"בדיעבד, הייתי עושה דברים אחרת", אמרה ענת קם עם שחרורה על תנאי מ-22 חודשי כלא.
התשובה הרב-משמעית הזאת לקהל העיתונאים והצלמים שהמתינו לה בצאתה בוודאי נוסחה בקפידה במסגרת מגבלות השחרור, וכהמשך לדבריה בשלב הטיעונים לעונש. האם התכוונה לומר, "אילו ידעתי אז מה שצפוי לי, הייתי נזהרת יותר בהדלפה ההיא", או שכוונתה היתה לומר: "לא הייתי מתעסקת בהדלפות. המחיר לא שווה את זה"?
בראיון שנתנה לעינת פישביין ב-2011, אמרה ענת קם: "גם אם חשבתי שהמניעים שלי צודקים ונאצלים, לא הייתי צריכה לנהוג כפי שנהגתי. בגלל החיפזון שבו עשיתי את הדברים לא השקעתי מחשבה במה אני מוציאה, מה הנזק האפשרי. זה היה מעשה נמהר ושטותי". השאלה המתבקשת היא אם המעשה הנמהר והשטותי הוא איסוף המסמכים או פנייתה לכתב "הארץ" אורי בלאו.
ענת קם מאשרת שעשתה מלאכה מגושמת, בלי לשלול אפשרות שפעלה ממניעים ראויים. בכך היא מודה במה שאף אחד מן הגורמים המעורבים בפרשה לא הודה עד כה. כל הגורמים – המערכת הצבאית, הכתב, העיתון, השב"כ, הפרקליטות – ממשיכים לפעול תוך הכחשת המציאות והתעלמות מכשלונם. אפשר לומר לכל אחד מאלה: אין צורך בבקשת סליחה על התבשיל המוקדח שנסגר השבוע בנזקים כבדים לכל הצדדים, אבל אפשר לצפות מהגורמים הציבוריים (גם עיתון הוא גורם ציבורי לעניין זה) לא רק לדון בכשלי הפרשה, אלא גם לרענן תפיסות. לא רק לעסוק בשיפור מיומנויות לחשיפת מדליפים, אלא לקיים דיונים בין גורמים עיתונאיים לגורמי אכיפת החוק ובסופם להציג בציבור גישה חדשה ביחס למעמדו של המקור העיתונאי.
על-פי התנהגותם הכושלת בפרשה הזו ולאחריה, חוץ מהידוק נוהלי אבטחת המידע, אף גורם מכל אלה לא למד דבר.
הסדנה להכשרת מקורות
מכל המדליפים האפשריים, דווקא ענת קם היא המנוסה ביותר בסכנות האורבות למדליף, ועל כן היא יכולה לגשת להדלפה הבאה בצורה חובבנית פחות. אלא שענת קם היא מקור שרוף. היא תוכל לכל היותר, כמו כמה עמיתים בוגרי כלא, להרצות בקיבוצים ובמתנ"סים על מה שעבר עליה. עם זאת ייתכן כי המקור הבא, שיוקדת בו בעירה פנימית לחשוף סיפור של עוול שלטוני או תאגידי, הפנים את מקרה קם (ואת מקרה ליאורה גלט-ברקוביץ') ויוותר מראש על הכבוד.
המדליפה ליאורה גלט-ברקוביץ' והעיתונאי ברוך קרא, 2.11.10 (צילום: "העין השביעית")
אילו ענת קם היתה בוחרת בשניים-שלושה מסמכים חשובים שהעניין הציבורי בהם גבוה, ואילו היה עורכת בירור שקט מיהו העיתונאי המתאים ליצירת קשר, ואילו היתה מסווה את זהותה או מעלימה אותה כליל אף ממנו, ייתכן מאוד שהיתה ממשיכה בחייה מתוך סיפוק על עשיית שירות ציבורי חשוב. אבל היא לא עברה סדנה להכשרת מקורות עיתונאיים, ועל כן יצרה מאגר של כ-2,000 מסמכים מסווגים שקל לזהות את מקורם, ומסרה אותו בפנים גלויות לידיים אחרות.
אין כמובן סדנה להכשרת מקורות. ובעצם למה שלא תהיה כזאת, כלקח מן הפרשה? למשל שירות אינטרנטי שיציע ייעוץ והדרכה חד-סטריים למי שמתלבט בשאלות איך להדליף חומר לפרסום ואיך להגן על עצמו.
השמדה מבוקרת
אורי בלאו, לעומת זאת, הוא תחקירן מקצועי. מקצועי במובן שזו פרנסתו בעיתון גדול. עד היום לא נשמע דבר מכיוונו או מכיוון "הארץ" כתגובה לשאלה מה היה בכוונתו לעשות במאגר, אלמלא החזירו. כאשר במהלך החקירה דרש השב"כ את השבת המסמכים וניהל על כך משא-ומתן עם העיתון, טענו בכירי העיתונות שכל עיתונאי ופרשן המכסים תחום רואים חומר סודי ושומרים לעצמם חומרי רקע, זמנית לפחות. אלא שתשובה כזאת אינה מספקת בתקופה שבה ניתן להדליף מאגר מידע שלם על דיסק אחד ולהעלות לרשת מיליוני מסמכים. ההבדל בין החומרים המזדמנים שקיבל בלאו לאלה הממוקדים שמשתמשים בהם כתבים צבאיים, לדוגמה, הוא בכך שהאחרונים קיבלו בשנות עבודתם מסמכי רקע ואלה הפכו עם השנים למאגר חומרי העשרה לכתיבת מאמרים או ספרים.
אורי בלאו, אוקטובר 2010 (צילום: יוסי זליגר)
כשכתב נופל על מאגר מזדמן שכזה, הוא חייב להתייעץ עם עורך העיתון מה לעשות בו. התשובה המתבקשת היא לעבור על המסמכים, למיין אותם ולהחליט אילו מכולם ראויים לשמש בסיס לחשיפה עיתונאית, מבחינת העניין הציבורי בפרסום ומבחינת מידת הפגיעה שהפרסום עלול לגרום לביטחון (כלומר, להעביר לצנזורה, דבר שאכן נעשה בכתבה ההיא). נותרת השאלה מה לעשות עם רוב החומר שלא ייעשה בו שימוש ושהחזרתו עלולה לחשוף את המקור. תשובה אפשרית לכך היא לדאוג להשמדתו המבוקרת, בנוכחות עורך-דין.
גם אם עדיין אין תשתית חוקית ליחסי כתב-מקור, הכתב חייב לשמור על חשאיות המקור. לשמור פירושו לוודא שהמקור לא יהיה בר-חשיפה אחרי שהכתבה תפורסם. חשאיות המקור גורמת לכך שלעתים קרובות העורך אינו יודע מיהו המקור, ובמיוחד כשמדובר בהעתקי מסמכים שמעידים על מהימנותו הגבוהה של המקור. כעורך, הקפדתי שלא לדעת מיהם המקורות לחומרים ממוסמכים. למרות הסקרנות היוקדת, היה חשוב יותר שאוכל להצהיר בשבועה במקרה של חקירה שאיני יודע מיהו המקור. התאפקות כזאת באה בחשבון כשסומכים בלב שלם על הכתב, הקובע כי המקור הוא מהימן.
כיוון שהכתב הוא זה שמקיים קשר עם המקור לצורך קבלת המידע, הוא גם האחראי הישיר לשלומו של המקור, ועליו החובה לוודא שלא רק בטקסט, אלא גם בתוספות העריכה – בפתיחים, בכותרות, בכיתובים ובחומר החזותי – לא יהיה שום פרט מזהה. חובתו של העורך היא לוודא ששום כתבת חשיפה שמתפרסמת, אין בה כדי לפגוע בחסיון המקור.
דברים שנשכחו
רשויות הביטחון נהגו בפרשה בכוחנות אופיינית. רשויות המשפט שיתפו עימן פעולה. צו איסור הפרסום המתמשך הצית, כמו תמיד, את סקרנות התקשורת ועורר רצון לפרוץ אותו. החקירה היתה אגרסיבית וההאשמות היו קיצוניות. לעובדה שהמושג המיושן "ריגול" עמד על הפרק היתה לא רק משמעות משפטית מבחינת העונש, אלא גם משמעות תקשורתית, מבחינת הדה-לגיטימציה. ענת קם הוצגה כבוגדת שמבקשת לפגוע באושיות בטחון המדינה.
רשויות הביטחון, כמו רשויות המשפט, ממשיכות לדבוק בדפוסים נוקשים. בניגוד למתבקש, הן אף מחמירות את גישתן להדלפות, מתוך חוסר הכרה עקבי בחשיבותה של עיתונות חושפנית ותוך התעלמות מן ההבדל העצום שבין הדלפה לריגול. לא המחוקק ולא גורמי המשפט לוקחים בחשבון את הכלל האנומלי שעיתונות אינה יכולה לפעול ללא מקורות, וכמידת היותו של המקור בסוד העניינים, כן גדול הסיכוי שהמידע המודלף ינקז סיאוב, שחיתות ותרבות שקר, שאין דרך אחרת לחשפה.
הפגנה מול משרד המשפטים בירושלים נגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין להעמיד לדין את אורי בלאו, 3.6.12 (צילום: אורי לנץ)
הכלל שהיה מקובל במשך שנים, שהמערכת הבטחונית תעשה כמיטב יכולתה למנוע הדלפות אבל תאפשר לעיתונים לפרסם את שהשיגו (ואושר על-ידי הצנזורה), נשבר סופית עם חקיקת חוק השב"כ ב-2002. בחוק זה, נוסף ל"מגלה" המידע איש הארגון, מוזכר גם "מפרסם" המידע, כלומר העיתון, העיתונאי, הבלוגר וכל אדם. סעיף 19(ב)(1) קובע: "המגלה או המפרסם מידע חסוי לפי חוק זה בלא היתר, דינו מאסר שלוש שנים".
בתוך כך – ואולי זו מטרת מערכות אכיפת החוק – נשכחו שני דברים: נשתכחה ההזנחה המחפירה של נוהלי בטחון השדה במפקדת פיקוד המרכז שבה שירתה ענת קם וממנה הוציאה את אלפי העתקי המסמכים, ונשכח הנאמר בכתבה המבוססת על שניים מהמסמכים, ופורסמה במוסף "הארץ" ב-28.11.08, כי "צה"ל נתן אור ירוק להרג מבוקשים בגדה, גם כאשר לכאורה ניתן היה לעצור אותם". מן המסמכים התברר כי בהוראת הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, הוחלט לדחות את מועד המבצע המדובר בגלל הפגישות המדיניות שהיו צפויות להתקיים באותו שבוע.
גזר דין ופרס נובל
מקור יכול להדליף מידע חשוב בגלל מגוון סיבות, ובהן נקמנות, יריבות מקצועית, קנאה ותסכול. אבל שני המקורות הנודעים שנחשפו, ענת קם וליאורה גלט-ברקוביץ', הדליפו באופן חד-פעמי, ומסיבות שנתפסו בעיניהן כטובת הציבור.
אדוארד סנודן, "איש השנה" של ה"גרדיאן"
ענת קם היא מה שמכונה "אדם נורמטיבי". היא פנתה לכתב תחקירים בעיתון גדול שנראה בעיניה כמי שיכול למצוא בין העתקי המסמכים שאספה חומר הראוי לפרסום עיתונאי. כך יעשה אדוארד סנודן, חמש שנים אחריה, כשיעביר ל"גרדיאן" ול"וושינגטון פוסט" מסמכים מסווגים על היקף ההאזנות של סוכנויות הביון האמריקאיות לראשי מדינות ולאנשים פרטיים ברחבי העולם. רבים רואים בסנודן גיבור שנטל סיכון רב כדי להביא מידע חשוב לידיעת הציבור. בין מוקיריו יש לא רק כאלה שמצאו אותו ראוי לפרס נובל לשלום, אלא גם שני חברי פרלמנט נורבגים שהגישו את שמו לרשימת המועמדים לפרס.
הלחץ הרב בישראל על מקורות שאינם זוכים לכל הגנה בחוק פוגע קשות בעיתונות. לעולם לא נדע כמה אנשים נרתעים מלהדליף, ומה החמצנו בשל כך. הדה-לגיטימציה השלטונית, המשפטית והציבורית למעשה ההדלפה, והכוח של מידע לפרוץ החוצה, יגרמו לכך שבאחד מן הסיבובים שיבואו, יצוצו מאליהם אלפי מסמכים כאלה או אחרים, כולם מתוצרת הארץ – בשבדיה, ברוסיה, בהונג-קונג או בכל מקום אחר – ומשם יגיעו למחשבו של כל המעוניין.