ברכה והצלחה

כותרות העיתונים אינן מוקדשות היום לפרשה מסעירה המפעפעת מתחת לפני השטח התקשורתיים כבר שבועות וחודשים, אלא למונולוג תוקפני של שר בכיר שדווח כבר בשבוע שעבר. גם הפרשה וגם המונולוג הביאו למתיחות חוצת יבשות, בין הממשל וזרועות האכיפה האמריקאיים לבין הממשל וזרועות האכיפה הישראליים. שני העניינים גם עומדים בסימן תקשורתי דומה: בשניהם יש עיתונים המנסים לחשוף אותם לציבור, גם אם מסיבות שונות בתכלית, ובשניהם יש עיתון, אותו עיתון, המנסה לכסות ולקבור אותם.

על הפרשה הוטל צו איסור פרסום מתעתע ותמוה, שהלכה למעשה מונע מהעיתונאים לדעת מה בדיוק הוא אוסר לפרסם, ושבתוכו נכללת הוראה שלא לדוור אותו למערכות כלי התקשורת – אך הוא זמין לכל בעל קישור לאינטרנט. העיתונות החופשית מנסה לחשוף בפני הציבור את פרטי הפרשה טיפין-טיפין ולאתגר את הגבולות העמומים בכוונה תחילה של איסור הפרסום בלי לעבור על החלטת השופטת באופן בוטה.

לצד ערוץ 10 בתקשורת האלקטרונית (ברוך קרא), "הארץ" מוביל את סיקור הפרשה בעיתונות המודפסת כמעט ללא תחרות. לצד האופי שהוא מעניק לתהליך הדיגיטליזציה המערכתי (ה"טרפיקיזציה"), הדחף לקעקע חומות צנזורה, צבאית או אזרחית, הוא סימן ההיכר המובהק ביותר של כהונתו של עיתונאי "הארץ" אלוף בן כעורך הראשי של העיתון (שיש לו אתר). זה המשך הולם לעשייה העיתונאית של מי שכתבה שלו עמדה במוקד הפסיקה שהחלישה היסטורית את מוסד הצנזורה הצבאית.

היום מספקים גידי וייץ ועורכי "הארץ" פרטים נוספים על הפרשה, בכתבה המתפרסמת בהבלטה בעמוד השער (וממשיכה אל העמודים הפנימיים). וייץ מזכיר חוקרים פדרליים אמריקאים שחקרו חשדות לסחיטה של הרב יאשיהו פינטו, שלו היתה "רשת ענפה של קשרים" ביחידה לחקירות בינלאומיות של המשטרה; מעלה שוב את עניינו של קצין המשטרה הבכיר אפרים ברכה, שסיפר לפני כשנתיים למפקדיו כי קיבל לכאורה שוחד מפינטו, ומעלה גם את שמו של קצין אחר שהיה לכאורה בקשרים עם פינטו ("מסכת יחסים טובה עם חצר הרב"): ראש יחידת להב 433 ניצב מנשה ארביב. תמונה של ארביב כשהוא רוכן אל פינטו מובאת בהבלטה בראש שער העיתון.

ב"ידיעות אחרונות", שמבקר הטלוויזיה שלו המליץ אתמול להימנע מעיסוק בפרשה עד להסרת צו איסור הפרסום, מתייחסים אליה היום, כמדומני לראשונה (בסיבוב הנוכחי), ועושים זאת כמי שכפאם שד: בידיעה בעמ' 18 (התפוס בחלקו על-ידי אותו טור ביקורת טלוויזיה), וללא הפניה בשער, כשהם משחזרים למעשה את הפרסום אתמול בחדשות ערוץ 2 (גיא פלג). זו התנהלות תמוהה של העיתון, שאינו בוחל בסנסציות (ומדובר בפרשה סנסציונית לפי כל קנה-מידה) ושיודע להפיל חומות של איסור פרסום כשהוא מעוניין בכך. כך או כך, הדיווח בהיר יותר משל העיתונים האחרים ומספק עלילה קוהרנטית יותר.

ירון דורון כותב כי פינטו טוען שארביב, "הקצין הבכיר החולש על כל יחידות העילית של המשטרה", עודכן בתפקידו כמפקד להב בכך שברכה קיבל סיוע כספי מחצר הרב. ארביב, כותב דורון, הכחיש. "בקרוב היתה אמורה הפרקליטות להודיע לפינטו על כוונתה להגיש נגדו כתב אישום, אלא שמידע שהוא העביר ליועץ המשפטי טרף את הקלפים", כותב עוד דורון. "פינטו העביר מידע מפליל לכאורה נגד קצין בכיר במשטרה, והחקירה נגדו הוקפאה עד לבירור המידע: אם יימצא אמין, הוא יגרום לרעידת אדמה במשטרה".

ב"מעריב", המעסיק את ברוך קרא כפרשן משפט חיצוני, זוכים גם הם לנתח מהפרשה: "פרשת הרב יאשיהו פינטו וקצין המשטרה הבכיר: בין צל"ש לכתב אישום", נכתב בכותרת על שער העיתון. "האם ההחלטה לתת לפקודיו של תת-ניצב אפרים ברכה לגבות ממנו עדות בפרשת הרב החשוד במתן שוחד היתה נכונה?", נכתב בכותרת המשנה, וגם "אתמול נחת בישראל אדם שמסר מידע חשוב". קרא מתמקד באמינות עדותו של ברכה כי הכספים שקיבל היו שוחד ומנבא מה תהיה עמדת המשטרה, כלומר המפכ"ל, לכשהפרשה תיחשף: מדובר בעשבים שוטים.

כותרת המשך הכתבה של וייץ בעמ' 6 של "הארץ" היא "היחסים הבעייתיים בין חצר הרב פינטו לשוטרים בכירים", ועיקרה אכן מוקדש להרצאה של וייץ בעניין, המשמשת משקל נגד לתגובת המשטרה, המובאת במסגרת נפרדת. בעוד שהודעת הדובר מדגישה כי אין להשליך מהפרשה על המשטרה כולה ("המשטרה לתקשורת: לא להכתים את כל הארגון" היא כותרת המסגרת), הרי שווייץ מעניק לפרשה הקשר רחב ובעל משמעות המשליך על הארגון כולו, או לפחות על צמרתו – ולא על העשבייה שבשוליו. גם הודעת הדוברות וגם הכתבה העיתונאית "מתמרנות במגבלות של צווי איסור פרסום", כלשונו של דובר המשטרה. כשאלו יוסרו יוכל, אולי, הציבור לשפוט אם היתה להם הצדקה עניינית או שקציני משטרה ופוליטיקאים בכירים השתמשו בהם כדי לכסות על ערוותם.

בינתיים, מי שמחזיק את עלי התאנה מעל לערוות המכוסות בעיתונים וחשופות ברשת הוא "ישראל היום". מרדכי (מוטי) גילת, בעצמו עלה תאנה (עבור "ישראל היום" עצמו), מתנדב לשכב על הגדר עבור משטרת ישראל ולדברר את ההודעות הנואשות שהיא מספקת לעיתונות בימים האחרונים. עורכי החינמון מכופפים עבורו את הקונצרטינות. "המשטרה: 'די לשמועות, אל תכתימו את כולנו'", נכתב בכותרת בולטת במעלה השער, סמוך לתמונה של הרב פינטו כשהוא עוטה ארשת נכלולית. כותרת המשנה חוזרת שוב על אותו המסר וצמוד לה מודפסת הפניה לטור של גילת, החוזר שוב על אותם מסרים.

עמ' 7 של העיתון מוקדש לפרשה: אפרת פורשר חתומה על ידיעה המכילה רובה ככולה את עמדת המשטרה, ומתחת לה מודפס הטור של גילת תחת הכותרת "הרב יאשיהו פינטו וחרפת התקשורת" (בשולי הדף, ידיעה על מינוי מפקד פיקוד, שנקשר כך לפרשה בהחלטה עריכתית אומללה). לפי גילת, ה"פרשה" אינה אלא ספין של הרב פינטו ו"מערכת יחסי-הציבור המשומנת שלו", שנועדו לסייע לו להתחמק מהעמדה לדין, וברכה ושוטרים אחרים המעורבים ב"פרשה" אינם אלא קורבנות תמימים. גילת מזדהה לגמרי עם עמדת המשטרה, ועבורו פינטו אינו חשוד בשוחד, אלא מי שהעניק שוחד – חד וחלק. העמדה הזו של גילת מתאימה לזו של העיתון שמעסיק אותו, המנהל קשרים עיתונאיים חמים עם המפכ"ל דנינו.

הטור של גילת הוא בעיקר כתב אשמה חריף נגד העיתונאים המקבלים את גרסתו של פינטו. מובן שגרסתו של פינטו לא פורסמה עדיין באף עיתון, מאחר שהיא חסויה תחת צו איסור פרסום שביקשה המשטרה עצמה, אולם גילת מתכוון לעיתונאים ב"הארץ" ובערוץ 10 (ו"מעריב"), שהעלו את הפרשה למודעות הציבור, שומרים אותה שם ומנסים לפרסם עוד ועוד פרטים ככל שניתן. ייתכן, היפותטית, שיתברר כי גילת צודק ומדובר בעלילה, אבל עצם העמדה שלו היא אנטי-עיתונאית, מאחר שהוא קורא להכמין מידע במקום לחשוף אותו.

גילת אינו מזכיר חוקרי FBI וביקורים מפתיעים מחו"ל, שהיו יכולים לקלקל את תמונת המעשה שהוא מצייר במשיחות מכחול גסות, ולפיה מדובר במשחק סכום אפס (או שפינטו אשם או שהוא חף מפשע). כמובן, ייתכן שגילת פשוט אינו יודע את המידע שעליו רומזים וייץ וקרא, ושמפורסם באתרים ברשת. גם זה עולה בקנה אחד עם הפרקטיקה המקובלת ב"ישראל היום", העיתון שמעדיף לא לדעת יותר מדי.

אידיוטים לא שימושיים

אבל, כאמור, במוקד תשומת הלב נמצא דווקא עניין אחר, מסעיר הרבה פחות: הריקושטים בעקבות חשיפתה של התבטאות פוגענית של שר החוץ משה (בוגי) יעלון נגד שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי ("משיחי ואובססיבי, הלוואי שיקבל כבר פרס נובל ויניח לנו"), המוביל את שיחות השלום בין הישראלים לפלסטינים. "ארה"ב: דברי יעלון פוגעניים ולא הולמים, כך לא נוהגת בעלת-ברית", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". ברק רביד מצטט את דוברת משרד החוץ האמריקאי, המאשימה את יעלון בכפיות טובה. "זה לא גשם, זו יריקה בפנים", נכתב בהפניה לטור של חמי שלו.

רביד כותב כי יעלון הופך עצמו למחליפו של ליברמן, שהיה אורח לא רצוי בארה"ב וכעת יוצא בהצהרות יוניות, ו"מעריב" מהדהד את הקביעה הזו בכותרתו הראשית: "ליברמן: 'הפערים עם ארה"ב ניתנים לגישור, ישראל מוכנה ללכת רחוק'". כותרת המשנה מוקדשת ליעלון, לדברים שאמר, התגובה שעורר וההתנצלות שפירסם. נדב איל כותב כי יעלון טעה "טעות של מתחילים" גם בהתבטאות וגם בהתנצלות הרפה שפירסם (לפני שהתנצל שוב). שלום ירושלמי כותב כי יעלון הוא כבר זמן רב "המחסל השקט של התהליך המדיני".

שר הביטחון, משה יעלון, בסיור בדרום. 29.10.13 (צילום: אלון בסון)

ב"ידיעות אחרונות", שהיה מי שפירסם אתמול את ההתבטאות של יעלון בהבלטה גדולה, מזדרזים להדביק ליעלון הנופל את ראש הממשלה, עם הכותרת הראשית "ארה"ב לנתניהו: התנער מיעלון". גם כותרת המשנה מנסה להדביק את הבוץ לאויב האמיתי של העיתון: "בכיר בליכוד: 'יעלון אמר מה שנתניהו חושב'". זו גם כותרת עמ' 4 של העיתון: "הקול של בוגי, המחשבות של נתניהו", המיוחסת לאותו גורם אלמוני. טור הפרשנות, של אלון פנקס, צולף גם הוא בנתניהו.

עם הכותרת הלקונית "יעלון: מתנצל", "ישראל היום" עושה היום כל שביכולתו כדי לעזור ליעלון – אחד מהפוליטיקאים הזוכים דרך קבע לטיפול VIP מהעיתון – לצלוח את המשבר. ואולי לא ליעלון אלא לראש הממשלה, שכפי שניתן להבין מהסיקור ב"ידיעות אחרונות", אכן צריך לחשוש שהאש תשרוף גם באחוריו.

ב"ידיעות אחרונות", על רקע הסיקור העוקצני, בולט טור הפרשנות של שמעון שיפר, מי שהביא אתמול את הציטוט מיעלון, שמתגלה היום כסלחני ומבין ביחסו לשר הביטחון וקושר לו כתרים מכתרים שונים ("יש בדברים הללו משהו מרענן וחשוב"). היחס המלבב של שיפר יכול להיות קשור לכך שיעלון אינו מטרה של "ידיעות אחרונות" והנזק שהוא סופג כעת הוא בגדר "פגיעה היקפית", ולכך שהדרך שבה השיג שיפר את הציטוטים היא, לפי טענת יעלון, הפרה של חסיון ה"אוף דה-רקורד". דהיינו, יעלון אמר לשיפר את הדברים תוך התניה שהם יפורסמו בלי שהעיתונאי יחשוף מי אמרם.

הפרסום ב"ישראל היום" ביום חמישי שעבר. יעלון לא הסתפק

כפי שירושלמי מאבחן, זו אינה הפעם הראשונה ולא השנייה שיעלון מתבטא נגד שיחות השלום, אם מדאגה כנה לבטחונה של ישראל ואם כדי לקרוץ לעורף הימני של מצביעי הליכוד, אולם כפי שאורן פרסיקו כתב כאן אתמול, יעלון אמר אותם דברים פחות או יותר גם לכתב "ישראל היום" מתי טוכפלד והם פורסמו בהבלטה בשער העיתון – בלי לחשוף את זהותו של יעלון. הצורך של שר הביטחון לחזור על הדברים, אחרי הפרסום המלכותי שקיבלו ב"ישראל היום", גם באוזני הכתב הבכיר של העיתון המתחרה מלמד על החשיבות והערך שהוא מעניק לחינמון. הדרך שבה נהג שיפר בדברים שנאמרו לו מלמדת אולי על השינוי בקרבתו למקורות מידע בכירים.

הפרעות קשב וריכוז

"אחד האירועים החשובים ביותר בעשורים האחרונים, בוודאי בשנה שעברה, חלף עבר, כשהוא מעורר בישראל לא יותר מאשר פיהוק ענק", כותב צבי בראל במדור הדעות של "הארץ". "אין מדובר כמובן במותו של אריאל שרון, גם לא בסופת שלגים. בסך-הכל עניין פעוט: איראן והמעצמות סיכמו השבוע את פרטי יישום הסכם הביניים שנחתם בז'נבה, ובתוך חמישה ימים הוא ייכנס לתוקף".

אריאל רבנו

ירדן סקופ ואור קשתי כותבים ב"הארץ" על מערכי שיעור של משרד החינוך להכרת דמותו של ראש הממשלה המנוח אריאל שרון, או ליתר דיוק: "דמותו, פועלו ומפעלו הגדול". "שרון על-פי משרד החינוך: מצביא נועז ללא חת, משה רבנו" היא כותרת הידיעה. "לאחר מותו של ראש הממשלה לשעבר פירסם משרד החינוך מערכי שיעור מיוחדים המאדירים את דמותו. לחלקים השנויים במחלוקת אין זכר", נכתב בכותרת המשנה. ב"הארץ" מעניקים לידיעה הפניה בשער העיתון.

אצלנו כתב על מערכי השיעור נועם יורן: "כדי להבין היטב את משמעותה של התוכנית, חשבו איזו פלצות היא היתה מעוררת אילו נכתבה על פוליטיקאי חי. קראו את הטקסט עם השם 'בנימין נתניהו' (יבדל"א) במקום, ונראה אם תצליחו לסיים. זה בדיוק ההבדל בין ישראל לצפון-קוריאה. את מה ששם עושים גם למנהיג חי, יכולים לעשות אצלנו למנהיג מת. אבל חשוב להבין היטב את משמעותו של ההבדל הזה".

מבין הידיעות מעוררות הפלצות הנדפסות מדי יום בעיתונים, הידיעה של סקופ וקשתי תופסת מקום גבוה משום שהיא מאירה באור מבהיל את עליבות הנפש ונמיכות הקומה של האחראים על חינוך ילדים במדינת ישראל. תוכנית הלימודים שחושף "הארץ" היום אינה מוטה פוליטית או אידיאולוגית (היא מתעלמת מקיביה ומלחמת לבנון כמו גם מההתנתקות ופרשות השחיתות, ואף מצליחה לעלוב בתנ"ך עצמו כשהיא משווה את ההספד שנשא שמעון פרס לקינת דוד על שאול ויהונתן), אלא פרסונלית, באופן המיידי והשטחי ביותר, חד-ממדית אפילו יותר מהסיקור של "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" את המצביא והפוליטיקאי המנוח.

אלא שבעוד שאת הקש והגבבה של העיתונים אנו יכולים לבחור שלא לקרוא, אלה שמייצר משרד החינוך נכפים על נמעניהם.

החברה האזרחית

"היא עובדת תיירות מרפא. היא לא צריכה לחכות בתור", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס" ושל "גלובס על הבוקר". "החולים מחו"ל לא צריכים לקחת מספר, יש להם 'אחות מלווה' או 'מתאמת קלינית', הם עוברים לא פחות מ-7 בדיקות בממוצע, לעומת 3 בדיקות בממוצע בלבד לחולים 'הרגילים' – וכל זה גם בשעות הבוקר ועל חשבונכם", נכתב בכותרת המשנה המפנה לכתבה של שי ניב.

הכותרת הראשית של "ממון" מוקדשת לעולה מנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: "450,000 מבוגרים בלי פנסיה". "ישראל 2014: ל-60% מבני השישים ומעלה שאינם עובדים אין הסדר פנסיה. לפי נתוני הלמ"ס, מחצית מהם לא מצליחים לכסות את ההוצאות החודשיות", נכתב בכותרת המשנה עם הסיומת הידיעות-אחרונותית: "מי ידאג להורים שלנו?" (אגב, גם התחילית של הכותרת מנוסחת בטבלואידית, שגוררת טעות: הנתונים שעליהם מסתמך גד ליאור אינם נכונים ל-2014, אלא ל-2012).

"בשעה שמשלחות מכל העולם באות לישראל ללמוד איך מעודדים חדשנות, קרנות ההון-סיכון המקומיות אינן מצליחות להצטרף להצלחה", טוען אמיר טייג בטור הנדפס בחלקו על שער "דה-מרקר", תחת הכותרת "מההייטק הישראלי נהנים הזרים". הטור מלווה כתבה של טייג, שתוכנה דומה, ומגיע לכותרת הראשית של העיתון, הכופלת את המסר: "קרנות ההון-סיכון הישראליות נשארו מחוץ למסיבת ההייטק".

בעמ' 4 של העיתון כותבת הילה ויסברג כי לפי מחקר שנערך בכנסת ובחן את פערי השכר בישראל ואת השתנות נתוני השכר על פני העשור האחרון, "השכר הממוצע בישראל ב-2012 היה גבוה מהשכר החציוני בכ-30%. בשנה זו התרחב הפער בכשתי נקודות האחוז לעומת העשור שקדם לה – מה שעשוי להעיד על התרחבות פערי השכר".

בעמוד העוקב כותבת מירב ארלוזורוב על יוקר המחיה, בהיבט של מחירי המזון בישראל. "המדינה דואגת שהמזון שלכם יישאר יקר", נכתב בכותרת המאמר, המשתרע על פני כל עמ' 6. תלונתה של ארלוזורוב באה מימין: היא טוענת כנגד הקשיים שמערימה הממשלה על ייבוא מזון לישראל. עמ' 7 מוקדש כולו למאמר של איתן אבריאל, המותח ביקורת על "החגיגה הגדולה של הון, שלטון ועיתון" שתתקיים בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, שאליו מועדות פניו של ראש הממשלה נתניהו.

אותו נושא מגיע לכותרת הראשית של "כלכליסט": "כשהדולר יירד מתחת לקו מסוים, נתחיל לפרפר", נכתב בה, ציטוט מתוך אוסף "עצות" של "בכירי המשק" שנתניהו כינס ערב נסיעתו לדאבוס. כותרת הגג היא "הצמרת העסקית בביקור אצל ראש הממשלה, ואף מלה על יוקר המחיה". בעמ' 6 של העיתון כותב שאול אמסטרדמסקי תחת הכותרת "האוצר מסכם שנה עם כישלון בתחזיות בפעם השנייה ברציפות" ("שוב האוצר טעה, ושוב אתם משלמים"). במוסף "ממון" כותב גד ליאור על אותו נושא תחת הכותרת "להתנצל על נתוני הגירעון? להפך", ציטוט של מנכ"לית האוצר יעל אנדורן ביחס לחישוב השגוי של הגירעון הצפוי.

עוד ב"דה-מרקר": ליאור דטל מדווח כי "משרד החינוך שכח להיערך להחלת חוק חינוך חובה על בני 3 בשנה הבאה". כעת אנחנו יודעים לפחות במה היו עסוקים במשרד.

ואחרון מ"דה-מרקר": יסמין גואטה מדווחת על סיומה של "הפרשייה המביכה שבה עוכב בנובמבר רואה-החשבון והמועמד לראשות עיריית ירושלים לשעבר משה ליאון במשרדי המכס בנמל התעופה בן-גוריון", זאת, לאחר שלא הצהיר על בגדים שרכש בחו"ל. ליאון ישלם 25 אלף שקל מס וקנס, המעמידים את שווי הבגדים שרכש על לפחות 50 אלף שקל – 1,600 שקל פחות משכר המינימום לשנה שלמה. אתמול דווח על כך במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות".

טריוויה

יוצר הטלוויזיה הנס רוזנפלד מסביר לרותה קופפר ב"גלריה" כי יש סטריאוטיפיזציה בוטה וידועה של השבדים והדנים, ומכנה אותה "קלישאת השבדים והדנים": "הדנים חושבים שאנחנו, השבדים, שומרי חוק באופן קיצוני. אם השלטון קובע משהו, אנחנו נענים לו ולא חושבים באופן עצמאי. לדעתם אנחנו דייקנים, לא חורגים מהתקציב שלנו ופועלים בתוך הקופסה. עוד חושבים עלינו שאנחנו מאוד תקינים פוליטית, במיוחד בכל הקשור למה שמשדרים בטלוויזיה. והם כמובן חושבים שלקחנו את העניין הפמיניסטי רחוק מדי, ושאנחנו עסוקים מדי בענייני מגדר.

"ואילו הדעות הקדומות פה בשבדיה על הדנים הן שהם מתחילים לשתות בירה ב-11 בבוקר, לפני ארוחת צהריים, לוקחים את החיים כמו שהם, אומרים מה שהם רוצים בלי עכבות, הרבה יותר תוקפניים מאיתנו, חמי מזג, אך גם נוטים לסלוח מהר יותר. ההנחה הרווחת בשבדיה היא שבדנמרק הם הרבה יותר קלילים וזורמים".

מספרי הבדיחות העדתיות בישראל יכולים להרגיש כעת קצת פחות פרובינציאליים.

ענייני תקשורת

"נשיאי הרפובליקה תמיד בגדו בנשותיהם והפילגש הפכה למוסד כבר במאה ה-15. אלא שהתקשורת הצרפתית נמנעה באופן מסורתי מעיסוק בהרפתקאות המיניות של ראשי המדינה", נכתב בכותרת המשנה על שער מוסף "המגזין" של "מעריב", המפנה לכתבה מאת גדעון קוץ, וחותמת: "הסערה שמעוררת כעת חשיפת פרשת האהבים של הולנד מגלה: צרפת אינה תומכת יותר בהפרדת המיטה מן המדינה".

עוד ב"המגזין": יעל פרידסון מראיינת את אבי דוביצקי, העוסק בהתחזות סדרתית: הוא מציג עצמו ברשת כילדה ויוזם שיחה בצ'אטים כדי לצבור ראיות נגד פדופילים לכאורה ולהגישם למשטרה.

"סטרטסיס פירסמה את תחזיותיה ל-2014 – ומנייתה נפלה בחדות", נכתב בכותרת ידיעה של דרור רייך ב"דה-מרקר". אותו מידע מקבל במוסף "ממון" את הכותרת (לידיעה של רועי ברגמן ושגיא כהן) "מדפסת מזומנים: סטרטסיס צופה גידול של 40% בהכנסות".

"ידיעות אחרונות" במלכודת הסטריאוטיפים: "אפשר להגיד שקרן גולץ נשואה לכדורגלן, אבל אולי מדויק יותר להגיד שבעלה, רן יצחק, נשוי לדוגמנית שגם הגנה על רוצחים ואנסים כשהתמחתה במשרד עו"ד פלילי, גם משתתפת בדוקו-ריאליטי 'מאמא ליגה', גם לומדת משחק וגם מתקתקת לבעל קוסקוס וקובה. רק דבר אחד נמאס לה לעשות בשבילו: ללכת למקווה" (כותרת משנה לכתבת השער של מוסף ההבלים "זמנים מודרניים").