בשיאה של ההפגנה למען זכויות עובדי "מעריב", שהתקיימה היום בצהריים, התפרצו כמה עשרות מהם לקומה השנייה בבית "מעריב", קומת ההנהלה. עבור כמה מהם, שמועסקים בעיתון שנים ארוכות, היתה זו הפעם הראשונה שיכלו להתהלך בחופשיות במקום שבו נקבע גורלם, המקום שאחראי לכך שבקרוב יימצאו רבים מהם בלא פרנסה וללא מלוא הפיצויים שמגיעים להם. תוך כדי תיפופים על הקירות וצעקות בגנות הבעלים נוחי דנקנר, התקדמו עובדי "מעריב" המיואשים לאורך המסדרון של קומת ההנהלה עד שפגשו את רוני מזל-טוב, קצין הביטחון בעיתון.
הקב"ט נעמד מולם, בלי להסיר את משקפי השמש מפניו, ולרגע נדמה היה כי ינסה למנוע מהם להתקדם. "זה בית שלכם, אל תוותרו!", עודדה אחת המפגינות את חבריה. "מי זה", אמרה על הקב"ט. "הוא בא מאי.די.בי בכלל, חודשיים הוא פה. הם אוכלי החינם!". עובדי "מעריב" המשיכו לזרום פנימה אל קומת ההנהלה, עד שהקב"ט הבין שאין לו ברירה ונסוג לאחור. הוא תפס עמדה חדשה ליד דלת המשרד הפנימי ביותר בקומה, דלתו של מנכ"ל העיתון טל רז. משם לא זז עד שאחרון המפגינים עזב את המקום.
פריצתם של עובדי "מעריב" אל קומת ההנהלה היתה יכולה להפגיש לרגע קצר את שני העולמות המובדלים שהכיל העיתון: המוני העובדים הפשוטים, שמשתכרים שכר זעום (רובם צעירים, לבושים ברישול, אחרים בשיער פרוע וכרס שמבצבצת מבעד לחולצה, אחרים נוטפי זיעה מצעדת המחאה שהובילו זה הרגע בצומת "מעריב"), ומיעוט אנשי ההנהלה, שמקבלים משכורות של עשרות אלפי שקלים בחודש (בחליפות, מסורקים, נהנים ממיזוג האוויר). אך עובדי "מעריב" הפשוטים לא פגשו את אנשי ההנהלה במשרדיהם; רק מזכירה בשמלה צמודה עם מחשוף גדול, שנראתה נבוכה למדי.
אחרי כרבע שעה של צעקות וסיסמאות מצד המפגינים ("ביזיון! ביזיון! ביזיון!", "נוחי שלום, איפה הכסף שלנו היום?" ו"לא תיקחו לנו את הפנסיה"), נאלצו המפגינים ללכת כלעומת שבאו. כמעט. הם שברו עציץ, תלשו מהקירות כמה תמונות, כמו גם את שלט משרדה של סמנכ"לית משאבי אנוש תמר רגב, שהצהירה לאחרונה בבית-המשפט כי הצלמים, הגרפיקאים ועובדי מערכת אחרים של "מעריב" אינם עיתונאים. על לוח חדר הישיבות השאירו מסר למנכ"ל: "טל רז כישלון".
כמה דקות אחר-כך נפגש רז, מלווה בקב"ט, עם נציגי העובדים במבואה של הבניין. המנכ"ל אמר כי הוא עושה הכל למען תשלום המשכורת הנוכחית וצמצום מספר המפוטרים, אך ספק אם למישהו מהעובדים יש עדיין אמונה בהבטחות של הנהלת העיתון. אחד הנוכחים צעק לעבר רז, שעלות שכרו השנתית עמדה בשנה החולפת על שני מיליון שקל, את המלה "מיליונר". בעקבות זאת עזב המנכ"ל את המקום.
הפגנת עובדי "מעריב" היום מול ובתוך בית קרליבך בתל-אביב (צילומים: "העין השביעית")
ההפגנה החלה כשעה וחצי קודם לכן, בחצות היום, בצומת שקיבל את שמו של העיתון. מאות עיתונאים מ"מעריב" בהווה ובעבר, לצד עוד עשרות עיתונאים מכלי תקשורת אחרים, השתתפו בהפגנה למען שמירה על זכויותיהם של כ-2,000 עובדי העיתון. לא כל בכירי העיתונאים ב"מעריב" נראו במקום, אך סגן העורך שי גולדן לקח בהפגנה חלק, כמו גם התחקירן הבולט קלמן ליבסקינד, מי שהגיע ל"מעריב" מ"מקור ראשון", עיתונו של שלמה בן-צבי, המתעתד לרכוש כעת את "מעריב".
התפקיד המרכזי שמילא בעבר "מעריב" איפשר לו להקים את בית המערכת בצומת מרכזי בתל-אביב. עשרות שנים חלפו מאז, הצומת כבר אינו מרכזי כבעבר, אבל חסימתו עדיין משבשת כהוגן את התנועה. שוטרים התפרסו מבעוד מועד כדי למנוע מרכבים להתקרב לצומת, והפנו את התנועה אל עבר הגשר הקרוי על שם העיתון, אך עובדי "מעריב" חיפשו עימות.
מלכתחילה היתה ההפגנה סוערת יחסית. המסרים שעלו ממנה כוונו ישירות לנוחי דנקנר, הבעלים של התאגיד שרכש את "מעריב". אחרי שהמפגינים התכנסו במרכז הצומת, הניפו שלטים, צעקו סיסמאות ואיימו כי אם לא יקבלו הסכם כתוב המבטיח את זכויותיהם יתחילו להפגין מול ביתו הפרטי של דנקנר, הם החליטו לצעוד אל עבר גשר "מעריב" כדי לחסום גם אותו.
המפגינים לא הפגינו למען קביעות במקום העבודה או העלאה במשכורת, רובם אפילו לא דרשו להציל את מקום עבודתם מפני סגירה. מצבם כה חמור, שההפגנה התמקדה בדרישה לקבל את כספי הפיצויים וכספי הפנסיה שלהם, כספים שמגיעים להם על-פי חוק, אך נכון לעכשיו לא ברור מנין יגיעו.
"רוצים זכויות ולא פחות!", נשמעה שוב ושוב הקריאה של המפגינים, לצד "איי.די.ביזיון" ו"נוחי, נוחי, יא שודד!". אחד הנהגים שמצא את עצמו תקוע באמצע הגשר פתח את חלון רכבו ואמר להם: "בכסף שלכם קנו מטוסים ויאכטות". "אמרו תמיד 'מעריב' זה משפחה", צעק אחד העובדים לתוך מגאפון, "איפה אבא ואמא?". "אין פיטורים בלי פיצויים!", השיבו המפגינים בקצב אחיד.
כשהגיעו לראש הגשר פנה אחד העובדים לדנקנר ישירות ואיים כי אם בתוך 24 שעות, עד מחר ב-12 בצהריים, לא יקבלו כל העובדים את המשכורות של חודש אוגוסט, הוא יוביל את אנשי "מעריב" למסע השחתה ברשת השיווק שבבעלותו – שופרסל. "שיביאו את הצבא מעזה, כי אנחנו הולכים לדפוק לך את כל הסופרים", כלשונו. דבריו זכו למחיאות כפיים.
מראות מן ההפגנה
