"מימן הורה על פיטורי עשרות עובדים באמפל ובמרחב" ("גלובס"); "סלקום מפטרת 100 עובדים" ("ביזפורטל"); "660 עובדים פוטרו בענף המזון" ("כלכליסט"); "הפיטורים בתנובה יצאו לדרך: 70 איש מפוטרים" ("גלובס"). שוק העבודה הוא ודאי נושא חשוב ומרכזי עבור עיתונות הכלכלה. מדגם כותרות מן השבועות האחרונים מעלה כי בכולן מוקד תשומת הלב הוא פיטורי עובדים. לא במקרה. ידיעות על פיטורי עובדים, מעבר להיותן תיעוד של התרחשויות כלכליות במשק, נוגעות בעצב חשוף. אובדן מקום עבודה הוא אולי הדאגה הכלכלית המשמעותית ביותר של אזרח מן השורה. מה יותר מפחיד מהמחשבה שהמעסיק יכול פחות או יותר בהבל פה להפוך כל אחד מאיתנו למובטל? כל אדם שמפוטר ממקום עבודתו עובר טרגדיה אישית, עם היבטים חברתיים, נפשיים וכלכליים קשים.

אלא שההתמקדות בסיפורם העצוב של מי שאיבדו את מקום עבודתם מחמיצה את הסיפור המלא. ניתוק הקשר בין עובד למעביד, כפי שהיו מעדיפים לכנות זאת המעסיקים, הוא גם תופעה מקרו-כלכלית שהיא חלק מכל שיטה כלכלית (שאינה סטטית לחלוטין). דיון רציני בנושאי אבטלה נדרש לעסוק גם בתכונות המקרו-כלכליות של התופעה, לצד העיסוק החשוב בפנים האנושיות שלה.

חותך טונה, יפן (צילום: ג'יימס ג'סטין, cc-by-nc-nd)

ההתמקדות בסיפור האנושי מסתירה את המציאות ההפוכה: הרי המוני עובדים מאבדים את משרותיהם מדי שנה ואינם מגיעים לעמודי החדשות. אפילו בשנת 2010, שנה שבה שיעורי האבטלה בישראל היו נמוכים היסטורית, לפחות 65 אלף איש פוטרו, והשמים לא נפלו. אמנם כ-15 אלף מהם היו עובדים עונתיים (תיירות, חקלאות) שהפסקת עבודתם אינה דווקא פיטורים במובן המקובל, אבל גם כך מדובר בלפחות 50 אלף מפוטרים, שנכון לשבוע הסקר טרם מצאו מקום עבודה חדש. זוהי הערכת חסר משמעותית למספרם של סך המפוטרים במשק.

אופי המוסדות המסדירים את שוק העבודה משפיע בוודאי על המספרים הללו, אך מבט בינלאומי מעלה תמונה מורכבת יותר מאשר "קפיטליזם חזירי" מול "העדר גמישות סוציאליסטית". בכל מדינות ה-OECD מאבד שיעור משמעותי של העובדים את עבודתו. בהשוואה בין מדינות עולה שבגרמניה וארה"ב הסיכוי (הנמוך) לפרידה בין עובד למעביד זהה, למרות שוני עצום במוסדות המסדירים את שוק העבודה.

ובכלל, ההסתברות לאובדן עבודה היא לא מה שחשבתם: המדינות שמובילות את טבלת הסיכון (על סמך נתונים מלפני המשבר האחרון) הן ספרד, איסלנד ודנמרק, וסוגרות את הטבלה יוון, איטליה, ושבדיה. יש הרבה מאוד אותיות קטנות למדידות האלה, וגם כמה אותיות גדולות (בייחוד הקושי הסטטיסטי והמושגי להבחין בבירור מי יזם את הפסקת העבודה, העובד או המעביד), אבל בזהירות המתבקשת אפשר לקבוע, לכל הפחות, שהתמונה מורכבת.

הרבה יותר קשה לתקשורת לדבר על הפנים האלו של פיטורים, בין השאר כי הן אינן "חדשות". כמה מאות עובדים במפעלים לשימורי טונה שהסרת מכסים מאיימת על פרנסתם הם חדשות. פיטורי 100 עובדים בסלקום הם חדשות. עשרות אלפי אנשים שמפוטרים מדי שנה הם לא חדשות. הם התרחשות קבועה שאין בה גרם של חידוש. אבל כאשר מתעלמים מעשרות אלפי עובדים שפוטרו ולא הגיעו לחדשות, הדיון מתעוות.

חשוב לזכור את כאבם של עובדי מפעלי הטונה. כל מפוטר הוא עולם ומלואו, והדיון בנושא המדיניות הרצויה בנוגע לדמי אבטלה, עבודה מאורגנת או הכשרה מקצועית, למשל, יוצא נשכר מהכיסוי התקשורתי מהסוג הזה. מה עוד שעתידם התעסוקתי של עובדי מפעל הטונה אינו זהה לעתידו התעסוקתי של מפוטר הייטק בהרצליה, ואת השיקול החשוב הזה סיפור אישי יכול להעביר טוב יותר ממבט יבש בנתונים.

אבל כשבאים לדבר על ההשפעה של סוגיות כמו הסרת מכסים, קיצוץ תקציב הביטחון או הנזקים לתנובה בעקבות המחאה החברתית על כלל התעסוקה בישראל, יש יותר מטעם לפגם בטענה שפיטורי 300 עובדים (או 3,000 או אפילו 10,000), בתהליך שיימשך כמה שנים, הוא איום ממשי על שיעורי התעסוקה במדינה שבה מדי שנה הרבה עשרות אלפי אנשים מאבדים את מקום עבודתם. בשנים הקרובות יישלחו בישראל מאות אלפי מכתבי פיטורים גם אם סלקום לא תפטר איש, תנובה תשמר מעמד מונופוליסטי, ואף מכס לא יבוטל.

היבט חשוב נוסף של הדיון בפיטורי עובדים הוא העובדה שאובדן מקום עבודה ואבטלה אינם אותו הדבר. אחד הדיונים החשובים בחקר שיעורי האבטלה במיתונים של אחרי מלחמת העולם השנייה הוא היחס בין הסיכוי לפרידה של עובד ומעביד ובין הסיכוי למצוא מקום עבודה חדש. חוקרים שונים מגיעים למסקנות שונות, ואין שום דרך לעשות צדק עם המחקר העשיר הזה במסגרת זו, אבל המנעד של התוצאות (לפחות במחקרים על בסיס נתונים מארה"ב) נע בין הטענה ששיעורי האבטלה עולים בזמן מיתון כמעט רק בגלל הירידה בסיכוי למצוא מקום עבודה חדש, ובין הטענה שהעלייה בסיכוי לאבד מקום עבודה, והירידה בסיכוי למצוא מקום עבודה חדש, משפיעים במידה שווה על שיעורי האבטלה.

גם בנושא הזה יש הרבה אותיות קטנות, ופחות קטנות, כמה מהן נוגעות שוב להבחנה בין מי שפוטר ומי שעזב את מקום העבודה ביוזמתו. אבל בכל פירוש שהוא, התוצאות האלו מעמידות באור בעייתי את ההתמקדות הכמעט מוחלטת של הדיון הציבורי בנושאי אבטלה בצד של אובדן מקומות עבודה.

בהנחה שעיקר הבעיה הוא היותו של אדם מובטל, בייחוד למשך זמן משמעותי, ולא רק אובדן מקום העבודה כשלעצמו, התמקדות בחלק אחד של המשוואה מספר, במקרה הטוב, חצי מהסיפור. קשה ליצור כתבה על מקום עבודה שלא נוצר בענף הבנייה בגלל מונופול המלט של נשר. הרבה יותר קל לכתוב על מי שאולי יאבד את מקום עבודתו במפעל המלט אם שוק המלט ייפתח לתחרות. אבל דיון שלם ורציני פשוט לא יכול להתעלם ממה שהוא לפחות חצי מהסיפור, ואולי הרבה יותר מזה.

על כל עובד שפיטוריו הגיעו לעמודי החדשות יש עוד מאות רבות של מפוטרים שלא יסוקרו. מצבם של אלה כמו אלה תלוי במידה רבה בשאלה מה הסיכוי שלהם למצוא מקום עבודה חדש, ולמרות זאת כותרות על 500 מובטלים שמצאו עבודה (ויש עשרות אלפים כאלה מדי שנה) הן נדירות מאוד. דווקא משום שאבטלה היא אחד הפחדים המשמעותיים של כמעט כל עובד בעולם המערבי, חשוב לנהל דיון מושכל בסוגיה, ולא להתמקד באנקדוטות, חשובות ככל שיהיו, של עובדים מסוימים שאיבדו את מקום עבודתם.