בצהרי יום רביעי, 16 בנובמבר 1977, ישבתי עם שר החוץ משה דיין במזנון הכנסת ושאלתי אותו אם נשיא מצרים אנואר סאדאת אכן יגיע לביקור בירושלים כפי שהכריז שבוע קודם לכן מעל בימת מועצת העם בקהיר. דיין לא היה בטוח, הגם שהוא היה מי שהכשיר את הקרקע לביקור בסדרת שיחות חשאיות שניהל חודשיים קודם לכן ברבאט, בירת מרוקו, עם חסן אל-תוהאמי, יועצו של סאדאת.
דיין לא היה היחיד בצמרת הממשל הישראלי שתהה בינו לבין עצמו אם הביקור אכן ייצא לפועל. הרמטכ"ל מוטה גור סבר שההכרזה על המסע לירושלים אינה אלא תמרון הטעיה, בנוסח המארב שהטמינו מצרים וסוריה לישראל ערב מלחמת יום-הכיפורים, ארבע שנים קודם לכן. קהיליית המודיעין הישראלית בכללותה חששה שמהלכו של סאדאת לא נועד להתניע תהליך שלום עם ישראל, אלא לסבך אותה בעימות עם הממשל האמריקאי ולפגוע במעמדה הבינלאומי.
(צילום: ג'סיקה פ', רשיון cc-by)
הספק ניזון גם מנתונים מוחשיים יותר: מאז שהצהיר על נכונותו לבוא לירושלים ולנאום בכנסת, הפעילו מדינות ערב על הנשיא המצרי לחץ עצום לחזור בו מכוונתו. בעת ששוחחתי עם דיין, שהה סאדאת בארמונו של הנשיא חאפז אל-אסד בדמשק, בניסיון להשיג את הבנתו למהלך ואולי גם לשכנעו להצטרף אליו.
לדיין היו אפוא די סיבות להסס בתשובתו. הוא ניתח באוזני את המצב, פירט את השיקולים בעד ונגד מימוש הביקור ולבסוף הכריע בחיוב: הוא מעריך כי הביקור אכן ייצא אל הפועל, גם אם השליט הסורי לא רק שלא ישתף פעולה עם הנשיא המצרי, אלא יתנגד לו בתוקף. "ואם אני טועה", הוסיף דיין בחיוך ממזרי, "נשב כאן בשבוע הבא, ואני אוכל שוב פלחי תפוח עץ עם פרוסות גבינה צהובה ואסביר לך באופן משכנע מדוע לא היה סיכוי שסאדאת אכן יגיע".
גילוי הלב החינני הזה חשף את שבריריותה של המציאות המדינית, את החולות הנודדים שעליהם נעה הפוליטיקה הישראלית, וגם את הברית הלא-כתובה הכרותה בין עיתונאים למנהיגי המדינה, שבהתאם לה אלה וגם אלה מעצבים את המציאות ומשקפים אותה בידיעה שהיא נתונה לתהפוכות מפתיעות ולמניפולציות תקשורתיות מסמרות שיער.
השבוע שב והוכיח עד כמה המציאות הפוליטית נזילה ועד כמה העיתונאים מועדים להיות קורבנותיה. עיתוני יום שישי שעבר בישרו על מערכת הבחירות לכנסת ה-19 ועל השלכותיה. הכותרות הראשיות ידעו לספר על עסקה שנרקמת בין נתניהו לסיעות החרדיות שתמציתה הסכמה על תאריך הבחירות תמורת דחיית ההצבעה על חוק הגיוס ("ידיעות אחרונות"); על אפשרות שהליכוד וישראל-ביתנו יתמודדו ברשימה משותפת ("הארץ"); על החרפת המאבק בין ש"ס לאריה דרעי ("מעריב"). כעבור ארבע יממות בלבד נקראו כל הדיווחים האלה, ששירטטו התפתחויות צפויות בזמן הקרוב, כתסריטים פרועים של סטודנטים למדע המדינה בשנה ראשונה שהתבקשו להגיש תרגיל בהסתברויות פוליטיות.
בדיעבד היו עיתונאים שייסרו את עצמם בפומבי על שההתפתחות הפוליטית הדרמטית – העסקה שנרקחה ונחתמה בין נתניהו למופז – חמקה מעיניהם, אך זה היה מזוכיזם מיותר. לא רק מפני שיש משהו יהיר ולא מציאותי בעצם ההנחה שלא ניתן להעלים מהתקשורת התרחשויות סודיות (בסופו של דבר, עיתונאים נחשפים, בזמן אמת, רק לאפס קצהו של המידע שיש בו עניין ציבורי), אלא מפני שההוויה השלטונית מטבעה שרויה באי-ודאות מתמדת.
התקשורת זכאית אפוא לחסוך מעצמה את ההכאה על חטא ההחמצה של המעקף שסללו נתניהו ומופז, אך אין היא פטורה מלתת לעצמה דין-וחשבון על האופן שבו היא מסקרת את המהלך הזה בדיעבד. טלו את עיתוני אתמול וראו: "מקור ראשון" מנבא שהמפלגות החרדיות יפרשו מהקואליציה בעקבות החלופה לחוק טל; "מעריב" מספר כי הממשל האמריקאי סבור שצירוף מופז לממשלה מגדיל את הסיכוי לתקיפה ישראלית באיראן; "הארץ" מציע אפשרות הפוכה: מופז יטה את המשקל נגד תקיפה; "ידיעות אחרונות" צופה שהברית שנכרתה בין קדימה לליכוד עלולה להיות קצרת ימים; "הארץ" מצביע על אפשרות של איחוד ארוך טווח בין הליכוד, קדימה ומפלגת העצמאות של אהוד ברק; "מעריב" (כמו גם תוכניות אקטואליה בערוצי הטלוויזיה) מבליט דווקא את בחישתו של חיים רמון בקלחת במגמה לפלג את קדימה.
כל הסקירות הללו אינן מצוצות מהאצבע. הן נסמכות על דברים שעיתונאים שומעים ממקורותיהם – פוליטיקאים, יועצי תקשורת, מקורבים, מרוחקים, יודעי דבר ומנחשי דבר. לכאורה אין לכתב ולפרשן ברירה אלא להישען על המידע וההערכות שמשמיעים באוזניו מקורותיו. והוא, מה נותר לו, למסכן, מלבד לצלצל לעוד "גורם מוסמך", לשקלל את הנאמר לו ולהציע לקוראיו, למאזיניו ולצופיו את תובנותיו לפי מיטב יכולתו, שיפוטו ומצפונו. זה במקרה הטוב, כשהמלאכה העיתונאית נעשית בתום לב ותוך חתירה לאמת ככל שהיא בהישג יד. אלא שגם בנסיבות אופטימליות כאלו (שאינן בהכרח ההתנהלות השגרתית של התקשורת) חשופים עיתונאים למניפולציות מכוונות, לטעויות שבשגגה וגם לתעתועי המציאות.
מה שחסר לא פעם בסיקור העיתונאי הוא מימד של רצינות ושל ענווה. הכרה עצמית בחשיפותו של העיתונאי לתמרונים של בעלי עניין, מנגנון סינון פנימי המנחה אותו לבור את הבר מהתבן, ויושרה המציקה לו ללא הרף למצוא את האמת ולספר אותה ללא פניות. זו מלאכה מפרכת ואינסופית. היא קשה שבעתיים במציאות שבה מקורות המידע עצמם חסרים את התכונות האלו. באווירה התקשורתית שבה צירופו של איש אחד, שאול מופז, למעגל מקבלי ההחלטות בעניין האיראני מתואר במושגים של גיוס שחקן חיזוק לאליפות כדורסל, מתבקשת עיתונות אחראית שתעניק לדיון הציבורי ולהכרעה בעניין הגורלי הזה את הרצינות הדרושה.