיעון סיבובי הפועל נגד האינטרסים של מדינת ישראל.

אם מדינת ישראל היא בסך-הכל הנתח הגדול ביותר בהסכם השילומים עם גרמניה, מדוע צריכים גם הפלסטינים להשתתף בהסדר מחיקת החובות הפוסט-שואתי?

ניתן בהחלט לטעון כי השואה היא הוכחה טרגית לנחיצותה של מדינה יהודית חזקה. ואולם, זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית אינה נובעת מן השואה. באקלים הפוליטי הנוכחי, שבו שיח השואה שגור כל-כך, כדאי אולי לחזור על הדברים: זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית אינה נובעת מן השואה. ההסתמכות הגורפת על זכרון השואה כמשאב פוליטי, אותה פריטה חדגונית על אותו מיתר רטורי, משכיחה את הזיקה ההיסטורית של העם היהודי לארצו. היא גם מתעלמת בגסות מן הזיעה והדם שהגירו המתיישבים היהודים בארץ ישראל בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

חלק ניכר מן השיח הפוליטי הנוכחי מציג את מדינת ישראל כפרס ניחומים שקושש העם היהודי מאומות העולם אחרי האסון הנורא שהתרגש עליו. ואם מדינת ישראל היא בסך-הכל הנתח הגדול ביותר בהסכם השילומים עם גרמניה, מדוע צריכים גם הפלסטינים להשתתף בהסדר מחיקת החובות הפוסט-שואתי? לעם היהודי, בדיוק כמו לעם הפלסטיני, יש זכות להגדרה עצמית, בלי כל קשר לאימי השואה.

זילות זכרון השואה בדיון הפוליטי, כמו במקרה הטור של שיין, מעלה לרגע על הדעת את מחשבת הכפירה שלפיה יוזמת החקיקה האווילית לאסור על השימוש במלה "נאצי" אינה רעיון גרוע כל-כך. או כפי שכבר שורר טל פרדימן ב"ארץ נהדרת": אל תגיד נאצי. אם כך נשמע הדיבור הישראלי הנוכחי על אודות השואה, אולי עדיף לשתוק.