כל העיתונאים מומחים במשיכת תשומת לב. זה אמור להיות חלק מהתפקיד – לארוג בעדינות משפטי פתיחה מושכים, לחבר באופן קולח בין פסקאות, להוסיף מוזיקה במקומות הנכונים או לדבר בשטף מול מצלמה. הם אמורים לשמור על הקורא, הצופה או המאזין מחוברים מה שיותר. לשאוב את תשומת לבם של בני-האדם, לשתות להם אותה בקשיות מזוויות העיניים, כמו שכתב אבידן, בעוד שהמפרסמים דוחפים להם מסרים, מסחריים או פוליטיים, בעבור תשלום. כל מי שעבד בדסק מכיר את הרגע הזה שבו נמכרה מודעת עמוד, והצד השני שלה פתאום צריך להתמלא בשלל ידיעות אד-הוק, שלא היו אמורות לראות אור יום.

אבל מה קורה כשהמומחיות הזו הופכת למטרה העיקרית, ואז הבלעדית? התוצאה היא התמהיל הנפוץ של סקס, אסונות ואיומים, שצרכני התקשורת מקבלים לפנים באופן קבוע. ניסו לעשות מהדורת חדשות שתתרכז בידיעות חיוביות. זה לא הלך. מה שהולך זה מה שמושך אנשים. עירום מושך את הגברים, פחד מושך את כולם, בידור תמיד עובד, אוכל לפעמים. מה שיותר אנשים. זה המודל.

באינטרנט זה קיצוני עוד יותר. בגלל האפשרות למדוד בדיוק כמה אנשים צופים בכל דבר, בכל חתך מידע אפשרי, ומאחר שאין מחסור במקום, מעגל הטיפשות של תקשורת המבזבזת את הזמן לציבור שרוצה לבזבז את הזמן של עצמו מתרחב בד בבד עם השתכללות טכנולוגיות יצירת והפצת המידע. העובדה שהמירוץ חסר תוחלת (הרי עוגת הפרסום נותרת באותו הגודל) אינה משנה את מה שאובד בתהליך; העורך והעיתונאי כבר אינם עוסקים בעיתונות, הם עברו לעסקי הפרסום.

מה חושב עורך באתר אינטרנט שמנסה לנסח כותרת שתמשוך מה שיותר אנשים לתוך הידיעה? הוא מנסה להשתמש בפעלים המעניינים ביותר, הוא מכניס תמונות של דוגמניות, הוא מוסיף ציווי "צפו" או שילוב שאמור להיות בלתי ניתן להתנגדות כמו "לא תנחשו מה לואיסה זיסמן עושה עם החוטיני שלה" (הידיעה הנצפית ביותר ב"מאקו", 31.12.13). האם הוא עיתונאי? אני בספק. הוא פרסומאי העובד על בסיס שעה.

גם חומר הגלם שזורם אליו מכוון למשוך מה שיותר אנשים, משום שגם העיתונאי עמל להכין כתבות שיהיו הנקראות ביותר, וכמומחה לתשומת לב הוא מחפש את הזווית הפופוליסטית ביותר שבנמצא. יחדיו, הכתב והעורך הם צוות למשיכת קוראים, וכיוון שאנחנו בעידן שבו ניתן למדוד בדיוק את ההצלחה במשיכת קוראים, לאט-לאט מתבררים השילובים המוצלחים ביותר. זאת הסיבה שבכל יום נתון תוכלו למצוא את הקרקס האנושי בסגנון הצהובונים הבריטיים (תינוקות עם בעיות גנטיות, משהו עם חיות) בשלל אתרים, בכל השפות.

בשורה התחתונה, אנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו צריכים. אנחנו מקבלים רק את מה שאנחנו רוצים. "לואיסה זיסמן", "לידת עכוז בסלון", "מי מסתתרת בסלפי הנועז?", "עשירית מהקונים ברשת – עירומים", "צעצועי מין באלפי דולרים", "חייבים להסתכל", "מפחיד!" (מתוך רשימת הידיעות הנצפות ביותר במאקו ב-1 בינואר 2014); הכל מכויל כדי למשוך אותנו פנימה.

כל העיתונאים מומחים במשיכת תשומת לב, ועכשיו מתפתח סוג חדש של עורכים וכתבים המומחים במשיכת תשומת לב באינטרנט. הסגולה שלהם היא שהם מצליחים להביא רבבות קוראים. למשוך עשרות אלפי זוגות עיניים. השאלה הגדולה היא, למה? מה הם רוצים להגיד? אם הם לא שואלים את עצמם את השאלה הזו, הרי שבתהליך הדיגיטליזציה של העיתונות הם הפכו למכונות למשיכת תשומת לב, כמו שלטים מהלכים, ללא שום מטרה אחרת.