אתמול (26 בינואר 2014), כשיצאה מנווה-תרצה, הצהירה ענת קם, שהדליפה מסמכים צבאיים מסווגים לעיתונאי, שבדיעבד היתה נוהגת אחרת. לא רק היא. יהיה מועיל אם גם שאר גיבורי הפרשה, ובהם התקשורת, יפיקו לקחים מהתנהלותם בתחנותיה העיקריות. הנה כמה תמרורים.
השב"כ. איבד את קור הרוח המיוחס לו כשרדף את אורי בלאו. יותר משהשב"כ פעל כדי לסתום פרצות בטחוניות, הוא נראה כמי שמבקש לנקום בעיתונאי שהיתל בו והצליח להערים עליו. השב"כ חצה קו אדום כאשר חדר לפנקסיו ולמחשבו של עיתונאי שבהם אצורים חומרי הגלם שהוא אוסף לצורכי עבודתו. עיתונאי אינו אמור לשתף פעולה עם רשויות המדינה המשתוקקות לזהות את מקורותיו, ואין לאלץ אותו לעשות זאת באמצעות פלישה לתחום הפרט שלו או על-ידי הפיכתו למושא לטרור שלטוני.
ענת קם משתחררת מבית-הכלא, 29.1.14 (צילום: יוסי זליגר)
פרקליטות המדינה ומערכת המשפט. עשו שימוש פסול, בלתי מידתי בעליל, בסמכותן לבקש ולהטיל צו איסור פרסום על עצם מעצר הבית שהוטל על ענת קם ועל נושא החקירה המתנהלת נגדה. לא זו בלבד שפגעו בעקרונות חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, אלא שחשפו כתמים מתים בראייתם את המציאות התקשורתית שבתוכה הן מתנהלות: בעידן הדיגיטלי לא ניתן לחסום מידע באמצעות צווי פרסום החלים על כלי התקשורת המסורתיים. המידע החסום לכאורה מחלחל ברשת, אם בחו"ל ואם בישראל עצמה, ובהדרגה מגיע לידיעת הציבור הרחב שממנו מבקשות הרשויות להסתיר את המתרחש. הפרסומים הראשונים על פרשת ענת קם הופיעו ברשת בדצמבר 2009, בעוד שצו איסור הפרסום הוסר רק ב-8 באפריל 2010. די להתבונן בשטפון המידע החסוי שזרם דרך "ויקיליקס" ואדוארד סנודן כדי להבחין בעולם המושגים התקשורתי התלוש של הממונים על אכיפת החוק בישראל.
הכנסת. היא לא נחלצה עד כה לתקן את החוק שבגינו הועמדו ענת קם ואורי בלאו לדין על "ריגול חמור". סעיף זה שבו נאחזה הפרקליטות כדי להאשים ולהעניש את השניים מגדיר, מיניה וביה, כעבירת ריגול חמורה את עצם החזקתם של מסמכים סודיים, גם אם לא נעשה בהם שימוש לצורכי פרסום. ואם לגבי ענת קם השימוש בסעיף היה רלבנטי בנסיבות שנוצרו, הוא פסול מכל וכל לגבי אורי בלאו. עיתונאים מחזיקים מסמכים חסויים כדבר שבשגרה הנגזר מעיסוקם. במצב החוקי הקיים, כל אחד מהם חשוף בגין זאת להעמדה לדין על ריגול חמור.
"הארץ". על אף הסבריו של העיתון על האמצעים שנקט כדי לגונן על ענת קם ולמנוע את חשיפתה כמקור לדיווחיו של אורי בלאו, עליו להיזהר שבעתיים בפרסום תצלומי מסמכים הנועדים לאשש את המידע המילולי המופיע בכתבות תחקיר.
התקשורת. עם פרוץ הפרשה, וגם לאורך חלק ניכר מהסתעפותה, גילו עיתונאים לא מעטים שמחה לאידם של אורי בלאו ו"הארץ" ולא היו ערניים מספיק לפגיעה הדורסנית של השלטון ומערכת אכיפת החוק בחופש הביטוי ובזכות הציבור לדעת. במיוחד הצטיינו בכך "מעריב" ו"גלובס", שנראו כמי שמנצלים את מצוקתו של "הארץ" כדי לבוא חשבון עם העיתון המתחרה בהם. עיתונאים, גם הבכירים שבהם, גילו הבנה לגרסת השלטון שממדי ההדלפה במקרה זה הם בלתי סבירים ושיש הצדקה לאמצעי הענישה שנוקטות הרשויות הן נגד המדליפה והן נגד כלי התקשורת שעשה שימוש במידע שמסרה. ההזדהות הזו עם עמדת השלטון התעלמה מהחשיבות הציבורית הגדולה שהיתה למידע שפירסם בלאו ושאותו ביקשו צה"ל והממשלה להסתיר (ביצוע סיכולים ממוקדים לכאורה תוך עקיפת הוראות בג"ץ).
עיתונאי "הארץ" אורי בלאו בעת משפטו באשמת החזקת מסמכים סודיים, 24.7.12 (צילום: יוסי זליגר)
אורי בלאו. גם כשעיתונאי נרדף על-ידי השלטון וחש בודד ופגיע, מוטב לו לנהוג ביושר מוחלט.
ענת קם. מדליף/מדליפה לעולם יישארו חשופים בצריח. לא תמיד מצליחים העיתונאי ו/או כלי התקשורת המעסיק אותו לספק את השריון המרבי למקור ואת המעטפת התומכת כאשר העניינים מסתבכים. כאשר מתריע-בשער מתוך הממסד (Whistle Blower) פונה לעיתונאי ומוסר לו מידע פנימי, עליו לדעת שהוא לוקח על עצמו סיכון עצום. לא זו בלבד שהוא מועל באמון שמעניקה לו המערכת שבה הוא משרת או מועסק, אלא שהוא הופך פגיע – לנקמה, לפיטורים, לענישה פלילית ולנידוי חברתי.
על המדליפים להפנים שאין סימטריה בין מצבם לבין זה של העיתונאי הניזון מהם: ברמה הפורמלית, המדליפים עוברים עבירה – אם משמעתית ואם פלילית – בעוד שהעיתונאי ממלא את תפקידו בכך שהוא מפרסם מידע שיש בו עניין ציבורי מובהק, גם אם השלטון מבקש להסתירו. אמנם, ברמה המוסרית העקרונית, הן המקור המדליף והן העיתונאי המדווח פועלים ממניע זהה: לשרת את הציבור, לעבות את המידע העומד לרשותו כדי להתריע על עוולות או על התנהלות נפסדת – אך ברמה הפורמלית מעמדם שונה לחלוטין: המדליפה מפירה את התחייבותה למעסיקיה, שלא לומר בוגדת בהם, בעוד שהעיתונאי ממלא את ייעודו המקצועי וגם את חובתו החברתית.
זה לא הוגן, אבל זו חלוקת התפקידים שהתקבעה בין מדליפים לעיתונאים, וגם אותה יש לזכור היום, עם צאתה של ענת קם מהכלא.