היו ימים שבהם דיפלומטים ישראלים קראו בדיונים פנימיים במשרד החוץ לסגור את משרדי אל-ג'זירה בירושלים. תעודות לע"מ של אנשי צוותה הפלסטינים הוקפאו זמנית, ובמסדרונות המדיניים אמרו שהיא אמנם תחנת טלוויזיה, אבל כוחה כשל אוגדת שריון. אין איש תקשורת בעולם שלא התרשם מן המקצועיות שלה, מהשואו, מהקצב החדשותי ומהפריסה הבינלאומית של כתביה. "המדינה ה-23 בליגה הערבית", כיניתי אותה לפני שלוש שנים בספרי "אלף לילה.קום".
אל-ג'זירה גילמה עבור צופיה הרבה יותר מתחנת טלוויזיה. עד לידתה ב-1996 לא היה בעולם הערבי מדיום תקשורתי שהצליח כך לעצב סדר יום פוליטי. להמונים היא העניקה תחושת שיתוף וניחומים, ולדור שלם של עיתונאים הנחילה ערכים של הישגיות ומיידיות. סיסמתה, "הדעה – והדעה האחרת", לוותה במתן ייצוג בולט לזרמים ומפלגות שקופחו ונרדפו על-ידי המשטרים. בכך בישרה מהפך בדמוקרטיות של השיח.
למרות כל זאת, מאז ומתמיד פעלה התחנה בשם האינטרסים של בעליה, משפחת האמיר של קטאר. לרוב נעשה הדבר באלגנטיות ותחכום שפוענחו רק על-ידי יודעי ח"ן, אבל מאז פרץ גל ההתעוררות הערבית, נפרצו כל הסכרים. עורכי התחנה וכתביה נרתמו כאיש אחד לקמפיין תקשורתי נגד חוסני מובארכ; אחרי שהודח, הצטרף המשטר הקטארי לקואליציה הצבאית נגד מועמר קדאפי. אל-ג'זירה גויסה, כמובן מאליו, למסע תקשורתי נגדו. עוד לפני שקדאפי סיים את תפקידו ואת חייו, סימנה קטאר את ראשו של בשאר אסד. אל-ג'זירה הפכה בית חם למורדים.
כמו בימי הדיכוי התקשורתי, שבהם קבעו המשטרים הערביים לציבור מה ייחשף בפניו ובעיקר מה יוסתר ממנו, כך פועלת התחנה כיום בשירות פטרוניה. היא התרגלה לדווח על מחצית האמת הנוחה להם. מדיניותה אינה נגזרת מזכות הציבור לדעת, אלא כפופה לפוליטיקה הצינית שמנחה את האמיר. מן ההבטחה העיתונאית הגדולה נותרה החמצה היסטורית.
דוגמה מובהקת לדרך שבה הופכת אל-ג'זירה הישג עיתונאי למופע תעמולה היא הראיון הבלעדי עם אבו-מוחמד אל-ג'ולאני, ששידרה לאחרונה. אל-ג'ולאני הוא כינויו המחתרתי של מנהיג ג'בהת א-נוסרה לִאַהְל א-שאם (חזית ההצלה לבני סוריה), אחד החשובים בארגוני הג'יהאד הסוניים שנאבקים במשטר הבעת.
המורד הסורי, המכונה גם "אל-פאתח" (הכובש), נשבע אמונים לעומד בראש אל-קאעידה, ד"ר איימן זוואהירי. זהותו היא חידה: שמו האמיתי, מחוז הולדתו ופרטים מרכזיים בסיפור חייו אינם ידועים, מה שהופך את הראיון איתו להצלחה עיתונאית מרשימה. ההישג נזקף לזכותו של תייסיר עלוני, כתב מלחמות ומוותיקי אל-ג'זירה. גולת הכותרת של עבודתו העיתונאית היתה הראיון עם אוסאמה בן-לאדן באפגניסטן, שבועות מעטים אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר. שנתיים אחר-כך נעצר עלוני בספרד, הורשע בשיתוף פעולה עם ארגון אל-קאעידה ונשלח למאסר.
והנה, שוב רשם עלוני ראיון אקסקלוסיבי. אבל במקום להעשיר את הצופים במידע מעניין וחשוב מפי אל-ג'ולאני, זיכתה אותו אל-ג'זירה ב-50 דקות של תשדיר שירות על מדיניות ארגונו ומעלליו. המרואיין המיוחס, בגבו למצלמה, מרשים בלשונו הגבוהה, אבל אינו מפתיע במאום. כשאר המורדים בני הזרם הסלפי, גם הוא שואף לכונן בסוריה מדינת הלכה. ככל מתנגד משטר השרוי בשיאו של מאבק, הוא מכחיש שארגונו חותר לשליטה בלעדית על הארץ ומסכים לשתף בה אחרים. איבתו לשיעה גורפת; גם הוא, כפטרוניו באל-קאעידה, נוהג לראות את האנושות בשחור ולבן ולחלקה לאויבים ולדורשי טובה.
אבל הסיפור העיקרי הוא המראיין. תייסיר עלוני חסך למארחו הנכבד את כל השאלות הקשות. הוא לא שאל דבר על אמות המידה המוסריות של הארגון, על חיבתו להוצאות להורג סדרתיות של שבויים בתום משפטי שדה מהירים, על מנהגו לרצוח נאמני משטר בכיכר העיר, על יחסו לזרים וגם לא כיצד ינהג באנשי הבעת אם ייפול אסד. הוא לא ניסה לחלץ מן "הכובש" כמה לוחמים נמצאים באחריותו, מאילו מדינות באו, כיצד מגייסים אותם, מה שכרם החודשי וכמה מהם נהרגו. הוא אף לא הציג ולו שאלה אישית אחת, שתעניק לג'ולאני את האפשרות לשתוק בשם החיסיון הבטחוני, אבל לפחות תציל את כבודו המקצועי.
בסוף הראיון העז עלוני לתהות מהי עמדת המרואיין בנוגע ללגיטימציה של המשטרים הערביים. זו היתה אמורה להיות שאלה מאתגרת: אמנם אלה משטרים מדכאים, אבל כולם סוניים, בדיוק כמו ג'ולאני עצמו, וכמה מהם אולי עומדים לצדו בסתר. המרואיין הסיט את הדיון באלגנטיות לאיראן, וייחס לה חמדנות כלפי שדות הנפט של סעודיה. עלוני, כצפוי, לא התעקש לקבל תשובה מלאה, וגם ויתר על השאלה המתבקשת כאן – האם אחד או כמה ממשטרים אלה תומך כספית בפעילות ג'בהת א-נוסרה. אולי חשש עלוני כי ג'ולאני יגלה משהו על קשריו הארגוניים עם סעודיה וקטאר, ובכך יידע העולם עם מי נוהגות שתי אלה לעשות עסקים. לעומת זאת, הוא לא שכח לברר עם ג'ולאני מיהם תומכיו של המשטר בדמשק. בראיון הבלעדי כולו לא היתה ולו בשורה חדשותית אחת.
מערכת אל-ג'זירה ברמאללה, 14.6.09 (צילום: מרים אלסטר)
מאז תקופת הנאצריזם לא זכתה ישות ערבית להערצת המונים כמו תחנת הלוויין הזו. אל-ג'זירה נהנתה מאפיל כריזמטי שהכשיר אותה להוביל את המסע לחילוץ העולם הערבי מקפאונו, אבל היא בגדה בשליחותה שלה עצמה. בכוחה היה לחולל שינוי ביחסים בין העמים למשטרים השולטים עליהם, להוליך את קהלה בשבילי הדמוקרטיה, ללמדו את תוצאותיה הרות האסון של הקיצוניות.
היו זמנים שבהם עורכיה נתפסו כקוסמים. לו רצו, היתה בידם היכולת להדריך את השליטים כיצד לחדול מרמיסת האזרח וכבודו, לפעול לאיחוי קרעים בין סונים לשיעים, להטיף לקידום מיעוטים ונשים ולהגביר את העיסוק באוכלוסיות חריגות. אבל במקום לנצל את עמדת ההובלה שלה כדי לרפא את חוליי החברה, גילתה התחנה אמפתיה לאלימות, אותה אלימות שבאשמתה שקעו הערבים עוד יותר בבוץ.
אל-ג'זירה היתה ונותרה המדינה ה-23 בליגה הערבית, אך רק במובן זה שכמו המשטרים עצמם, גם אותה מעניינת האג'נדה של שולחיה יותר ממצבו של האזרח הפשוט. בדיוק כמו המשטרים שהפקירו את עמיהם, כך הלכה התחנה ונטשה את צופיה ואת תפקידה כמשרתת ציבור וככלי תקשורת רציני שמחויב לשאול שאלות קשות.
הירגעו, אנשי משרד החוץ ולשכת העיתונות הממשלתית. אל-ג'זירה זה מכבר אינה הנחש המסוכן שממנו יראתם. ואם היתה אי-פעם כזו, הרי שהכישה את עצמה. אין זה אומר, כמובן, שהתנהלותכם מולה היתה מקצועית. אבל זה נושא לרשימה אחרת.