אנחנו כאן

כל העיתונים למעט "הארץ" מציינים בשעריהם את דבר ביקורה של משלחת חברי-כנסת שתשתתף ב"מצעד החיים" במחנה אושוויץ בפולין. רק ב"הארץ" מציינים על השער את הלווייתה של חברת-הכנסת לשעבר שולמית אלוני ("עם תפילה וקדיש, מאות קרובים וחברים נפרדו ממנהיגה חילונית"). רק "הארץ" ממקם, משום מה, כתמונה המרכזית על השער תצלום מכנס דתי מוסלמי רב-משתתפים בבנגלדש.

ב"מעריב" מצרפים לדיווח מן הטקס בפולין טור של גיא מרוז, פובליציסט קבוע בעיתון, שיצר בעבר כמה סרטים שהוקדשו לניצול וקיפוח של ניצולי השואה. "חשוב לקיים טקס עם שרי ישראל במחנה ההשמדה, יש רק כמה דברים שחייבים לסדר קודם", הוא כותב. ב"ידיעות אחרונות" ("אנחנו כאן: לראשונה בתולדותיה תקיים היום הכנסת ישיבה בפולין") מלווים את הדיווח טורים של מזכ"ל האו"ם ושל הכתב ניצול השואה של העיתון, נח קליגר. "מאמר זה מתפרסם בו זמנית בעיתונים מובילים בעולם", נכתב בתחתית מאמרו של באן קי מון ("המאבק בשנאה הוא ממשימותיו המרכזיות של האו"ם"). מאמרו של קליגר מתפרסם ב"ידיעות אחרונות" בבלעדיות.

ב"ישראל היום" מדייקים וכותבים בשער העיתון כי אין מדובר בפעם הראשונה שמשלחת מהכנסת תבקר באושוויץ, אלא שזוהי "המשלחת הגדולה ביותר". מה שמשאיר כמובן פתח לכותרות נוספות, לכשישלחו מישראל לפולין משלחת חברי-כנסת גדולה עוד יותר. עוד נכתב על שער העיתון: "בלעדי: שלדי ילדים נתגלו בחפירות בסוביבור". אם יש חוקר תקשורת המחפש אחר השימוש הנואל ביותר במונח המפוקפק ממילא הזה, "בלעדי", נראה שחיפושיו תמו – עד לכותרת הבאה.

לרגל יום השואה הבינלאומי מתפרסמת ב"גלריה" של "הארץ" ביקורת של אורי קליין על הסרט "אחרון הלא צדיקים" של קלוד לנצמן, על אודות ראש מועצת היהודים בגטו טרזינשטט. "ב'אחרון הלא צדיקים', לראשונה בסרטיו, גם משתמש לנצמן בחומרי ארכיון [...] ההימנעות של לנצמן משימוש בחומרי ארכיון בסרטיו הקודמים היתה מרכיב מרכזי באסתטיקה שלו כדוקומנטריסט ונגעה ישירות בכמה מן ההיבטים המרכזיים של השיח על אודות אפשרות ייצוגו של זכרון השואה. הכללתם של חומרי הארכיון האלה מפתיעה אפוא. ועם זאת, אין בכך כדי לערער על תקפות נחישותו של לנצמן עד כה באשר לאי-השימוש בחומרי ארכיון – ויש בכך מידה של התרסה שאינה פחותה מזו שליוותה את ההימנעות בסרטים הקודמים".

ב"דה-מרקר" כותבים נדן פלדמן וצבי זרחיה על פרסום ב"ניו-יורק פוסט" ולפיו "סטיוארט ראהר, מיליארדר יהודי בעל מוניטין מפוקפקים", הוא מי שמימן את הטסת חברי-הכנסת לפולין. ראהר, נכתב, "הוא מהתורמים הגדולים של עמותת מעמקים, שהוציאה 400 אלף דולר על הוצאות המשלחת הישראלית לאושוויץ ומימון הוצאות הטקס הרשמי שיתקיים היום". הוא עצמו "הוציא יותר מ-600 אלף דולר על השכרת שני מטוסי בואינג 737 ועבור הופעתו בטקס של הזמר אנדראה בוצ'לי". דובר הכנסת, כותבים פלדמן וזרחיה, "הכחיש בתוקף" את הדיווח בעיתון האמריקאי.

דיווח דומה מתפרסם גם בכפולה הפותחת הממלכתית של "ידיעות אחרונות". הדיווח קצר הרבה יותר, אולם מכיל פרטים שלא הופיעו בדיווח בעיתון הכלכלי: "שמו [של ראהר] נקשר בכמה שערוריות עסיסיות", מדווחים איתמר אייכנר ועדי גולד. "ראהר, שמציג את עצמו כ'מלך הכיף', הצטלם ביום גירושיו מאשתו חוגג באורגיה עם שלוש צעירות בלימוזינה שלו. הוא אף נעצר לאחר שאיים באקדח על נער מעלית".

והם שם

עם כל הכבוד למשלחת הגדולה ביותר אי-פעם של חברי-כנסת למוזיאון מחנה המוות אושוויץ בפולין, את הכותרות הראשיות – גם ב"הארץ" – תופסת היום התבטאות של שר הכלכלה והמסחר נפתלי בנט. הלה מסר לעיתונות כי ראש הממשלה בנימין נתניהו לוקה ב"אובדן עשתונות ערכי", וזאת בשל מסר שהועבר לעיתונות קודם לכן על-ידי לשכת ראש הממשלה, ולפיו הוא מעיין באפשרות של השארת כמה מהמתיישבים ביהודה ושומרון תחת שלטון פלסטיני במקרה של הסכם שלום.

ב"ידיעות אחרונות" מכנה שמעון שיפר בטור פרשנות את הרעיון "הזוי" ו"ציני" ו"חלוד", קובע כי הוא אינו מציאותי וטוען כי במסגרת הסכם שלום, יהיה על עשרות אלפי מתנחלים להתפנות מבתיהם. ב"הארץ" מתפקד יוסי ורטר כקיביצר מקצועי כשהוא קובע כי הדברים שאמר בנט הם "מהחמורים שאמר אי-פעם שר על ראש ממשלה תחתיו הוא מכהן", וכי הם עילה לפיטורים "תוך 48 שעות".

ראש הממשלה בנימין נתניהו נפגש עם נציגי חברות הזנק, במהלך ועידת הסייבר הבינלאומית בתל-אביב, 27.1.14 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

שלום ירושלמי מציע ב"מעריב" שלל פיתולים ותמרונים פוליטיים אפשריים סביב התבטאויותיו של נתניהו בהקשר לתהליך השלום, ומסיים בציטוט של "שר בכיר אחד" שאמר לו: "שום דבר לא יקרה. המטרה שלנו זה למסמס את המשא-ומתן במשך 2014, לפחות עד הבחירות בקונגרס בשנה הבאה".

"ישראל היום" מציע פלפול משלו: לפי העיתון, כלומר לפי לשכת ראש הממשלה, הדברים שאמר נתניהו היו בגדר "בלון ניסוי" שרצה "לחשוף את הסרבנות של אבו-מאזן". כלומר, אל לו לימין לזעום על הדברים שאמר נתניהו, מדובר בסך-הכל בשקר שראש הממשלה שיקר לגויים (עיתונאים) כדי לתחבל גויים אחרים (הערבים ימ"ש). החינמון הוא היחיד שההתבטאות של בנט אינה תופסת את כותרתו הראשית, המנוסחת כך: "הפלשתינים: אף מתנחל לא יורשה להישאר אצלנו".

ישראבלוף

"הממשלה נותנת לעצמה פטור: 79% מההתקשרויות – בלי מכרז", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "עסקאות בסך 73 מיליארד שקל נעשו ללא מכרזים ב-2008–2012 – ובהן ייעוץ משפטי במיליוני שקלים ואף הסכם בסך 806 מיליון שקל עם קרן רש"י להפעלת מפעל ההזנה בבתי-הספר", נכתב בכותרת המשנה, לדיווח של כתבי "דה-מרקר", המגישים כל אחד מהם בתחומו תקציר של הגופים והאישים שנהנו מהעסקה ממשלתית ללא מכרז.

"התקנות המאפשרות לקבל פטור מחובת המכרזים נולדו מכורח מציאות שבה הסרבול הביורוקרטי הכרוך בעריכת מכרז אינו מאפשר לגופי הממשלה ניהול יעיל [...] אלא שפתח החירום שנפרץ בחוק חובת המכרזים, כמענה לתרחישי קיצון, התרחב לשדרה ראשית", כותב אבי בר-אלי בטור הפרשנות. "בעוד שמשרדי הממשלה מנפנפים בדגל שוויון ההזדמנויות, התברר החוק ככלי ריק – ישראבלוף שמשומר לצורכי תדמית ציבורית בלבד".

כתבת השער של המוסף "ממון" מוקדשת לטענות בדבר רשלנות סדרתית בחברות הנדל"ן גינדי (השייכות לבני דודים). באופן מוזר, מן הכתבה עולה מסר מרגיע (כלומר, עבור מי שאינו מתגורר במבנים של חברת הבנייה האמורה), ולפיו החפיפניקיות לכאורה אינה מפלה בין עשיר לדל. "לפני חודש קרסה המרפסת של גינדי-השקעות בחדרה. אתמול נפל חלון במגדל של גינדי-אחזקות בתל-אביב, ממש מתחת לפנטהאוז של שרי אריסון", נכתב בכותרת המשנה על השער. "הדיירים: זה כבר חלון שלישי בחצי שנה. החברה: 'זה שכיח במגדלים, נפעל לתקן באופן מיידי'".

בריאות

רוני לינדר-גנץ, כתבת הבריאות של "דה-מרקר", מספקת את הערכותיה בנוגע לתוכן ההמלצות שתיתן ועדת גרמן. אתמול התפרסמה ב"כלכליסט" הערכה של שאול אמסטרדמסקי, שנמסרה כמבוססת על מידע, בנוגע לאחת מההמלצות האפשריות.

מאחורי העץ

"ליף מואשמת על-ידי הממסד בהשתתפות בהתפרעות, בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו ובשימוש בכוח (השופט קרא לזה 'הורדת זקיף'), או באיומים למנוע מעצר", כותב רותם שטרקמן ב"דה-מרקר" על משפטה של מובילת המחאה החברתית של 2011, דפני ליף, "אלא שאם לשפוט לפי שני העדים הראשונים שהופיעו בפני בית-המשפט, לתביעה המשטרתית לא יהיה פשוט להוכיח את כל זה. מה עוד שקשה למצוא מי שלא זוכר את קטעי הווידיאו שהציפו את הרשת – שמראים בדיוק את ההפך. כלומר, שהיא נעצרה תוך הפעלת כוח מוגזם ללא סיבה.

"עם פתיחת עדותו של מנהל הסיירת-הירוקה בתל-אביב, ציון בן-שושן, נשמע הדיון לרגע כמו המערכון הזכור של הגשש-החיוור 'אופסייד סטורי' ('ואז כל הטריבונה התחילה לצעוק 'השופט בן זונה', אפילו אשתי'). בן-שושן תיאר צעקות דומות בהפגנה – 'ציון בן זונה', עד שגילה לפתע את האחיין שלו צועק יחד עם כולם (האחיין כמובן כלל לא ידע שמדובר בו). כשהשופט שאל אותו מה אמור לעשות מנהל הסיירת-הירוקה בהפגנה, אמר בן-שושן ש'הסיירת אחראית על הכלבים'. אחר-כך הוא קצת תיקן את הרושם, והסביר שחוץ מענייני כלבים הוא אחראי לשטחים הירוקים, כלומר לשטח הפתוח שבשדרות רוטשילד.

"והיו עוד קטעים מגוחכים, למשל כאשר איש היס"מ יוסף שאבי, בחור בעל צ'ארם, אמר שהוא בטוח שדפני דחפה שוטר, הוא רק לא יודע מי השוטר ומדוע אף שוטר לא התלונן על כך, ולכן לא ניתן למצוא אותו. קטע משעשע נוסף היה כאשר שאבי התעקש שליף נעצרה על הכביש, על אף שמיד אחר-כך הסניגורית, עו"ד גבי לסקי, הראתה את התמונה הידועה שבה שוכבת ליף על מרצפות אקרשטיין כשכל השוטרים גוהרים מעליה.

"גם לאחר שראה את התמונה, לא היה שאבי מוכן להודות בטעותו. 'אני חייב להיות במקום', אמר. גם עורכות-הדין מטעם התביעה, רותם חזן ויעל גבריאלי, הוסיפו לבדיחה כשאמרו שהן לא בוטחות במקור התמונה – וייתכן שמישהו עשה 'פוטושופ'. בכלל, מלחמת הסרטונים והתמונות רק החלה במשפט הזה (בינתיים, בכל הסרטונים שהוצגו, גם מטעם התביעה, היו הרבה צעקות, אבל לא נראתה אלימות מצד המפגינים), ועוד נכונו לנו עדויות של צלמים ופטפוטי סרק על זוויות צילום ועל 'מי עמד מאחורי העץ' (שוב הגשש). גם השופט שמאי בקר, שניהל את המשפט באופן מעודד למדי, נראה לעתים די משועשע. הוא הבין כנראה שזה הולך להיות שוס רציני, ולכן הורה להכין לפעם הבאה, בתחילת פברואר, אולם יותר גדול".

ענייני תקשורת

"לוח השידורים החדש של הטלוויזיה החינוכית עלה לא מעט כסף, שחלקו זרם ללא מכרז", נכתב בחלקו של כתב התקשורת נתי טוקר בפרויקט ההעסקה הממשלתית ללא מכרז של "דה-מרקר". "פטור ממכרז ניתן גם לעורך 'ידיעות אחרונות' לשעבר, שילה דה-בר, שקיבל 177 אלף שקל תמורת ייעוץ". עוד מפרט טוקר שכר של מגישים בערוץ: 120 אלף לקובי מידן עבור הנחיה של עד 30 תוכניות של סדרת הראיונות "חוצה ישראל", 67 אלף שקל לדן מרגלית עבור 26 תוכניות של "ערב חדש" ו-170 אלף שקל לניב רסקין עבור 45 תוכניות של "תיק תקשורת".

עוד מדווח טוקר כי אסתי אפלבאום-פולני, שעבדה בעבר עם ראש הממשלה נתניהו ומועמדת כעת לראשות מועצת הכבלים והלוויין, לא דיווחה כי מבקר המדינה בודק את תפקודה בעבר כיו"רית פארק אריאל שרון, בנוגע למעורבות אסורה בגיוס עובדים.

אסתי אפלבאום-פולני ואמיר גילת בישיבת מליאת רשות השידור, 22.4.13 (צילום: "העין השביעית")

ודיווח נוסף של טוקר: חברת קודה-תקשורת של רם לנדס, שהפיקה את החדשות המקומיות, טוענת כי העסיקה 120 עובדים, אך הוועד מטעם ארגון העיתונאים מצא רק 60. מחלוקת שוררת גם באשר לאופן שבו חולק התקציב, כשלפי חברת ההפקה, הרווח שנכנס לכיסיה היה מזערי, ואילו הארגון טוען כי מדובר בשולי רווח גדולים בהרבה. הד לגרסה האחרונה נמצא בציטוט של יו"ר ועדת הכלכלה בכנסת אבישי ברוורמן, שמגיע לכותרת הדיווח: "בחדשות המקומיות היו רווחים מטורפים – מישהו פה דפק קופה".

הכתבה הראשית של "כלכליסט" היא ראיון של שניר הנדלר ויניב רחימי עם מנכ"ל בנק איגוד הפורש חיים פרייליכמן, המצביע על העדיפות של הבנקים בניהול חוב על פני הגופים המוסדיים. בין השאר אמר: "כשהבנק מעניק הלוואה לבדו או עם בנק נוסף, ומגיע למימוש נכסים, הוא לא צריך לתת דיווח על כך לכל עם ישראל. כשחברה שהנפיקה אג"ח נקלעת לקשיים, ונאלצת לדווח על כך, הפרסום הציבורי לא מסייע לה בניהול החוב.

"ברגע שפורסם בתקשורת שיש בעיה, ערך המניה ירד באופן אוטומטי, בלי קשר כרגע אם היא נכונה או לא. עצם הפרסום עשה נזק. ראשית כי המניה ירדה, ושנית היכולת של החברה לממש את הנכסים נפגעת כי כולם יודעים שהיא בלחץ, ולכן יציעו לה מחיר יותר נמוך. קחו לדוגמה את כלל-ביטוח (חברה שקבוצת אי.די.בי נאלצה למכור כדי לעמוד בהתחייבויותיה; ש"ה וי"ר). מה קרה שהערך שלה ירד? זו לא חברה שמצבה העסקי משתנה מיום ליום. האווירה הציבורית והפרסום פגעו בסופו של דבר ברכוש של הנושים עצמם. חיפשו את הראש של בנאדם זה או אחר".

"אתה מאשים כאן את התקשורת והאווירה הציבורית בנפילת הטייקונים?", שואלים המראיינים, ומנהל הבנק משיב: "האנשים האלה בבסיס שלהם – ואני מכיר אותם אישית – הם לא פושעים. יכול להיות שהם שגו, יכול להיות שהם עשו צעדים לא תקינים, והם בעצמם מודים בחלק מהדברים, אבל הם לא פושעים. הם אנשים שהשקיעו את כל הונם ואונם בחברות שלהם. הם השקיעו את כל הכסף שלהם ולקחו הלוואות בשביל החברות עצמן. ב-2005–2006 היתה כאן אופוריה, וחשבו שהערך של הנכסים רק יעלה ויעלה".

"זה גם מה שקורה היום?", שואלים עוד המראיינים. "יכול להיות שבחלק מאג"חים שהונפקו לאחרונה, הרוכשים לא בדקו מספיק לעומק את הסיכון. ככה זה, ברגע שיש עודף כסף לציבור, ואני מתכוון לקרנות הנאמנות ולקופות הגמל, אז לא תמיד בודקים לעומק את הדברים. הזיכרון הוא זיכרון קצר".